סורי על האורך
הכל התחיל ביום שלישי בלילה, היו לי צירים סדירים של כל רבע שעה אז התארגנו ליציאה והתקשרנו לאמא ואבא שיבוא לקחת אותנו, הם מגיעים ואנחנו נוסעים. כשהגענו לבי"ח כבר היה כל 5 דקות ציר ואז עולים למיון מתחילים מוניטור והולכים לבדיקת פתיחה ממש כואבב לי הבדיקה ואני צורחת ו.... הופ יש מחיקה של 80 אחוז בלי פתיחה בכלל אבל אני ממש כאובה ולא מבינה איך זה הגיוני מציעים לנו טישטוש שיכול לעזור לי לנוח ואנחנו מחליטים ללכת על זה..
אחרי הטישטוש לא מצליחה להבין איך אדע מתי להגיע לבית חולים בפעם הבאה.. אז אמרו לי כשיהיה כל 2 דקות ציר במשך שעתיים.. אז בנתיים מחליטים לחזור להורים שלי כי מבינים שזה קרוב.
יום חמישי בלילה אני מתעוררת ממש כאובה, הרבה יותר מפעם קודמת ואני מבינה שכדאי לבדוק כל כמה זמן ציר(זה הרגיש קרוב מידי) מתחילים לתזמן, בעלי כותב כל ציר באיזה שעה וכמה זמן נמשך ומגלים שכבר שעתיים אני עם ציר כל שתי דקות.. מעירים את אמא שלי ויוצאים לדרך.. כל הדרך כולי כאובה ומקווה שאני לא נוסעת סתם
.
מגיעים לבית חולים ושוב, מוניטור ובאה מישהי לעשות בדיקה ואני מפחדת כי זה ממש כואב לי.. מתחילים את הבדיקה היא בהתחלה עדינה איתי אבל אז כואב לי רצח ואני צורחת ונכנסת לבכי היסטרי.. ושוב מחיקה 80 אחוז אבל עם חצי סנטימטר ואני מרגישה חוסר אונים לא מבינה איך זה הגיוני.
אז מתכוננים לבדיקות לפני שחרור, אולטרסאונד ונכנסים לרופא שמסתכל על כל מהלך ההיריון ואומר לי שפעם הבאה אני יגיע כשממש כואב לי(לא מצליחה בנתיים להבין איך אפשר יותר מזה) והרופא הולך להתייעץ עם רופא בכיר כדי לשחרר אותי..
אנחנו מחכים לרופא בחוץ גמורים מעייפות ולא מפסיקים לצחוק מכל פיפס(אני כאובה אבל ניראת רגועה) כבר ממש בוקר ואנחנו שם מ2 בלילה..
הרופא מגיע ומכריז שיש שינוי בתוכניות!!! אנחנו בשוק לא מבינים מה יש ונכנסים להסבר והוא אומר שיש מיעוט מי שפיר ושאנחנו צריכים להחליט אם לחזור לבית או ללכת לזירוז, אז אנחנו מחליטים לחזור עם תשובה אחרי שנתייעץ עם עוד רופאים ועם רבנים.
יום שישי אנחנו במלא טלפונים לרבנים ורופאים בכירים ו.. מחליטים ללכת על זירוז אבל בגלל שיש תור ארוך מבקשים שאם יגיע תורינו בשבת והמוניטור יצא תקין אז נחכה למוצ"ש..
שבת אנחנו מותשים מנסים לאגור כוחות ומחכים לאיזה התפתחות טבעית בנתיים אבל כלום, הצירים אפילו מתרחקים ואני כבר מתחילה להתרגל אליהם אז מבינה שזה לא מעיד על לידה בקרוב..
4 בצהרים מגיעים ומכריזים שהגיע תורי ואני אומרת להם שמכיוון שהמוניטורים היו בסדר נחכה למוצ"ש ו.. מפספס את התור שלי.
ב4 ורבע מגיעים לעשות מוניטור ו... אופס יוצא לא תקין בכלל אז ממשיכים מוניטור למשך שעה ומתחיל להסתדר ומחליטים על מוניטור נוסף אחרי שעה וברוך ה' הוא יוצא תקין, אנחנו רגועים ומחכים למוצ"ש.
עושים הבדלה, מתארגנים ואני מתקשרת לאמא שלי ומספרת לה את סיפור המוניטור והיא מתעצבנת שסומכים רק על מוניטור תקין אחד ואחרי חצי שעה היא כבר איתנו צועקת על כל המחלקה ומבקשת שיעשו עוד מוניטור.. אחרי שעה בערך התחלפו משמרות ואחת האחיות נענתה לבקשה של מוניטור נוסף.
עושים מוניטור והוא ממש לא תקין(אמא שלי נלחצת) ואחרי 5 דקות אומרים לנו לרדת לחדר לידה לזירוז, בעלי מאושר
סוף סוף גומרים עם זה יוצאים מפה רק עם פיצי
חדר לידה- מתחילים זירוז בנרות לוקח זמן עד שמשו זז ובנתיים מתחלפות המשמרות ומגיעה מיילדת חמודה.
מתישו מתחיל לכאוב לי, הצירים מתחזקים אז אני נכנסת למקלחת, מסתובבת וכואב לי אז מבקשת מהמיילדת החמודה לקחת בנתיים גז צחוק(לא רוצה להיות מרותקת עדיין עם האפידורל).
