~11~
"התחנה הראשונה:" אמרה אנה ממקום מושבה, במושב שליד הנהג, "סבתא!"
"סבתא?" שאלה סנואו. "חשבתי שאנחנו צריכות מידע חדש."
"תאמינו או לא," אמרה אנה, "אבל לסבתא יש הרבה מידע שהיא לא סיפרה. היא אמרה לכן פעם מאיפה המשפחה שלה באה? או איך היא הכירה את סבא?"
"טוב…" אמרה מאי, "לא."
"וחוץ מזה," אמרה אנה, "אנחנו לא צריכות סיבה לבקר את סבתא."
"את נשמעת כמו אמא," התבדחה סופי, מה שגרם לה ולאחיותיה לשקוע בשקט עצוב לכמה שניות.
"כולן חגורות מאחורה?" שאל רוקי, שנהג בקרוואן.
"כן." ענתה סנואו.
הן ישבו על ספות, כאלה שהן אמורות גם לישון עליהן.
בקרוואן היו שש ספות, שהיו מיועדות לשינה בלילות ולישיבה בזמן הנסיעה.
חוץ מהספות, היו בקרוואן גם שירותים, מקלחת ומטבחון קטן.
"יצאנו לדרך!" קראה אנה.
רוקי לחץ על הגז, והם התחילו לנסוע.
סנואו הסתכלה בחלון. היא ראתה איך בית היתומים, שהיה הבית שלה בחודשיים האחרונים, הולך ונעלם מעינייה. היא השלימה עם הפרידה מהחברות, היא השלימה עם המסע שלה. עם המסע שאליו תמיד רצתה לצאת. היא השלימה גם עם העובדה שהיא יוצאת עכשיו לחיים חדשים: למגורים בקרוואן נייד, לטיולים ברחבי העולם וגם לגילויים חדשים ומסעירים.
*****
"זהו זה, בנות," הכריז רוקי. "הגענו!"
לאחר רבע שעה של נסיעה שקטה שנתנה יותר מדי זמן למחשבות, הם הגיעו לסבתא.
הבית הכפרי מהלבנים האדומות וגג הרעפים נגלה לעיניהם. בית גדול, בסגנון ישן כזה, מהאלה שיש לסבתות.
הבית שבו בילו סנואו ואחיותיה את שנות ילדותן.
סבתא פתחה להן את הדלת. היא הייתה עדיין בפיג'מה הוורודה שלה, כנראה לא ציפתה לאורחים.
"שלום!" קראה סבתא בהפתעה, "מה אתן עושות כאן?"
"מה?" שאלה מאי וציחקקה מעט, "אנחנו צריכות סיבה טובה כדי לבקר את סבתא שלנו?"
"את בהחלט צודקת," אמרה סבתא. "בואו, שבו."
היא ערכה מהר את השולחן.
היא נראתה מופתעת ושמחה בעת ובעונה אחת.
היא לא ידעה שאנה יצרה קשר עם האחיות הקטנות שלה.
בעצם, עכשיו כשהיא חושבת על זה, נראה לה שאנה הזכירה משהו בקשר לזה במפגש האחרון.
לדעתה, היא עצמה אפילו עודדה את אנה לעשות את זה.
"האמת," אמרה סבתא, "לא ממש ציפיתי לאורחים. אבל אין דבר, אני כבר אכין לכן משהו. מה אתן רוצות?"
"שניצל יהיה נחמד." אמרה מאי.
"אין בעיה." אמרה סבתא וניגשה להתחיל במלאכה.
"האמת, סבתא," אנה משכה כיסא והתיישבה ליד השולחן, "קיווינו שתוכלי קצת לספר לנו על העבר של המשפחה."
"העבר של המשפחה…" הרהרה סבתא תוך כדי שהעמידה את המחבת על האש, "בואו נראה…"
בינתיים כולם כבר התיישבו ליד השולחן, והשניצל במחבת העלה ריח של שישי אחר-הצהריים.
"אני מניחה שאנה כבר סיפרה לכן קצת על העבר של אבא שלכן." פנתה סבתא לסנואו, מאי וסופי.
"אז אני אספר לכן משהו שאפילו אבא שלכן לא ידע." אמרה סבתא.
"משהו שאבא לא ידע?" שילבה אנה ידיים. "זה הולך להיות מעניין…"
"כן," אמרה סבתא, והגישה לשולחן צלחת מלאה בשניצלים. "בעצם, אף פעם לא סיפרתי לכן מאיפה המשפחה שלכן באה."
הם התמקמו בנוחות בכיסאותיהם והחלו לאכול, הם ידעו שזה הולך להיות סיפור מאוד מעניין.
"טוב,עמוק בתוך יער  נאליבּוֹקישוכן זה שנים שבט מכשפים עתיק. הם חיים במערות שחצבו לעצמם במרוצת השנים. אני וסבא שלכן בני השבט הזה."
"מה, סבתא?" שאלה סופי בעודה בולעת עוד חתיכת שניצל, "את ממש מכשפת? כזאת שהופכת אנשים לצפרדע?"
"הו, לא!" צחקה סבתא, "לא כאלה מכשפים. ואני הרבה זמן לא עשיתי כשף, אז כנראה איבדתי את הכוחות שלי."
היא השתתקה לרגע, ואז התעשתה והמשיכה את הסיפור.
"אז," המשיכה, "כשאני וסבא שלכן התחתנו, החלטנו שאנחנו רוצים לצאת אל העיר הגדולה, ולא להיות פרימיטיבים ולגור בתוך מערה למשך שארית חיינו. אתם מבינים? רצינו חיים טובים יותר. אז עברנו לברלין, ושם גם נולדה דודתכן, גלורה. כשגלורה הייתה בת שלוש, סבא שלכן קיבל עבודה טובה בניו-יורק. אז עברנו למנהטן כדי שהוא יהיה קרוב לעבודה שלו ושם נולד אביכן, קרלוס."
"ולא כעסו עליכם שעזבתם את השבט?" שאלה סנואו.
"לא," ענתה סבתא, "אנחנו ביקרנו שם כמעט כל שנה, בעיקר בחגים."
