~11~
"התחנה הראשונה:" אמרה אנה ממקום מושבה, במושב שליד הנהג, "סבתא!"
"סבתא?" שאלה סנואו. "חשבתי שאנחנו צריכות מידע חדש."
"תאמינו או לא," אמרה אנה, "אבל לסבתא יש הרבה מידע שהיא לא סיפרה. היא אמרה לכן פעם מאיפה המשפחה שלה באה? או איך היא הכירה את סבא?"
"טוב…" אמרה מאי, "לא."
"וחוץ מזה," אמרה אנה, "אנחנו לא צריכות סיבה לבקר את סבתא."
"את נשמעת כמו אמא," התבדחה סופי, מה שגרם לה ולאחיותיה לשקוע בשקט עצוב לכמה שניות.
"כולן חגורות מאחורה?" שאל רוקי, שנהג בקרוואן.
"כן." ענתה סנואו.
הן ישבו על ספות, כאלה שהן אמורות גם לישון עליהן.
בקרוואן היו שש ספות, שהיו מיועדות לשינה בלילות ולישיבה בזמן הנסיעה.
חוץ מהספות, היו בקרוואן גם שירותים, מקלחת ומטבחון קטן.
"יצאנו לדרך!" קראה אנה.
רוקי לחץ על הגז, והם התחילו לנסוע.
סנואו הסתכלה בחלון. היא ראתה איך בית היתומים, שהיה הבית שלה בחודשיים האחרונים, הולך ונעלם מעינייה. היא השלימה עם הפרידה מהחברות, היא השלימה עם המסע שלה. עם המסע שאליו תמיד רצתה לצאת. היא השלימה גם עם העובדה שהיא יוצאת עכשיו לחיים חדשים: למגורים בקרוואן נייד, לטיולים ברחבי העולם וגם לגילויים חדשים ומסעירים.
*****
"זהו זה, בנות," הכריז רוקי. "הגענו!"
לאחר רבע שעה של נסיעה שקטה שנתנה יותר מדי זמן למחשבות, הם הגיעו לסבתא.
הבית הכפרי מהלבנים האדומות וגג הרעפים נגלה לעיניהם. בית גדול, בסגנון ישן כזה, מהאלה שיש לסבתות.
הבית שבו בילו סנואו ואחיותיה את שנות ילדותן.
סבתא פתחה להן את הדלת. היא הייתה עדיין בפיג'מה הוורודה שלה, כנראה לא ציפתה לאורחים.
"שלום!" קראה סבתא בהפתעה, "מה אתן עושות כאן?"
"מה?" שאלה מאי וציחקקה מעט, "אנחנו צריכות סיבה טובה כדי לבקר את סבתא שלנו?"
"את בהחלט צודקת," אמרה סבתא. "בואו, שבו."
היא ערכה מהר את השולחן.
היא נראתה מופתעת ושמחה בעת ובעונה אחת.
היא לא ידעה שאנה יצרה קשר עם האחיות הקטנות שלה.
בעצם, עכשיו כשהיא חושבת על זה, נראה לה שאנה הזכירה משהו בקשר לזה במפגש האחרון.
לדעתה, היא עצמה אפילו עודדה את אנה לעשות את זה.
"האמת," אמרה סבתא, "לא ממש ציפיתי לאורחים. אבל אין דבר, אני כבר אכין לכן משהו. מה אתן רוצות?"
"שניצל יהיה נחמד." אמרה מאי.
"אין בעיה." אמרה סבתא וניגשה להתחיל במלאכה.
"האמת, סבתא," אנה משכה כיסא והתיישבה ליד השולחן, "קיווינו שתוכלי קצת לספר לנו על העבר של המשפחה."
"העבר של המשפחה…" הרהרה סבתא תוך כדי שהעמידה את המחבת על האש, "בואו נראה…"
בינתיים כולם כבר התיישבו ליד השולחן, והשניצל במחבת העלה ריח של שישי אחר-הצהריים.
"אני מניחה שאנה כבר סיפרה לכן קצת על העבר של אבא שלכן." פנתה סבתא לסנואו, מאי וסופי.
"אז אני אספר לכן משהו שאפילו אבא שלכן לא ידע." אמרה סבתא.
"משהו שאבא לא ידע?" שילבה אנה ידיים. "זה הולך להיות מעניין…"
"כן," אמרה סבתא, והגישה לשולחן צלחת מלאה בשניצלים. "בעצם, אף פעם לא סיפרתי לכן מאיפה המשפחה שלכן באה."
הם התמקמו בנוחות בכיסאותיהם והחלו לאכול, הם ידעו שזה הולך להיות סיפור מאוד מעניין.
"טוב,עמוק בתוך יער  נאליבּוֹקישוכן זה שנים שבט מכשפים עתיק. הם חיים במערות שחצבו לעצמם במרוצת השנים. אני וסבא שלכן בני השבט הזה."
"מה, סבתא?" שאלה סופי בעודה בולעת עוד חתיכת שניצל, "את ממש מכשפת? כזאת שהופכת אנשים לצפרדע?"
"הו, לא!" צחקה סבתא, "לא כאלה מכשפים. ואני הרבה זמן לא עשיתי כשף, אז כנראה איבדתי את הכוחות שלי."
היא השתתקה לרגע, ואז התעשתה והמשיכה את הסיפור.
"אז," המשיכה, "כשאני וסבא שלכן התחתנו, החלטנו שאנחנו רוצים לצאת אל העיר הגדולה, ולא להיות פרימיטיבים ולגור בתוך מערה למשך שארית חיינו. אתם מבינים? רצינו חיים טובים יותר. אז עברנו לברלין, ושם גם נולדה דודתכן, גלורה. כשגלורה הייתה בת שלוש, סבא שלכן קיבל עבודה טובה בניו-יורק. אז עברנו למנהטן כדי שהוא יהיה קרוב לעבודה שלו ושם נולד אביכן, קרלוס."
"ולא כעסו עליכם שעזבתם את השבט?" שאלה סנואו.
"לא," ענתה סבתא, "אנחנו ביקרנו שם כמעט כל שנה, בעיקר בחגים."
