~11~
"התחנה הראשונה:" אמרה אנה ממקום מושבה, במושב שליד הנהג, "סבתא!"
"סבתא?" שאלה סנואו. "חשבתי שאנחנו צריכות מידע חדש."
"תאמינו או לא," אמרה אנה, "אבל לסבתא יש הרבה מידע שהיא לא סיפרה. היא אמרה לכן פעם מאיפה המשפחה שלה באה? או איך היא הכירה את סבא?"
"טוב…" אמרה מאי, "לא."
"וחוץ מזה," אמרה אנה, "אנחנו לא צריכות סיבה לבקר את סבתא."
"את נשמעת כמו אמא," התבדחה סופי, מה שגרם לה ולאחיותיה לשקוע בשקט עצוב לכמה שניות.
"כולן חגורות מאחורה?" שאל רוקי, שנהג בקרוואן.
"כן." ענתה סנואו.
הן ישבו על ספות, כאלה שהן אמורות גם לישון עליהן.
בקרוואן היו שש ספות, שהיו מיועדות לשינה בלילות ולישיבה בזמן הנסיעה.
חוץ מהספות, היו בקרוואן גם שירותים, מקלחת ומטבחון קטן.
"יצאנו לדרך!" קראה אנה.
רוקי לחץ על הגז, והם התחילו לנסוע.
סנואו הסתכלה בחלון. היא ראתה איך בית היתומים, שהיה הבית שלה בחודשיים האחרונים, הולך ונעלם מעינייה. היא השלימה עם הפרידה מהחברות, היא השלימה עם המסע שלה. עם המסע שאליו תמיד רצתה לצאת. היא השלימה גם עם העובדה שהיא יוצאת עכשיו לחיים חדשים: למגורים בקרוואן נייד, לטיולים ברחבי העולם וגם לגילויים חדשים ומסעירים.
*****
"זהו זה, בנות," הכריז רוקי. "הגענו!"
לאחר רבע שעה של נסיעה שקטה שנתנה יותר מדי זמן למחשבות, הם הגיעו לסבתא.
הבית הכפרי מהלבנים האדומות וגג הרעפים נגלה לעיניהם. בית גדול, בסגנון ישן כזה, מהאלה שיש לסבתות.
הבית שבו בילו סנואו ואחיותיה את שנות ילדותן.
סבתא פתחה להן את הדלת. היא הייתה עדיין בפיג'מה הוורודה שלה, כנראה לא ציפתה לאורחים.
"שלום!" קראה סבתא בהפתעה, "מה אתן עושות כאן?"
"מה?" שאלה מאי וציחקקה מעט, "אנחנו צריכות סיבה טובה כדי לבקר את סבתא שלנו?"
"את בהחלט צודקת," אמרה סבתא. "בואו, שבו."
היא ערכה מהר את השולחן.
היא נראתה מופתעת ושמחה בעת ובעונה אחת.
היא לא ידעה שאנה יצרה קשר עם האחיות הקטנות שלה.
בעצם, עכשיו כשהיא חושבת על זה, נראה לה שאנה הזכירה משהו בקשר לזה במפגש האחרון.
לדעתה, היא עצמה אפילו עודדה את אנה לעשות את זה.
"האמת," אמרה סבתא, "לא ממש ציפיתי לאורחים. אבל אין דבר, אני כבר אכין לכן משהו. מה אתן רוצות?"
"שניצל יהיה נחמד." אמרה מאי.
"אין בעיה." אמרה סבתא וניגשה להתחיל במלאכה.
"האמת, סבתא," אנה משכה כיסא והתיישבה ליד השולחן, "קיווינו שתוכלי קצת לספר לנו על העבר של המשפחה."
"העבר של המשפחה…" הרהרה סבתא תוך כדי שהעמידה את המחבת על האש, "בואו נראה…"
בינתיים כולם כבר התיישבו ליד השולחן, והשניצל במחבת העלה ריח של שישי אחר-הצהריים.
"אני מניחה שאנה כבר סיפרה לכן קצת על העבר של אבא שלכן." פנתה סבתא לסנואו, מאי וסופי.
