יצא ממש ארוך אתן באמת לא חייבות... זה בעיקר בשבילי לעיבוד...

יום שישי 4:30, מתעוררת עם כאב של צורך עז להתפנות כמו מין כאב של עצירות. מנסה להתפנות לא קורה כלום והלחץ הזה עובר. חוזרת לישון. אחרי כמה דק' שוב מתעוררת עם הלחץ להתפנות מנסה שוב ואין כלום... שוב מנסה לחזור לישון... כבר יותר מוטרדת מהעצירות המציקה... עד שאני פתאום קולטת- זה מגיע בגלים! תהיתי אם זה צירים... בינתיים באמת הצלחתי להתפנות! והוווו!
אח"כ בדקתי באינטרנט אם יש דבר כזה צירים בצורת עצירות וראיתי שזה קיים... טוב...
אחרי שהתפנתי הרגשתי יותר שכואב ואי נוחות ופחות תחושת עצירות... התחלתי להפנים שזה צירים... כואבים! ולא ההתקשויות שהיו לי בלי סוף...

מעירה את בעלי ותוהה איתו... ב5 התחלנו לתזמן באפליקציה הצירים היו בין לא נעימים לקצת כואבים. בהחלט נסבלים...

ככל שהתיזמונים נמשכים אנחנו מבינים שזה לקראת זה... לבעלי לקח יותר זמן להפנים אמנם... החלטנו שיתפלל ותיקין.
בינתיים אני נכנסת למקלחת ששם דווקא הכאבים התגברו באופן מפתיע.
ב6... מדברת עם הדולה שממליצה לי לראות איך זה מתקדם בשעה הקרובה (כי כבר לפניכן זה היה כל 5 דק').. תוכדי צירים אני ממשיכה להתארגן, מדברת עם אמא שלי שתבוא לשמור על הילדות...
(והאמת שלא היינו מספיק מאורגנים, לא הכנו תיק לבנות, ולא תיק לאישפוז, רק תיק ללידה וגם הוא לא וידאנו סופית שיש בו הכל...)
אז התעכבנו על האריזה הזאת ובינתיים הצירים התגברו בעוצמתם. עדין אני מתמודדת איתם יפה בכדור פיזיו אבל המחשבה על הצירים תוך כדי נסיעה באוטו הטרידה אותי.
באמת בנסיעה של 12 דקות היו לי 3 צירים כואבים... ואיכשהו עברתי אותם.
לפני שיצאנו אמא שלי ראתה איך אני מדברת וכשמגיע ציר אני מפסיקה כדי להתמודד איתו... כ"כ הלחיץ אותה הפרצופים שלי שזרקה לי "נו לכו כבר, את רוצה ללדת פה??" טוב טוב הלכנו.... (איזה פה ואיזה נעליים...)

כשיצאנו גם הדולה שלי יצאה בדרכה לביה"ח...

כשהגענו למיון יולדות (7:50) לקח מלא זמן עד שהאחות (!) קיבלה אותי... ואז כשקיבלה לקחה מדדים והעבירה אותי לחדר עם המוניטור. עשיתי מוניטור במיטה שזה היה די טעות... היה קשה מדי! הכאבים היו קשים כדי לשכב... (בעמידה היה הרבה יותר קל כי יכולתי להזיז את האגן...)
בקיצור, המוניטור די איכזב לא הראה צירים מרשימים בכלל...
טוב מחכים לבדיקת רופא.
הפנו אותנו לחדר שהייה שזה ממש נחמד לקבל חדר פרטי להתמודדות עם הצירים... לצערי הכדור פיזיו שהיה שם היה קטן ודי חסר אוויר וכשישבתי עליו זה היה בגובה כאילו אני יושבת על שרפרף... אבל בשלב הזה עוד הצליח להקל עליי מעט... כמה זמן שאנחנו בחדר הזה והדולה מגיעה. מזכירה-אנחנו מחכים כולה שהרופא יראה אותי. הדולה ענתה לשאלה שלא נשאלה שכנראה בגלל שאני לא צורחת מכאב אלא מתמודדת יפה, אז אני לא המקרה הכי דחוף בשבילם...