"כשאבא שלכן גדל," המשיכה סבתא, "הוא התחתן עם רוקסנה, אמא של אנה, וכמובן הם הולידו את אנה. ובעקבות כך…" היא היססה לרגע, "הם סוג של הדירו אותו מהשבט."
"למה?" שאלה אנה, שהייתה מופתעת מפיסת המידע החדשה.
"כי רוקסנה לא הייתה מכשפה, והחוק של השבט אסר להתחתן עם לא-מכשפה, ומי שעשה זאת, עונשו נידוי."
"לא היה לי מושג…" מילמלה אנה כשרוקי הניח זרועה מנחמת על שכמה.
"אז בעקבות לחצים מהשבט, וגם בגלל שלא רצה להתנתק מהשורשים שלו, אבא שלכן התגרש מרוקסנה."
"לי הם תמיד אמרו שהם התגרשו כי הם לא הסתדרו…" אמרה אנה על סף בכי, "אז הם שיקרו לי כל הזמן הזה?"
"טוב, לא בדיוק," אמרה סבתא, והגישה לשולחן עוד צלחת עם שניצלים חמים, "הם באמת רבו, בגלל הנידוי. בסופו של דבר, אבא שלכן חזר לשבט, לאחר שהסירו ממנו את הנידוי. הוא נשא לאישה את שרלוט, אמא שלכן, שהייתה חברה שלו בתקופת התיכון, בתקופה שביקרנו הרבה את השבט. והיא כן הייתה מכשפה. ולאחר שההורים שלכם מתו… טוב, קיבלתי אתכן תחת חסותי, ועברנו לפה, לבלארוס, כדי להיות קרובים ליער. זהו. זה בעצם כל הסיפור."
"וואו," אמרה מאי, "זה מדהים לדעת על המוצא שלי. כלומר, עכשיו אני יודעת מי אני."
"לאן אתם לנסוע עכשיו?" שאלה אותן סבתן, "איך אתן ממשיכות את המסע שלכן?"
"טוב," ענתה לה אנה בלי לחשוב בכלל, "אני מניחה שניסע ליער נאליבּוֹקי, לברר קצת על השבט."
"אני לא יודעת עד כמה זה רעיון טוב." אמרה סנואו.
"למה?" שאלה אותה אנה, "אנחנו צריכות עוד מידע!"
"טוב…" שיפשפה סנואו את עורפה, "אני מניחה שאת די מודרת… כלומר… אמא שלך לא מכשפה. אני לא יודעת איך יקבלו אותך."
"לא חשבתי על זה…" הודתה אנה, והתיישבה על כורסא בסלון, "אז מה נעשה עכשיו?"
"לכו." פקדה סבתן, "יהיה בסדר, אני מבטיחה."
"אבל…" אמרה מאי.
"בלי אבל," אמרה סבתא, "הכל יהיה בסדר."
"טוב, אז ביי." אמרה סנואו.
סבתא נתנה חיבוק זריז לכל אחת מנכדותיה. "בהצלחה." נופפה להן כשיצאו מדירתה, "שמרו על עצמכן."
*****
"זה ממש יער," אמרה אנה ופתחה את דלת הקרוואן. "כדאי שנביא ציוד מתאים."
לאחר כ-4 שעות נסיעה, הגיעו סנואו ואחיותיה אל הכניסה ליער.
"אזהרה:" הקריאה סופי שלט שנתלה בכניסה ליער, "שטח זה חוצה גבולות מדיניים."
"נכון," אמרה אנה. "איך לא חשבנו על זה? יער  נאליבּוֹקימחולק בין פולין לבלארוס."
"באיזה חלק נמצאת המערה של השבט?" שאלה מאי.
"אני מניחה שאפשר לשאול את סבתא." אמרה סנואו, ושלפה את הפלאפון שלה.
"אין פה קליטה…" אמרה סנואו לאחר דקות של שיטוטים באזור.
"אז מה אנחנו עומדים לעשות?" שאלה סופי.
"אני מניחה שפשוט נלך עד שנמצא," אמרה סנואו.
"חכו רגע." אמרה אנה, היא הוציאה מתיקה דף מקווצ'ץ.
"מה זה?" שאלה סופי.
"זו מפה שסבתא הביאה לי כשיצאנו," אמרה אנה ויישרה את הדף. "זו מפה של היער, עם סימון של המערה. ככה נמצא את דרכנו ביער."
רוקי יצא מהקרוואן, כשבידו חמישה תרמילים ארוזים ליציאה.
"ארזת הכל?" שאלה אותו אנה בעודה מחלקת את התרמילים.
"כן." אמר רוקי, "זה הציוד שנצטרך, בהנחה שגם נישאר כאן כמה לילות."
"מעולה," אמרה אנה, ושמה את כתפיות התרמיל הוורוד על שכמה, "יוצאים לדרך!"
"תגידי…" שאלה סנואו את אנה בהיסוס, "את לא חושבת שכדאי שתישארי פה?" אנה תלתה בה מבט תמה, והיא מיהרה להסביר את עצמה. "זאת אומרת, סבתא אמרה שהשבט כעס על אבא שהתחתן עם אמא שלך, שהיא לא מכשפה, והם נידו אותו, אז… אני פשוט תוהה אם הם לא יגרשו אותך משם או משהו כזה."
"אני לא נשארת." היא ענתה נחרצות, "לא משנה מה יקרה, אנחנו ביחד במסע הזה. זה מסע שורשים של אחיות בעקבות ההורים שלהן. אני מבטיחה לך שלא משנה מה יקרה, אני לא אנטוש אתכן. אם אצטרך להישאר בחוץ, אני אחכה לכן בחוץ עד שתסיימו, אל תדאגי."
"אבל אני רוצה שתיכנסי איתנו," אמרה סנואו, "כמו שאת אמרת, זה גם מסע השורשים שלך."
"נכון," הסתייגה אנה, "אבל אם אני אסכן אתכן, אני מעדיפה לחכות לכן בחוץ."
סנואו עדיין לבשה מבט דואג.
"יהיה בסדר," אמרה אנה וחייכה, "אני מבטיחה."

מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.

///

בבית הכנסת "תפילת השם"

אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה

בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)

אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב

או... תפילת חמישה־עשר?

מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד

משהו עם אהבה.

והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש

ואהבת – אהבתי

את – אתכם

ה' – אמר ה'

א־ל אמונה

המאמין בעולם ובאהבה

אנא

עזור לנו להאמין בעצמנו

ובאהבה בכלל.

רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...

הם סיפורי חסדך...

הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...

כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"

בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...

אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...

סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...

בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...

ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...

אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."

ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...

ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...

בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...

ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...

זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...

וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...

אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...

יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע

דחוק וצפוף כמו ערב חג

כולם בריצה, עינים ברשימות

ידיים חוטפות הכל מהמדף.

ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר

לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.

הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.

הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה

מסתכל עליה מרוכז

מסובב אותה בוחן אותה

קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.

בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.

כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל

הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.

בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות

אומר לו

'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?

הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'

העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה

'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'

מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.

הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר

באיטיות

מניח אותו עם הפנים קדימה

מסדר אותו

מסדר את החליפה

משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.

בלי להסתכל אחורה

לשמש של יום שישי

(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

• תיקנתי בעיות ניקוד.

רָאִיתִי אֶרֶץ וּפִרְיָהּ,

מָלְאָה כָּל עִיר יְבוּל שָׂדוֹת;

צְבוּרִים צִבּוּרִים

אוֹ חֳמָרִים חֳמָרִים -

וְהֵם כֻּלָּם דֵּעוֹת.

שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת,

הַמּוּלוֹת וַחֲמוּלוֹת -

כָּל אַחַת הִיא אֵ-ל דֵּעִים.

הָאָמְנָם צָדְקוּ חָזָ"ל

וְאֲוִירָא דְּיִשְׂרָאֵל מְחַכִּים?