"אז אני אספר לכן משהו שאפילו אבא שלכן לא ידע." אמרה סבתא.
"משהו שאבא לא ידע?" שילבה אנה ידיים. "זה הולך להיות מעניין…"
"כן," אמרה סבתא, והגישה לשולחן צלחת מלאה בשניצלים. "בעצם, אף פעם לא סיפרתי לכן מאיפה המשפחה שלכן באה."
הם התמקמו בנוחות בכיסאותיהם והחלו לאכול, הם ידעו שזה הולך להיות סיפור מאוד מעניין.
"טוב,עמוק בתוך יער  נאליבּוֹקישוכן זה שנים שבט מכשפים עתיק. הם חיים במערות שחצבו לעצמם במרוצת השנים. אני וסבא שלכן בני השבט הזה."
"מה, סבתא?" שאלה סופי בעודה בולעת עוד חתיכת שניצל, "את ממש מכשפת? כזאת שהופכת אנשים לצפרדע?"
"הו, לא!" צחקה סבתא, "לא כאלה מכשפים. ואני הרבה זמן לא עשיתי כשף, אז כנראה איבדתי את הכוחות שלי."
היא השתתקה לרגע, ואז התעשתה והמשיכה את הסיפור.
"אז," המשיכה, "כשאני וסבא שלכן התחתנו, החלטנו שאנחנו רוצים לצאת אל העיר הגדולה, ולא להיות פרימיטיבים ולגור בתוך מערה למשך שארית חיינו. אתם מבינים? רצינו חיים טובים יותר. אז עברנו לברלין, ושם גם נולדה דודתכן, גלורה. כשגלורה הייתה בת שלוש, סבא שלכן קיבל עבודה טובה בניו-יורק. אז עברנו למנהטן כדי שהוא יהיה קרוב לעבודה שלו ושם נולד אביכן, קרלוס."
"ולא כעסו עליכם שעזבתם את השבט?" שאלה סנואו.
"לא," ענתה סבתא, "אנחנו ביקרנו שם כמעט כל שנה, בעיקר בחגים."
"כשאבא שלכן גדל," המשיכה סבתא, "הוא התחתן עם רוקסנה, אמא של אנה, וכמובן הם הולידו את אנה. ובעקבות כך…" היא היססה לרגע, "הם סוג של הדירו אותו מהשבט."
"למה?" שאלה אנה, שהייתה מופתעת מפיסת המידע החדשה.
"כי רוקסנה לא הייתה מכשפה, והחוק של השבט אסר להתחתן עם לא-מכשפה, ומי שעשה זאת, עונשו נידוי."
"לא היה לי מושג…" מילמלה אנה כשרוקי הניח זרועה מנחמת על שכמה.
"אז בעקבות לחצים מהשבט, וגם בגלל שלא רצה להתנתק מהשורשים שלו, אבא שלכן התגרש מרוקסנה."
"לי הם תמיד אמרו שהם התגרשו כי הם לא הסתדרו…" אמרה אנה על סף בכי, "אז הם שיקרו לי כל הזמן הזה?"
"טוב, לא בדיוק," אמרה סבתא, והגישה לשולחן עוד צלחת עם שניצלים חמים, "הם באמת רבו, בגלל הנידוי. בסופו של דבר, אבא שלכן חזר לשבט, לאחר שהסירו ממנו את הנידוי. הוא נשא לאישה את שרלוט, אמא שלכן, שהייתה חברה שלו בתקופת התיכון, בתקופה שביקרנו הרבה את השבט. והיא כן הייתה מכשפה. ולאחר שההורים שלכם מתו… טוב, קיבלתי אתכן תחת חסותי, ועברנו לפה, לבלארוס, כדי להיות קרובים ליער. זהו. זה בעצם כל הסיפור."
"וואו," אמרה מאי, "זה מדהים לדעת על המוצא שלי. כלומר, עכשיו אני יודעת מי אני."
"לאן אתם לנסוע עכשיו?" שאלה אותן סבתן, "איך אתן ממשיכות את המסע שלכן?"