הצירים ממשיכים להם ניהים קשים יותר ויותר (למפרע אני מאמינה שאחד הגורמים לעלייה בקושי זה זה שהייתי במין חוסר וודאות מתי זה נגמר ועם פחות מוטיבציה כמו בהתחלה. אבל ברור שגם הכאב עלה באופן אובייקטיבי. רק שאני לא מדד מדוייק לדעת מתי זה עלה דרגה)

9:30 סוף סוף קוראים לי לרופא... הוא בודק פתיחה- כלום. כלווווום! סגור! לא האמנתי... לא מבינה עדין למה הגוף כולו עם צירים כבר מעל 3 שעות (נכון שהתחיל בקטנה ועלה לאט לאט אבל מבחינת הגוף הוא מכין את עצמו כל הזמן הזה) ועדין אין שום פתיחה....

ואז הוא הרגיש חמלה כלפיי ואמר שבגלל שאני נורא כאובה (כי היה לי ציר כואב איך שנשכבתי על מיטת הבדיקה ואיך שסיים לבדוק) אז משאיר אותי להשגחה של שעתיים ואח"כ יבדוק שוב מה המצב.
החלטנו לשחרר בינתיים את הדולה כי הרגיש לי שאני מתמודדת יפה עם הצירים וחבל למרוח אותה כי מי יודע מתי זה יתקדם (היא מצידה המליצה שאולי נחזור הביתה גם אבל הרגיש לי נכון להישאר). ואיפשהו רציתי להיות לבד עם בעלי כל עוד אנחנו מותרים...

אז הלכנו לאכול (ידעתי שזה יחזק אותי פיזית, לא כי הרגשתי רעב) וכל רגע היה לי ציר בערך... הם התחילו להיות בלתי נסבלים ונורא האמנתי שעכשיו אני מתחילה פתיחה רצינית... כל הדרך הלוך וחזור לבית קפה (שבתוך הבי"ח) אני עוצרת לצירים וכולם מסתכלים...

אחרי השעתיים (11:30) שוב מוניטור (הפעם נתנו לי בעמידה! והוווו) והצירים אכן יותר מרשימים. והפעם הרופא קיבל אותי הרבה יותר מהר. ואצלו היתה עוד רופאה שבדקה את הפתיחה והיא אמרה שיש פתיחה של 1 ו90 אחוז מחיקה ובנוסף הצוואר ממש רך וגמיש והיא רואה ש"זה מתקדם לכיוון טוב לקראת לידה" וכן המליצה לקבל אותי למחלקת נשים אם ועובר להשגחה. מצד אחד שמחתי שמשהו זז ומצד שני התבאסתי שזה הכל ועכשיו הכל יימרח יותר זמן...

חוזרים לחדר שהייה מעדכנים את הדולה מחליטים שממשיכים לבד בינתיים... לקח די הרבה זמן עד שהתפנה לי מקום בנשים, ולא נורא הפריע לי כי התרגלתי לחדר שהייה ורציתי להגיע כמה שיותר עם פתיחה לבדיקה הבאה...
כשמודיעים לי שהתפנה מקום בנשים (כבר לא זוכרת מתי בדיוק זה היה), האחות במיון עשתה לי בדיקת פתיחה והיה 2 וחצי!!! גם המליצה לי לעשות עיסוי פטמות כדי לזרז... היתה ממש חמודה. וראתה כמה אני כאובה והמליצה שאתקלח במחלקה...

הייתי ממש משולהבת ומולהבת. ממש הרגשתי איך אני מתקדמת יפה ובקרוב זה יגיע לפתיחה 4!
או אולי בכלל יותר... כמה שיותר יותר טוב שאוכל לסבול מחוץ לחדר לידה, ככה פחות סיכוי להתערבויות... כאמור אני אחרי קיסרי...

באיזור 2 או לפני סוף סוף קיבלו אותי בנשים התקלחתי איזה חצי שעה וזה הקל ממש (אולי יותר מדי?) ובאיזור 4 עשו לי בדיקה נוספת ואופס... הרופא אומר פתיחה של 2... אווווווף נכון שיש הבדל בין הבודקים...אבל מילא לא התקדמות אבל חצי סמ אחורה?! פפפ (הדולה שלי אמרה שלפעמים בשלב הלוטאלי מקלחות מעכבות קצת את ההתקדמות)

הרופא שראה כמה אני כאובה שאל אם אני רוצה משככים או טשטוש... אמרתי לו לא תודה כי רציתי שיתקדם לבד... וגם טשטוש ידעתי שזה עובר שליה... אז לא כזה רציתי.

