אני גננת לבנים בגילאי 3, השנה אחד הילדים בגן שלי זה אחיין שלי (בן של אחות בעלי, בן של גיסתי).
אני וגיסתי בקשר נחמד ולא יותר, שלום שלום. היא טיפוס קצת מורן מעם כזה, אסור להגיד מילה על הילדים שלה, גם לא בנועם, רק שהם מושלמים וזהו. (אין לי בעיה עם זה ואין לי בעיה תמיד להחמיא לה שהילדים שלה מתוקים מגבש וחכמים ויפים, הם באמת כאלה, אבל תכף תבינו למה ציינתי את זה).
אני חושבת שהילד שאצלי בגן סובל מסוג של אוטיזם, או משהו בסגנון, אני לא מספיק מבינה בזה, אבל זה האינטואיציה שלי...
אין לי כל כך עם מי להתייעץ, המפקחת תגיד לי לזמן את ההורים לשיחה, ומההכרות שלי עם האמא היא לא תעשה עם המידע כלום כלום, זה במקרה הטוב. במקרה הגרוע תספר לכל המשפחה שאני ממציאה על הבן שלה דברים כי אני מקנאה...
שהמפקחת תגיד להם שהיא חשבה על זה בעצמה, לא יעבוד כי הם יודעים שהיא בקושי נמצאת בגן וטכנית היא לא יכולה לשים לב לזה בעצמה. זה גם הסיבה שאני לא משתפת את המפקחת, אני עובדת איתה כבר זמן מה ויודעת שהיא תגיד לי שאם אני חושבת שאקרא להורים לשיחה.
למה אני חושבת את זה? מכמה סיבות:
1. זה התחיל בזה שהרגשתי שאני לא מצליחה לתפוס איתו קשר עין, אני מדברת איתו בשיחה אחד על אחד, בנועם, בתקיפות, סתם שיחה, כל פעם תלוי בסיטואציה, והעיניים שלו חלולות, אין בהם כלום! הןא לא מיישיר מבט, אם אני מסובבת לו את הראש אלי, הוא מסתכל כאילו קיר חוצץ ביניינו, שם זה התחיל התחושה שלי, עוד בתחילת שנה, לא ניסיתי את זה לאוטיזם. אבל אח"כ הצטרפו עוד דברים.
2. הוא לא מתקשר כמעט בכלל, יש לו שפה מאוד עשירה מאוד. והוא שותק רוב היום. גם עם החברים לא מדבר, מתקשר בהרבצות, מרביץ לכולם כל היום, סתם בלי סיבה, ואם רוצה משחק שנמצא אצל ילד חוטף לו ובורח לשחק עם זה כאילו כלום לא קרה. והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו, לא מדבר בכלל.
3. מעיף וזורק דברים, שמתי לב שבזמנו שיש רעש בגן ויש הרבה כאלה (בכל זאת גן בנים) הוא משתולל הכי הרבה.
4. הוא לא מעסיק את עצמו בכלל, גם אם רוצה משחק זה בשביל לזרוק אותו לכל עבר ולהשחית.
5. לשבת איתו למשחק רק אני והוא, לא עובד, אני מדברת עם הקיר, הוא לא משתף פעולה.
6. אותו דבר ספר, אני מנסה לספר לו, הוא לדפדף לבד ושותק, לא עונה לשאלות שלי: מה יש פה? מה האיש עושה? ושוב, יש לו שפה מאוד עשירה, מאוד.
7. בריכוז, סיוט, או שהוא לא יושב וגורר את הכיסא שלו בכל הגן, לא עוזר כלום. או שיושב ודופק, מנע את הראש מצד לצד בפראות, עושה קולות, ולא עוזר כלום!
הסייעת (שיש לה כמה שנים בגן) חושבת גם שזה התנהגות חריגה, שתינו לא ממש יודעות מה לחשוב, חשבתי בכיוון של אחוזים רק משבוע שעבר בערך, ומאז מנסה עם עצמי יותר לשים לב בכיוון, יותר מתחבר לי חלקים...
מה אומרות? מה עושים?
(סתם בשיחה עם אמא שלו אחרי הגן שסיפרתי נגיד שמרבית, היא לא מבינה, הילד שלה מרביץ? אין דברים כאלה... הוא לא אוהב משחקים? בבית הוא לא מפסיק לשחק... כנראה הבעיה בגן ובחוסר עניין שיש בו... ככה היא אמרה... טוב תבינו לבד שממנה אין שיתוף פעולה גדול ולכן שוב, אני לא רואה תועלת בזה שאני אגיד לה על הכיוון הזה..)
חמותה של גיסתי, היא דמות חינוכית ממעלה ראשונה, היום בתפקיד ניהולי, היא אישה מאוד מאוד חכמה ונעימה, יצא לי כמה פעמים לשוחח ולהתייעץ איתה בהקשר לגן, מתוקף תפקידה. חשבתי אולי לדבר איתה בדיסקרטיות ולחשוב איתה ביחד אם זה חריג? מה לעשות? אולי שהיא תדבר עם הבן שלה ששמה לב להתנהגות של הילד בתור סבתא ודמות חינוכית שמבינה?
אני מתלבטת על לשתף אותה בגלל האתיקה... מה אומרות?