"טוב," ענתה לה אנה בלי לחשוב בכלל, "אני מניחה שניסע ליער נאליבּוֹקי, לברר קצת על השבט."
"אני לא יודעת עד כמה זה רעיון טוב." אמרה סנואו.
"למה?" שאלה אותה אנה, "אנחנו צריכות עוד מידע!"
"טוב…" שיפשפה סנואו את עורפה, "אני מניחה שאת די מודרת… כלומר… אמא שלך לא מכשפה. אני לא יודעת איך יקבלו אותך."
"לא חשבתי על זה…" הודתה אנה, והתיישבה על כורסא בסלון, "אז מה נעשה עכשיו?"
"לכו." פקדה סבתן, "יהיה בסדר, אני מבטיחה."
"אבל…" אמרה מאי.
"בלי אבל," אמרה סבתא, "הכל יהיה בסדר."
"טוב, אז ביי." אמרה סנואו.
סבתא נתנה חיבוק זריז לכל אחת מנכדותיה. "בהצלחה." נופפה להן כשיצאו מדירתה, "שמרו על עצמכן."
*****
"זה ממש יער," אמרה אנה ופתחה את דלת הקרוואן. "כדאי שנביא ציוד מתאים."
לאחר כ-4 שעות נסיעה, הגיעו סנואו ואחיותיה אל הכניסה ליער.
"אזהרה:" הקריאה סופי שלט שנתלה בכניסה ליער, "שטח זה חוצה גבולות מדיניים."
"נכון," אמרה אנה. "איך לא חשבנו על זה? יער  נאליבּוֹקימחולק בין פולין לבלארוס."
"באיזה חלק נמצאת המערה של השבט?" שאלה מאי.
"אני מניחה שאפשר לשאול את סבתא." אמרה סנואו, ושלפה את הפלאפון שלה.
"אין פה קליטה…" אמרה סנואו לאחר דקות של שיטוטים באזור.
"אז מה אנחנו עומדים לעשות?" שאלה סופי.
"אני מניחה שפשוט נלך עד שנמצא," אמרה סנואו.
"חכו רגע." אמרה אנה, היא הוציאה מתיקה דף מקווצ'ץ.
"מה זה?" שאלה סופי.
"זו מפה שסבתא הביאה לי כשיצאנו," אמרה אנה ויישרה את הדף. "זו מפה של היער, עם סימון של המערה. ככה נמצא את דרכנו ביער."
רוקי יצא מהקרוואן, כשבידו חמישה תרמילים ארוזים ליציאה.
"ארזת הכל?" שאלה אותו אנה בעודה מחלקת את התרמילים.
"כן." אמר רוקי, "זה הציוד שנצטרך, בהנחה שגם נישאר כאן כמה לילות."
"מעולה," אמרה אנה, ושמה את כתפיות התרמיל הוורוד על שכמה, "יוצאים לדרך!"
"תגידי…" שאלה סנואו את אנה בהיסוס, "את לא חושבת שכדאי שתישארי פה?" אנה תלתה בה מבט תמה, והיא מיהרה להסביר את עצמה. "זאת אומרת, סבתא אמרה שהשבט כעס על אבא שהתחתן עם אמא שלך, שהיא לא מכשפה, והם נידו אותו, אז… אני פשוט תוהה אם הם לא יגרשו אותך משם או משהו כזה."
"אני לא נשארת." היא ענתה נחרצות, "לא משנה מה יקרה, אנחנו ביחד במסע הזה. זה מסע שורשים של אחיות בעקבות ההורים שלהן. אני מבטיחה לך שלא משנה מה יקרה, אני לא אנטוש אתכן. אם אצטרך להישאר בחוץ, אני אחכה לכן בחוץ עד שתסיימו, אל תדאגי."
"אבל אני רוצה שתיכנסי איתנו," אמרה סנואו, "כמו שאת אמרת, זה גם מסע השורשים שלך."
"נכון," הסתייגה אנה, "אבל אם אני אסכן אתכן, אני מעדיפה לחכות לכן בחוץ."
סנואו עדיין לבשה מבט דואג.
"יהיה בסדר," אמרה אנה וחייכה, "אני מבטיחה."