שבת נכנסת. לא זוכרת אם אני הדלקתי נרות או שביקשתי מבעלי. הייתי במצב קטסטרופלי. נפשית ופיזית... התחלתי לטפס על הקירות... כל ציר הייתי עצבנית יותר ויותר. לא יכול להיות שאני רק בפתיחה 2 עם הסיוט הזה. ומתי זה יגמר??? התחננתי לה' שהכל יתקדם כבר ושאני רק רוצה שזה ייגמר... בהמשך התחננתי לאחיות שרופא יבוא לבדוק שוב... כי בטוח שאם כאבים כאלה זה כבר התקדם... כמובן שהאחות לא התייחסה מדי כי א"א לבדוק אלף פעם...
פה זה נקודה שחבל שלא אמרתי לדולה לבוא... הייתי צריכה אותה כבר..

בשלב הזה שוב הצירים הרגישו לי בשילוב עם תחושת עצירות כזאת. אבל לא משנה מה, לא הצלחתי לשחרר כלום! ניסיתי שוב ושוב... וכלום לא יוצא והצירים האלו ניהים בלתי נסבלים מאחד לשני... פשוט רציתי כבר חוקן וזהו אבל האחיות אמרו שחוקן זה רק בחדר לידה.... אווווווף

אנחנו מנסים לאכול סעודת שבת, בקושי נותנת לבעלי לעשות משהו כי כל שניה ציר ואני מנסה להתלות עליו ולהזיז את האגן כדי להקל..
מתישהו כ"כ ריחמתי עליו שהצליח ב10 דק לאכול 20 ג' חלה... אז אמרתי שאנסה ללכת במסדרון של המחלקה תוכדי צירים ושיאכל משהו.
אני הולכת במסדרון ומתפללת לראות את הדמות של הרופא מגיע לעשות לי בדיקה... האחיות הבטיחו כבר מזמן שהוא 'כבר מגיע'.... תוהה לעצמי לאן זה ממשיך... אם שוב לא נראה התקדמות...

השעה 8 בערב... וזה קרה, הוא הגיע עשה בדיקה ו----------
פתיחה 3....ועדין מחיקה 80-90 אחוז... וגם הוא ראה כמה אני כאובה ושאל אם אני רוצה אפידורל אמרתי שכן! בצרחה בערך! לא ראיתי בעיניים!
ואז אמר שבגלל שאני אחרי קיסרי ורוצים להימנע מזירוזים איתי ובגלל שאני כאובה ממש אז יקדימו אותי בסדר לירידה לחדר לידה (היה מפוצץ שם מסתבר וחיכו שיתפנה)... ואז שמחתי ראיתי את קצה המנהרה של הכאבים האלה...היה לי בראש שאני רק אעשה חוקן והכל יהיה יותר טוב...
הכל יחזור להיות נסבל ואמשיך להתמודד עם הצירים...
החלטנו שמתקשרים לדולה כשבאמת יבואו לקחת אותי לחדר לידה כי מי יודע מתי זה יקרה... ששוב-לדעתי טעינו פה כי הייתי צריכה אותה כ"כ מזמן... אבל בראש שלי שעד חדר לידה אני איכשהו מסתדרת אז למה להטריח אותה...