בקיצור יצא קצת ארוך, ליבי יוצא אל הילד, זה נראה שהוא צועק לעזרה.... אני באמת חושבת רק על טובתו
אני וגיסתי בקשר נחמד ולא יותר, שלום שלום. היא טיפוס קצת מורן מעם כזה, אסור להגיד מילה על הילדים שלה, גם לא בנועם, רק שהם מושלמים וזהו. (אין לי בעיה עם זה ואין לי בעיה תמיד להחמיא לה שהילדים שלה מתוקים מגבש וחכמים ויפים, הם באמת כאלה, אבל תכף תבינו למה ציינתי את זה).
אני חושבת שהילד שאצלי בגן סובל מסוג של אוטיזם, או משהו בסגנון, אני לא מספיק מבינה בזה, אבל זה האינטואיציה שלי...
אין לי כל כך עם מי להתייעץ, המפקחת תגיד לי לזמן את ההורים לשיחה, ומההכרות שלי עם האמא היא לא תעשה עם המידע כלום כלום, זה במקרה הטוב. במקרה הגרוע תספר לכל המשפחה שאני ממציאה על הבן שלה דברים כי אני מקנאה...
שהמפקחת תגיד להם שהיא חשבה על זה בעצמה, לא יעבוד כי הם יודעים שהיא בקושי נמצאת בגן וטכנית היא לא יכולה לשים לב לזה בעצמה. זה גם הסיבה שאני לא משתפת את המפקחת, אני עובדת איתה כבר זמן מה ויודעת שהיא תגיד לי שאם אני חושבת שאקרא להורים לשיחה.
למה אני חושבת את זה? מכמה סיבות:
1. זה התחיל בזה שהרגשתי שאני לא מצליחה לתפוס איתו קשר עין, אני מדברת איתו בשיחה אחד על אחד, בנועם, בתקיפות, סתם שיחה, כל פעם תלוי בסיטואציה, והעיניים שלו חלולות, אין בהם כלום! הןא לא מיישיר מבט, אם אני מסובבת לו את הראש אלי, הוא מסתכל כאילו קיר חוצץ ביניינו, שם זה התחיל התחושה שלי, עוד בתחילת שנה, לא ניסיתי את זה לאוטיזם. אבל אח"כ הצטרפו עוד דברים.
2. הוא לא מתקשר כמעט בכלל, יש לו שפה מאוד עשירה מאוד. והוא שותק רוב היום. גם עם החברים לא מדבר, מתקשר בהרבצות, מרביץ לכולם כל היום, סתם בלי סיבה, ואם רוצה משחק שנמצא אצל ילד חוטף לו ובורח לשחק עם זה כאילו כלום לא קרה. והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו, לא מדבר בכלל.
3. מעיף וזורק דברים, שמתי לב שבזמנו שיש רעש בגן ויש הרבה כאלה (בכל זאת גן בנים) הוא משתולל הכי הרבה.
4. הוא לא מעסיק את עצמו בכלל, גם אם רוצה משחק זה בשביל לזרוק אותו לכל עבר ולהשחית.
5. לשבת איתו למשחק רק אני והוא, לא עובד, אני מדברת עם הקיר, הוא לא משתף פעולה.
6. אותו דבר ספר, אני מנסה לספר לו, הוא לדפדף לבד ושותק, לא עונה לשאלות שלי: מה יש פה? מה האיש עושה? ושוב, יש לו שפה מאוד עשירה, מאוד.
7. בריכוז, סיוט, או שהוא לא יושב וגורר את הכיסא שלו בכל הגן, לא עוזר כלום. או שיושב ודופק, מנע את הראש מצד לצד בפראות, עושה קולות, ולא עוזר כלום!
הסייעת (שיש לה כמה שנים בגן) חושבת גם שזה התנהגות חריגה, שתינו לא ממש יודעות מה לחשוב, חשבתי בכיוון של אחוזים רק משבוע שעבר בערך, ומאז מנסה עם עצמי יותר לשים לב בכיוון, יותר מתחבר לי חלקים...
מה אומרות? מה עושים?
(סתם בשיחה עם אמא שלו אחרי הגן שסיפרתי נגיד שמרבית, היא לא מבינה, הילד שלה מרביץ? אין דברים כאלה... הוא לא אוהב משחקים? בבית הוא לא מפסיק לשחק... כנראה הבעיה בגן ובחוסר עניין שיש בו... ככה היא אמרה... טוב תבינו לבד שממנה אין שיתוף פעולה גדול ולכן שוב, אני לא רואה תועלת בזה שאני אגיד לה על הכיוון הזה..)
חמותה של גיסתי, היא דמות חינוכית ממעלה ראשונה, היום בתפקיד ניהולי, היא אישה מאוד מאוד חכמה ונעימה, יצא לי כמה פעמים לשוחח ולהתייעץ איתה בהקשר לגן, מתוקף תפקידה. חשבתי אולי לדבר איתה בדיסקרטיות ולחשוב איתה ביחד אם זה חריג? מה לעשות? אולי שהיא תדבר עם הבן שלה ששמה לב להתנהגות של הילד בתור סבתא ודמות חינוכית שמבינה?
אני מתלבטת על לשתף אותה בגלל האתיקה... מה אומרות?
בקיצור יצא קצת ארוך, ליבי יוצא אל הילד, זה נראה שהוא צועק לעזרה.... אני באמת חושבת רק על טובתו