יָד מוּל יָד

לוֹחֶשֶׁת, מְיַחֶלֶת

הֲתַאֲזִין? הֲתִשְׁמַע?

אֶת קוֹלָהּ לֹא תָּהִין

עוֹד שְׁמֹעַ

עֵת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ נָדַמּוּ

בֵּין שַׁחֶפֶת חֲרִישִׁית

וְצַהֲלוּלֵי יְלָדִים

בֵּין אִוְשַׁת הָרוּחַ

וְיַמִּים לוֹחֲשִׁים

הִיא עוֹד כָּאן

מְלַטֶּפֶת

בֵּין שִׁבְרֵי אֲבָנִים

וְעַלְוַת הֶעָלִים

הִיא עוֹד כָּאן

נוֹכַחַת, שׁוֹתֶקֶת

עֲטוּיָה כִּסּוּפִים

וְאַתָּה מוֹשִׁיט יָד

מְיַחֵל קְצָת לָגַעַת

בְּפִּתּוּחֵי הַחוֹתָם

בְּסוֹד נִשְׁמָתָהּ הַנִּכְסֶפֶת

לְהַבִּיעַ מִלּוֹת אוֹר

מְחוֹלְלוֹת פְּלָאִים

לְהַנְגִּישׁ אֶת עוֹמְקֵי כִּסּוּפֵי מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ

אֶל לְבָבוֹת הָאֲנָשִׁים

וּלְוַאי וְסוֹד קִסְמְךָ

יוֹסִיף לְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם

כְּצִפּוֹר כָּנָף נוֹשֵׂאת שִׁיר

כְּזָמִיר מְזַמֵּר עַל עֲצֵי הַתָּמִיר

כְּשֶׁמֶשׁ עֲטוּיָה מַחְצֶלֶת זָהָב

וכְּאֹפֶק מוֹרִיק בֵּין שַׁלֶּכֶת לִסְתָיו

כָּסַפְתִּי, יִחַלְתִּי

נָשַׁמְתִּי עֲמֻקּוֹת

נָשָׂאתִי זִכְרוֹנָהּ הַחִוֵּר

עֲטוּפַת הַשְּׁתִיקוֹת

רָחֵל, אוֹי רָחֵל שֶׁלִּי

לוּ יָכֹלְתִּי רַק לִגְמֹעַ עוֹד מְעַט

מֵהָאוֹקְיָנוֹס הָאֵין סוֹפִי שֶׁל נִשְׁמָתֵךְ

לוּ יָכְלוּ מִלּוֹתַיִךְ שֵׁנִית

לְהַבִּיעַ אֶת רַחֲשֵׁי לִבֵּךְ

לוּ הָיוּ שָׁמַיִם הוֹפְכִים לִירִיעָה

וְהַיַּמִּים לִדְיוֹ

וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ הָיָה נוֹצָק

לְנוֹצַת זִיו הוֹדוֹ

לֹא הָיוּ מַסְפִּיקִים

כָּל רָזֵי הָעוֹלָם

לְהַבִּיעַ אֶת עוֹמֶק תֻּמָּתֵךְ

וְאֶת כְּאֵבֵךְ הָאַכְזָר

כְּמוֹ מִלּוֹת אַהֲבָה

כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר גַּלְמוּד

כְּמוֹ אֹשֶׁר שֶׁחָלַף

וּכְמוֹ יֶלֶד אָבוּד

את הָלַכְתְּ וְאֵינֵךְ

נָמוֹגָה בָּאֲפֵלָה

וַאֲנִי יִחַלְתִּי רַק עוֹד קְצָת

לָגַעַת בְּאַהֲבָתֵךְ הַטְּמִירָה.

חושְבני האִם
חושְבני האִם
לקבור את עצמי
בהררי הניירת
במאוּרת הנזירים הנסתרת
ובמנגינות תכולות של יוון

או להתפלל על דברים שאיני מבינם
על חזיונות ברזל ועופרת ודיזֶל וָדם
כי אולי בתוכם אותן אותיות
אותם הפרחים

אותן אהבות
כמוני
כמוךָ.

עכשיו היא חצתה, בלילה, בחושך, את בית הקברות הצמוד לכנסיה.

הכלבים נובחים. לפני כן, היתה אחוזת פחד מוות מהמקום הדומם

על צלביו הלבנים, עקפה ככל שיכלה.

עכשיו היא חצתה, בלי לשים לב בכלל. עדיין בכתונת הפסים,

דפקה על דלת השכנים. ממול לבית שלה. לשם - פחדה

עד מוות להיכנס.

הם הצטלבו. היא חיה?! 

הביאו משרת דובדבנים ששמרו לחגאיהם.

היא בהתה ולחשה: לחם. לחם.

בהו בה כשתלשה פירור אחר פירור מכיכר

הלחם העגולה, השחורה, הביתית.

עכשיו כבר לא פחדה מכלום.

היתה שם כמה חודשים. בעליית הגג

אליה עלתה פעם כדי להביא משהו,

מצאה את הפמוטים הגבונים, את

כיסוי המטה, את הקערה בה

לשה סבתא את הבצק לחלות השבת...

