כשאת הלכת, בשבילים ההם, ברחובות,
כתבתי לך מכתב - עטפתי בסרט כלולות,
כשאת הלכת - לשחק עם הזמן בלחכות,
נשבעתי שאנגן, שתחזרי לכאן - בנעימות.
ספקתי ידיים הבטתי לשמיים,
ראיתי כנפיים בבין הערביים,
הן היו גדולות, ארוכות,
היה להן צורה של לבבות,
תוך כדי גם שמעתי קולות,
של הניגון ההוא שניגנו -
ליד הלהבות,
שהמבט היה מלא באהבות,
ושהראש חשב בלי מחשבות.
והיום כיסיתי קצת את השטויות,
התגנדרתי קצת מטעיות,
וניסיתי לומר לך להיות,
אבל לא בלי בעיות,
כי כשהיו טעיות את היית אשמה,
וכשהיו אכזבות את היית הבלימה,
ושרצית לעלות אני אמרתי לך "תפלי",
וכששמעת קולות אני אמרתי לך "בלי",
אז איפה היינו? כי האתמול כבר נגמר,
אמרו לי פעם שלעולם לא מאוחר,
זה היה כשהתייאשתי נשברתי על קרשים,
ואת רצית להתקדם כי הציקו לך היתושים.
אז סיימנו סיפור שהוא רק התחלה,
אולי כי יש כוח קסום בסוד המחילה,
אולי כי מדכא לחשוב על לבנות,
כשאני לבד, רק אני, והמון גאיות.