השעה 9 אני נכנסת לחדר לידה וישר שואלים 'את האחרי קיסרי שרוצה אפידורל?' אני תוכדי בשיחה עם הדולה שלי לומר לה לבוא ומתייעצת איתה על הצעדים הבאים בחדר הלידה... אמרה לי שאני אלופה על הפתיחה שהגעתי אליה, שהחלק הזה הכי קשה ההתקדמות בו הכי איטית (לעומת להתקדם מ4 ל8 וכו')... ושאני לא בהכרח אהיה חייבת אפידורל ובואי ננסה להתקדם צעד צעד, נתחיל עם החוקן ואז שאלה מה ארצה לעשות אחכ אמרתי לה מקלחת אמרה לי מצוין ושאחשוב בייביסטפס ולא כן או לא אפידורל...
נכנסת לחדר לידה שלי (השעה 21), גל חום מטורף אין אפשרות להגביר את הקירור כי זה מרכזי... חשבתי שאני נמסה מחום.
האחות מתחילה לתשאל ולתשאל ואני רוצה רק חוקןןןןן
מתי פעם אחרונה עשית מוניטור? ב4. ואווו מלא זמן חייבים לעשות לך עכשיו. חשבתי שאין יותר גרוע מזה.... מוניטור? לשבת ולעשות מוניטור??? התחלתי אותו בעמידה אחרי 10 דק היתה קרחת של מלא זמן והמוניטור "נהרס"... סיוט מרגע לרגע...
מסבירים לי שעד שאין לפחות 20 דק של מוניטור תקין אני לא עושה כלום. ישבתי כמו טאטלה ועשיתי הכל כדי לעבור את הדקות האלו... ב"ה מוניטור תקין. עושים לי חוקן סוף סוף.... ואני מתרוקנת ב"ה אבל זה לא עזר בכלל לצערי... המשיכו אותם כאבים... כ"כ קיוויתי... (למפרע הבנתי שזה התינוק שלחץ לו... אז איך בקושי זזתי עם הפתיחה ה'???)
ואז עשיתי מקלחת והמשכתי שם כמה שיכולתי כדי שלא יקבעו אותי שוב למוניטור.... אחרי חצי שעה של מקלחת שאיכשהו העברתי שם את הצירים, אני יוצאת ופשוט מתחילה לראות כוכבים... אין לי מילים אחרות. צירים. כואבים. כואבייייייים!

השעה 10 בערך, והדולה שלי מגיעה רואה אותי במצב הכי הכי סיוטי שהייתי כל היום הזה. מנסה להרגיע אותי נוגעת בי בכל מיני נקודות בגב בתחתון, מתחת לבטן... מנסה לפקס אותי כי הייתי פשוט מוטרפת מכאבים.... (עכשיו בעודי כותבת אני מבינה שהלידה שלי היתה די קשה) אני צורחת כל ציר שהלוואי וזה יעבור ופשוט הייאוש מטפס לו למעלה למעלה...
המיילדת מציעה פקיעת מים ואמרתי לה שאולי נבדוק קודם פתיחה לפני... היא בודקת וכבר היה 4 וחצי! ואווווו הגעתי לפתיחה 4 וחצי בלי כלום! בלי זירוז ובלי משכך! אפילו אני כבר הרגשתי גאווה בעצמי... ואז אמרתי, יאללה אפידורל. יתן לי סוף לכאבים האלה בע"ה ואני בפתיחה מספיק טובה...
המיילדת גם שיבחה אותי שהגעתי לשלב הזה.
כן היה לי כ"כ כואב שברגע של משבר אמרתי שאני רוצה טישטוש עכשיווווו אפילו עד שהמרדים יגיע לאפידורל.... אבל אז הדולה שלי אמרה לי ברוגע כזה, "***, עכשיו תתמקדי בציר הנוכחי. תעברי אותו. תנשמי כאילו רק הוא קיים ורק אותו צריך לעבור. הוא האתגר היחידי שעומד לפתחך". כמובן שזה לא ציטוט מדוייק... אבל משהו טיפה השתנה במיוחד בתוספת הידיעה שהמרדים בדרכו אליי ואין לי עוד 50 אלף צירים... רק כמה... אולי 10 וזהו? פתאום הכל היה נסבל יותר. עדין כואב ברמות אבל ההתמקדות בציר עצמו ולא למה כואב לי והכאב לא נגמר... שינה משהו.
המרדים מגיע. הייתי בהלם מהמהירות! די מהר עשה את הפרוצדורה... ואחרי חצי שעה הײתי בן אדם נחמד שיכול לדבר... לתקשר. לחשוב.
השעה 12 בערך ואנחנו ברוגע, בעלי מנמנם לו באחד הכסאות הדולה לידי מחכה לראות את התגובה שלי לאפידורל. כנראה בגלל שהייתי חצי נטויה לכיוון שמאל אז ברגל ימין ההשפעה היתה פחותה וכשהיה ציר כאב לי בירך ימין... אז היא כל פעם עשתה לי עיסוי ברגל להקלה... ואז המיילדת אמרה לי להישען לכיוון ימין וניתן עוד מנה מההרדמה ובאמת לקח קצת זמן אבל זה עזר ובסוף ימין גם התחושה אולחשה.