לא אמרה מילה. הודתה בליבה

שיש לה מקום להיות.

לביתה שלה לא נכנסה יותר

לעולם. 

החלל שבלב האדם - פרק 1

אש שורפת, בוערת בי.

אש עוצמתית של כתום ואדום וכחול.

אש שצועקת בי.

אש שאני צועקת.

מים לא מכבים את האש הזאת, היא חזקה מהם.

האש מאיימת לאכל אותי כליל.

מזנקת לתפוש עוד ועוד חומרי בערה בליבי,

קורעת דפים מיומן ליבי. תולשת בציפורניה האדומות.

ומה שמגיע לידיה עולה בה מעלה.

היא עוצמתית ואימתנית,

אבל עצובה כל כך.

את כל דפי נפשי היא יודעת.

כל כאבי וייסורי, שעלו בה, באש, אך לא אוכלו.

הכל היא קראה.

קראה וזעמה,

קראה וגעשה,

קראה ומעיניה זלגו דמעות כאבי.

והדמעות כיבו את האש.

בוקר. שנעל!! שנעל!!

ערב. שטילה!! שטילה!!

גרמני אחד מסתכל עליי. אני משפיל מבט.

סטירה. מכה בגב מקת רובה. שנעל!!

ברכיי הכושלות רועדות קדימה, אל הקרמטוריום. להוציא אפר. להכניס גופה. להוסיף דלק. עוד גופה. עוד אחת. המסוע מביא איתו עוד אחת ועוד אחת.

פעם עבדתי במפעל. היה לנו מסוע דומה. הוא היה מסיע את פחיות השימורים ואני הייתי אוסף אותם לארגזי עץ.

היום המסוע מביא איתו חברים, אחים, קרובים ורחוקים. סתם זרים. שנעל!! שמוץ-יודה.

יריקה. גופה שלא מספיקה להסריח. קדימה לתוך המשרפה. עוד אחת. אני מכניס אחת, מספר 73894 מכניס אחרת. מספר B42619 מכניס נוספת. בלי לעצור, פוקד הבלונדיני כחול העיניים ובועט בי קלות. עדין. אני כמעט מחבב אותו.

שמוץ-יודה!! שואג הבלונדיני ומעיף סטירה לB42619. נפלה לו הגופה. הוא מרים אותה. שחרחר עם שמייסר מכוון עליו. B42619 כבר זקן. פקודות. שנעל שמוץ-יודה. הבלונדיני לוקח אותו. הם הולכים. אני מעיף מבט. שומר אחר צועק עליי. אני לא שומע, כבר יודע. שנעל. שמוץ-יודה.

עוד גופה. עוד אחת. 67382 מקיא. שמוץ יודה שכמותו. גופה מוכרת מתקרבת במסוע. B42619. למשרפה. עוד גופה.

חלום מת - אפילוג (ספר שני בסאגת החלל שבמוח האדם)

אֲנִי אֶהְיֶה קוֹלֵךְ

הַנִּשָּׂא עַל כַּנְפַיִם שְׁחֹרוֹת

אֲנִי אֶהְיֶה לְחִישׁוֹתַיִךְ

הָרַכּוֹת, הַקְּטוּעוֹת.

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ עֵינַיִם

שֶׁעָצַמְתְּ – רַק לֹא לִרְאוֹת,

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ אָזְנַיִם –

שֶׁעוֹדָן שׁוֹמְעוֹת צְרָחוֹת.

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ יָד

שֶׁתִּכְתֹּב אֶת כָּל הַצַּלָּקוֹת,

אֶת הַבְּכִיּוֹת בַּלַּיְלָה לַכָּרִית,

הַכְּאֵבִים וְהַדְּמָעוֹת.

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ מָזוֹן

שֶׁלֹּא תֹּאכְלִי עוֹד, לְעוֹלָם,

אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ אָב רַחוּם

בְּעוֹלָם שָׁחֹר מִדָּם.

וּדְמָעוֹת

וּזְעָקוֹת

וְצַלָּקוֹת

וַאֲנָקוֹת,

חֲרִישׁוֹת, חֲרֵדוֹת, כּוֹאֲבוֹת

מְטַפְטְפוֹת טִפּוֹת דָּמִים.

אִלְּמוֹת

נוֹכְחוֹת

צוֹפוֹת

פְּנֵי שְׁתִיקָה –

לְעוֹלָמִים.