הערב קיבלתי טלפון מהמחנכת של הבכורה (כתה ד). בית הספר רוצה להעניק לה טיפול רגשי.
באמת הכנסתי אותה קטנה לביהס (ילידת סוף דצמבר). לפעמים אני עדיין מצטערת על זה. היא היתה בשלה לגמרי מבחינה רגשית וחברתית. מבחינת ההתמודדות עם יכולת ההתארגנות והדרישות הלימודיות - קשה לה עד היום.
זה חשוב לה והיא מאד משתדלת.
אבל
א. מההתחלה קוטלגה
ב. סובלת מבטחון עצמי נמוך (זה מה שהכי מכאיב לי כאמא שלה)
ג. יש לה קשיים אובייקטיביים
בזמנו כשהיא אמרה לי שהיא *הכי גרועה* בכתה בחשבון לא יכולתי לשאת את זה, ובמשך כמה שבועות אספתי אותה מוקדם כל יום ותרגלתי איתה חומר מתקדם יותר משל הכתה, שעד היום היא שולטת בו מצוין ועוזרת לכל החברות.
כלומר, אין לה בעיה אמיתית של יכולת, הקושי טמון במקומות אחרים.
ועכשיו, כשהבית (עדיין....) בשיפוצים (מאז ראש השנה), אני מחר מתחילה תשיעי, בעלי במקביל התחיל משרה חדשה כשכיר וגם פותח עסק עצמאי --------
אני לא מספיק פנויה לקשיים שלה, ודורשת ממנה לגדול מהר מכפי יכולתה.
למשל:
היא באה אלי למיטה בבוקר ואני עושה איתה תרגול לקראת הבחינה עוד לפני שאני קמה.
היא הולכת עם אחיה לבד ברגל לבית הספר הלוך וחזור.
היא הרבה פעמים מכינה לה כריך בבוקר.
הרבה פעמים היא מרגיעה את האחים הקטנים שלה.
היא תמיד עוזרת לי בכל דבר בבית (לאסוף עם יעה את הערמה, לאסוף כביסות וכאלה).
נו..... היא בכורה
ואז בשיחה עם המחנכת פתאום זה הכה בי עד כמה אני לוקחת כמובן מאליו את העזרה שלה ואת טוב הלב שלה ושאני שוכחת שהיא רק ילדה קטנה.
אני ממש לא עושה את זה מאטימות או מרוע. אני אוהבת אותה עד עמקי נשמתי.
ובבית הספר הם רואים שהיא מגיעה עייפה, שלפעמים היא מאחרת כי אח שלה הולך יותר לאט ממנה ואני לא מספיקה לארגן אותם מוקדם, רואים שאין לה מספיק מקום ורוצים לשלוח אותה לטיפול רגשי כדי שיהיה לה מקום שאני כאמא שלה לא מצליחה לתת לה.
אני כותבת לכן ובוכה.
זה רק יהיה יותר גרוע.
נורא קשה לי אחרי לידה.
אני לא יודעת להתחלק טוב.
אני ממש משתדלת, ותמיד מדברת איתה, מלמדת אותה, ואנחנו צוחקות המון יחד. רק לא ראיתי בכלל כמה אני מעמיסה עליה. ואני עצובה. ומאוכזבת מעצמי. נורא.
באמת הכנסתי אותה קטנה לביהס (ילידת סוף דצמבר). לפעמים אני עדיין מצטערת על זה. היא היתה בשלה לגמרי מבחינה רגשית וחברתית. מבחינת ההתמודדות עם יכולת ההתארגנות והדרישות הלימודיות - קשה לה עד היום.
זה חשוב לה והיא מאד משתדלת.
אבל
א. מההתחלה קוטלגה
ב. סובלת מבטחון עצמי נמוך (זה מה שהכי מכאיב לי כאמא שלה)
ג. יש לה קשיים אובייקטיביים
בזמנו כשהיא אמרה לי שהיא *הכי גרועה* בכתה בחשבון לא יכולתי לשאת את זה, ובמשך כמה שבועות אספתי אותה מוקדם כל יום ותרגלתי איתה חומר מתקדם יותר משל הכתה, שעד היום היא שולטת בו מצוין ועוזרת לכל החברות.
כלומר, אין לה בעיה אמיתית של יכולת, הקושי טמון במקומות אחרים.
ועכשיו, כשהבית (עדיין....) בשיפוצים (מאז ראש השנה), אני מחר מתחילה תשיעי, בעלי במקביל התחיל משרה חדשה כשכיר וגם פותח עסק עצמאי --------
אני לא מספיק פנויה לקשיים שלה, ודורשת ממנה לגדול מהר מכפי יכולתה.
למשל:
היא באה אלי למיטה בבוקר ואני עושה איתה תרגול לקראת הבחינה עוד לפני שאני קמה.
היא הולכת עם אחיה לבד ברגל לבית הספר הלוך וחזור.
היא הרבה פעמים מכינה לה כריך בבוקר.
הרבה פעמים היא מרגיעה את האחים הקטנים שלה.
היא תמיד עוזרת לי בכל דבר בבית (לאסוף עם יעה את הערמה, לאסוף כביסות וכאלה).
נו..... היא בכורה
ואז בשיחה עם המחנכת פתאום זה הכה בי עד כמה אני לוקחת כמובן מאליו את העזרה שלה ואת טוב הלב שלה ושאני שוכחת שהיא רק ילדה קטנה.
אני ממש לא עושה את זה מאטימות או מרוע. אני אוהבת אותה עד עמקי נשמתי.
ובבית הספר הם רואים שהיא מגיעה עייפה, שלפעמים היא מאחרת כי אח שלה הולך יותר לאט ממנה ואני לא מספיקה לארגן אותם מוקדם, רואים שאין לה מספיק מקום ורוצים לשלוח אותה לטיפול רגשי כדי שיהיה לה מקום שאני כאמא שלה לא מצליחה לתת לה.
אני כותבת לכן ובוכה.
זה רק יהיה יותר גרוע.
נורא קשה לי אחרי לידה.
אני לא יודעת להתחלק טוב.
אני ממש משתדלת, ותמיד מדברת איתה, מלמדת אותה, ואנחנו צוחקות המון יחד. רק לא ראיתי בכלל כמה אני מעמיסה עליה. ואני עצובה. ומאוכזבת מעצמי. נורא.