הגז נחמד לי, נותן לי לעוף באוויר והמוח מטשטש לי את הצירים, אני קמה לשירותים ומקיאה את חיי ומפסיקה עם הגז, נכנסת למקלחת ומחליפה בגדים. אני עדיין מנסה להתמודד עם הכאב.
הנרות לא מספיק עוזרים לפתיחה אז עוברים לפיטוצין.. ואז פתאום הצירים כבר ממש כואבים לי שאני בוכה כבר ומבקשת מהמיילת החמודה אפידורל.. אמא שלי מבקשת מרדים יהודי אבל הוא לא בסביבה ויקח לו זמן אז מתפשרים על מה שיש..
מגיע מרדים סבבה, הואמרגיע אותי וממש מפרט כל הזמן מה הוא עושה, אני מחזיקה את המיילדת ומציחה לא לזוז וזהו עוברים את זה..
האפידורל מתחיל להשפיע ואני מתלהבת לראות במוניטור צירים גבוהים בלי להרגיש..
אנחנו ישנים ואז בודקים פתיחה ויש פתיחה 4, יאי! משו סופסוף זז ואני מתלהבת שסופסופ לא כאב בגלל האפידורל.
החלפת משמרות ואני מתבאסת(המיילדת היתה מתוקה) מגיעה מיילדת סבבה לגמרי מדליקה לי שירים, מכבה לי שירים ואומרת לי לאגור כוחות לאח"כ ואני הולכת לישון.
אני מתעוררת לדיבור הרופאה שבאה לראות מה איתי(רופאה מהממת), היא בודקת לי פתיחה ו.. אנחנו כבר בפתיחה 5 אז מחליטים לפקוע את המים..
בעלי הולך לערבית מוקדם כדי לא לפספס את הלידה, סוף סוף זה באמת מרגיש לו קרוב.
בעלי חוזר אנחנו אוכלים משו, וחוזרים לישון.
תכלס ישנו מלא בלידה.
מתישו מרגישה שצריך להגביר מינון כי כואב לי אז מגיע המרדים ושוב כבר לא כואב..
ואני פתאום כבר ממש לא מרגישה תחושה ברגליים ונלחצת שלא אדע ללדת ולא אצליח ללחוץ והמיילדת צוחקת עלי שאני בוכה ומזה ואומרת לי לשמוח כי אני היום יולדת, היא כבר לא נחמדה לי ואני שמחה כשהיא הולכת.
מתישו מגיעה המיילדת לעשות בדיקת פתיחה באמצע היא שואלת כמה אני רוצה שיהיה, אז אמרתי "פתיחה מלאה" ומסתבר שצדקתי
יאי! אני מתחילה להתרגש!
המיילדת אומרת שיכול לקחת זמן עד הצירי לחץ אז היא הולכת ותחזור עוד מעט..
לא עובר חצי שעה ואני מרגישה לחץ ובוכה(זה כואב לי) אז אמא שלי הולכת לקרוא לה והמיילדת מתעצבנת עליה ואומרת שהיא מודעת למצב ולא צריך לבוא לקרוא לה כל רגע.. אמא שלי אומרת לה שהיא ממש לא מודעת כי התחילו לי הצירי לחץ..
אחרי חצי שעה המיילדת מגיעה סופסוף..
סבלתי אשכרה שעה עם צירי לחץ עד שהיא הגיעה.. מתחיל הציר והמיילדת ואמא שלי עוזרות לי ודוחפות לי את הרגליים ואני לוחצת וזהו הוא נגמר, המיילדת יוצאת החוצה ואז שוב יש לי ציר אז אמא שלי דוחפת לי ובעלי רץ לקרוא למיילדת(כולם צועקות עליו) המיילדת מגיעה ושוב אומרת שאין מה להילחץ ושזה בסה"כ צירים
אמא שלי ואני מתעצבנות כי אני סובלת וכבר היה אפשר לגמור עם זה..
אחרי כמה זמן המיילדת מועילה בטובה לעזור לאמא שלי ליילדת אותי(כן! כן! לאמא שלי
)
לוחצים והיא אומרת לנו שאין ברירה וצריך לבצע חתך כי אני מתחילה להיקרע, חותכת. ואז החום שלי מתחיל לעלות.. מסתבר שיש חיידק, ממשיכים עוד 2 צירים ו.. פיצי בחוץץץץ!
אני ובעלי תוקעים מבט ובוכים! אני מניקה אותה ואז לוקחים אותה לבעלי והשיליה יוצאת וחסר חתיכה אז קוראים לרופאה..
הרופאה מגיעה ועושה לי רביזיום וזה ממש כואב לייייי! אח"כ היא תופרת אותי (רופאה מדהימה כבר אמרתי?!) היא תופרת בצורה מהממת!(לפחות ככה אמרו לי)
וזהו אני רוצה להיות בביות אבל לא מאשרים לי בגלל הרביזיום והחיידק.. אמרו לי שנהיה בשהיית לילה ואז נעבור לביות..
עלינו למחלקה ומסכימים לבעלי להישאר איתי ועם פיצי
איזה כיף להיות אחרי
)