"כשאבא שלכן גדל," המשיכה סבתא, "הוא התחתן עם רוקסנה, אמא של אנה, וכמובן הם הולידו את אנה. ובעקבות כך…" היא היססה לרגע, "הם סוג של הדירו אותו מהשבט."
"למה?" שאלה אנה, שהייתה מופתעת מפיסת המידע החדשה.
"כי רוקסנה לא הייתה מכשפה, והחוק של השבט אסר להתחתן עם לא-מכשפה, ומי שעשה זאת, עונשו נידוי."
"לא היה לי מושג…" מילמלה אנה כשרוקי הניח זרועה מנחמת על שכמה.
"אז בעקבות לחצים מהשבט, וגם בגלל שלא רצה להתנתק מהשורשים שלו, אבא שלכן התגרש מרוקסנה."
"לי הם תמיד אמרו שהם התגרשו כי הם לא הסתדרו…" אמרה אנה על סף בכי, "אז הם שיקרו לי כל הזמן הזה?"
"טוב, לא בדיוק," אמרה סבתא, והגישה לשולחן עוד צלחת עם שניצלים חמים, "הם באמת רבו, בגלל הנידוי. בסופו של דבר, אבא שלכן חזר לשבט, לאחר שהסירו ממנו את הנידוי. הוא נשא לאישה את שרלוט, אמא שלכן, שהייתה חברה שלו בתקופת התיכון, בתקופה שביקרנו הרבה את השבט. והיא כן הייתה מכשפה. ולאחר שההורים שלכם מתו… טוב, קיבלתי אתכן תחת חסותי, ועברנו לפה, לבלארוס, כדי להיות קרובים ליער. זהו. זה בעצם כל הסיפור."
"וואו," אמרה מאי, "זה מדהים לדעת על המוצא שלי. כלומר, עכשיו אני יודעת מי אני."
"לאן אתם לנסוע עכשיו?" שאלה אותן סבתן, "איך אתן ממשיכות את המסע שלכן?"
"טוב," ענתה לה אנה בלי לחשוב בכלל, "אני מניחה שניסע ליער נאליבּוֹקי, לברר קצת על השבט."
"אני לא יודעת עד כמה זה רעיון טוב." אמרה סנואו.
"למה?" שאלה אותה אנה, "אנחנו צריכות עוד מידע!"
"טוב…" שיפשפה סנואו את עורפה, "אני מניחה שאת די מודרת… כלומר… אמא שלך לא מכשפה. אני לא יודעת איך יקבלו אותך."
"לא חשבתי על זה…" הודתה אנה, והתיישבה על כורסא בסלון, "אז מה נעשה עכשיו?"
"לכו." פקדה סבתן, "יהיה בסדר, אני מבטיחה."
"אבל…" אמרה מאי.
"בלי אבל," אמרה סבתא, "הכל יהיה בסדר."
"טוב, אז ביי." אמרה סנואו.
סבתא נתנה חיבוק זריז לכל אחת מנכדותיה. "בהצלחה." נופפה להן כשיצאו מדירתה, "שמרו על עצמכן."
*****
"זה ממש יער," אמרה אנה ופתחה את דלת הקרוואן. "כדאי שנביא ציוד מתאים."
לאחר כ-4 שעות נסיעה, הגיעו סנואו ואחיותיה אל הכניסה ליער.
"אזהרה:" הקריאה סופי שלט שנתלה בכניסה ליער, "שטח זה חוצה גבולות מדיניים."
"נכון," אמרה אנה. "איך לא חשבנו על זה? יער  נאליבּוֹקימחולק בין פולין לבלארוס."
"באיזה חלק נמצאת המערה של השבט?" שאלה מאי.
"אני מניחה שאפשר לשאול את סבתא." אמרה סנואו, ושלפה את הפלאפון שלה.
"אין פה קליטה…" אמרה סנואו לאחר דקות של שיטוטים באזור.
"אז מה אנחנו עומדים לעשות?" שאלה סופי.
"אני מניחה שפשוט נלך עד שנמצא," אמרה סנואו.
"חכו רגע." אמרה אנה, היא הוציאה מתיקה דף מקווצ'ץ.
"מה זה?" שאלה סופי.
"זו מפה שסבתא הביאה לי כשיצאנו," אמרה אנה ויישרה את הדף. "זו מפה של היער, עם סימון של המערה. ככה נמצא את דרכנו ביער."
רוקי יצא מהקרוואן, כשבידו חמישה תרמילים ארוזים ליציאה.
"ארזת הכל?" שאלה אותו אנה בעודה מחלקת את התרמילים.
"כן." אמר רוקי, "זה הציוד שנצטרך, בהנחה שגם נישאר כאן כמה לילות."
"מעולה," אמרה אנה, ושמה את כתפיות התרמיל הוורוד על שכמה, "יוצאים לדרך!"
"תגידי…" שאלה סנואו את אנה בהיסוס, "את לא חושבת שכדאי שתישארי פה?" אנה תלתה בה מבט תמה, והיא מיהרה להסביר את עצמה. "זאת אומרת, סבתא אמרה שהשבט כעס על אבא שהתחתן עם אמא שלך, שהיא לא מכשפה, והם נידו אותו, אז… אני פשוט תוהה אם הם לא יגרשו אותך משם או משהו כזה."
"אני לא נשארת." היא ענתה נחרצות, "לא משנה מה יקרה, אנחנו ביחד במסע הזה. זה מסע שורשים של אחיות בעקבות ההורים שלהן. אני מבטיחה לך שלא משנה מה יקרה, אני לא אנטוש אתכן. אם אצטרך להישאר בחוץ, אני אחכה לכן בחוץ עד שתסיימו, אל תדאגי."
"אבל אני רוצה שתיכנסי איתנו," אמרה סנואו, "כמו שאת אמרת, זה גם מסע השורשים שלך."
"נכון," הסתייגה אנה, "אבל אם אני אסכן אתכן, אני מעדיפה לחכות לכן בחוץ."
סנואו עדיין לבשה מבט דואג.
"יהיה בסדר," אמרה אנה וחייכה, "אני מבטיחה."

רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...

הם סיפורי חסדך...

הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...

כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"

בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...

אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...

סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...

בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...

ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...

אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."

ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...

ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...

בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...

ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...

זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...

וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...

אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...

יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע

דחוק וצפוף כמו ערב חג

כולם בריצה, עינים ברשימות

ידיים חוטפות הכל מהמדף.

ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר

לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.

הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.

הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה

מסתכל עליה מרוכז

מסובב אותה בוחן אותה

קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.

בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.

כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל

הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.

בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות

אומר לו

'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?

הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'

העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה

'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'

מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.

הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר

באיטיות

מניח אותו עם הפנים קדימה

מסדר אותו

מסדר את החליפה

משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.

בלי להסתכל אחורה

לשמש של יום שישי

(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)

מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.

///

בבית הכנסת "תפילת השם"

אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה

בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)

אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב

או... תפילת חמישה־עשר?

מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד

משהו עם אהבה.

והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש

ואהבת – אהבתי

את – אתכם

ה' – אמר ה'

א־ל אמונה

המאמין בעולם ובאהבה

אנא

עזור לנו להאמין בעצמנו

ובאהבה בכלל.

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.

לבשת את השריון שלי

כדי שלא אפגע בעצמי

חשבו שאת זו אני

או אני זו את

בסוף החץ פגע בך

נשארתי לעמוד פה לבד

חסין מהכל

מת מבפנים

המוות הוא לא רק למתים