זה החלק הכי רגוע של הלידה... אני נחה ומנמנמת לי... גם בעלי והדולה מתישהו נמנמו להם... ובהמשך האחות בדקה פתיחה וראתה שכבר 8 או 8 וחצי... והיא היתה ממש מבסוטה! ואמרה שמרגישה את הראש למטה...
מתישהו ביקשתי מבעלי שיבוא לידי. ושישיר שלום עליכם שלא הצלחנו להגיע לזה בערב... הכל היה חטוף ובקושי היה צורה לסעודת השבת וזה ציער אותי. ביקשתי שישיר לי ולתינוקי... הוא מתחיל לשיר ואני ממש מתרכזת במילים... ובמנגינה המיוחדת של בעלי.... ואז אני מרגישה משהו למטה. כאילו כדורגל נמצא לי למטה... נאלצתי להפסיק אותו ולשלוח אותו שיקרא לאחות. האחות מגיעה ובודקת ואומרת שבאמת הראש ירד עוד למטה ואני ממש בקרוב אהיה מוכנה. (כבר לא בטוחה אם זה קרה לפני או אחרי שהגעתי לפתיחה מלאה)
עוד לא הרבה זמן עובר והגעתי לפתיחה מלאה. באיזור 3 לפנות בוקר.
הרגשתי שקטפתי את האוסקר, עליתי לאוורסט, שבראשית 2 הגיעה לירח בזכותי!!!!!
ואז מסתבר... שיש דבר כזה לחיצות. שאמורים לתזמן אותן עם צירים משמעותיים לקחת נשימה מהפה לבלוע את האוויר וללחוץ לכיוון הטוסיק... תוכדי האחות והדולה קיפלו לי כל אחת רגל (בגלל שלא היתה לי תחושה טובה מהאפידורל)...
האחות המהממת הסבירה בנעימים שבדכ בלידה ראשונה זה לא קורה מיד כשמגיעים לפתיחה מלאה אבל ננסה...

ניסינו 2,3 לחיצות ואמרה שאנוח... ניסינו בציר הבא... מכאן בעצם היו כמה נסיונות ואז המתנה של 20 דק'-חצי שעה שאנוח... ב"ה המוניטור היה בסדר בינתיים. כן הרופאה הסתכלה ולא אהבה יותר מדי את המוניטור אבל רופא אחר שהגיע אמר שהכל בסדר גמור... כי כשהזמן עבר ולא כזה הצלחתי לקדם את התינוקי אז הרופאה נלחצה וזרקה משהו על ואקום... וכולם אמרו (האחות הדולה בעלי) שזה לא יקרה כי אני אלופה ואצליח להוציא אותו ככה...

לקראת הסוף קלטתי יותר טוב את ההוראות של איך ללחוץ ובאמת היה יותר אפקטיבי ב"ה. מתישהו האחות אומרת לי שאם אני שמה את היד למטה אני מרגישה את הראש שלו. ושאלה אם אני רוצה להרגיש. האמת שזה מרגש והכל אבל סירבתי. רציתי להתרכז בלחיצות. בשלב הזה. אח"כ יהיה לי מלא זמן ללטף אותו בכל מקום...
ב"ה. בשעה 6 היה כמה צירים צפופים בשילוב עם הלחיצות.... ו..... הוא יצא! ממש הרגשתי איך הוא יצא! היה מדהיייייים ומהיר! שאלתי למה הוא לא בוכה אבל עד שהניחו אותו עליי כבר בכה ב"ה! היה כ"כ מרגש אמרתי לו כמה הוא אלוף ושעשינו את זה ביחד!!!! חיבקתי אותו ויחד עם הדולה שעזרה לי הנקתי אותו... היה פשוט מרגש ברמות. שזכיתי לנס הזה פה ששוכב לו במיטה ישן שנת ישרים.... לכמה ניסים זכינו!

גם הכניסה להריון אחרי הפלה ואחרי חוץ רחמי... ואז די מיד אח"כ נקלטנו ב"ה! וכל ההריון הפלאי שלב אחרי שלב הכל פלא הכל נס... ה' החליט שנהייה שותפים איתו ביצירה המדהימה הזאת... פשוט זכינו! ועוד בלידה רגילה אחרי קיסרי...
ב"ה אין מילים בפי להודות לה' על כל החסדים...

בע"ה מאחלת לכל המצפות (להריון ולמצפות ללידה) הריון קל משעמם ושתהייה לידה קלה בע"ה!