"מה ראית שם?"
"חשוך מדי. וגם לא היה לי זמן להסתכל. מזל שלא היה אף־אחד בחדר באותו רגע. אבל שמעתי צעדים, אני נשבע לך. יותר מזוג אחד. חייבים לחזור לשם."
"ראו אותך?"
"לא... לפחות כך נראה לי. זה נשמע שהם היו עסוקים. ייתכן שנוכל להפתיע אותם. או אפילו לחמוק להם מתחת לאף."
"יש לי תחושה רעה לגבי זה, בוס... אנחנו בקושי מכירים אותה. לא עדיף כבר לערב את המשטרה וזהו?"
"זה לא עסק למשטרה. וגם אין זמן לזה. הם לא מכירים את השטח. וחוץ מזה... טוב, לא משנה. אני אומר לך, אם נפעל עכשיו, יש לנו סיכוי להציל חיים. ההורים שלך היו עושים בדיוק את אותו הדבר בשבילך."
"אל תזכיר את זה! אתה יודע שזה שונה. אנחנו בקושי מכירים אותה... אני לא רוצה שיקרה לך משהו."
"היית עושה את זה בשבילי."
"מה בדיוק אתה מתכנן לעשות?"
"לרדת לשם שוב. אם יהיה לי מזל, אלחץ אותה בלי היתקלות. ואם לא... אז זה יהיה קצר ומלוכלך. אולי זה יצליח."
"טוב, טוב, אני בא. לעזאזל, אי־אפשר איתך. בסוף תהרוג את שנינו. הציוד הרגיל?"
"כן. תביא איתך גם את התיק המיוחד, והרבה סוללות. ואולי כמה כדורי כסף. אנחנו לא יודעים מה יש שם."
"אתה חושב שזה זה?"
"אמרתי לך, אני לא יודע. לא ראיתי כלום. אני יודע שמסתובבים שם כל־מיני טיפוסים, אין מה לעשות עם זה. אבל כן, יש סיכוי. אם כן, אז הרגנו שתי ציפורים במכה אחת. אם לא נצליח לעלות על עקבותיהם, לפחות נשבש להם את הלו"ז לבינתיים."
"הבנתי. טוב, אמרת שאין הרבה זמן. בוא נתחפף."
"סליחה שאני גורר אותך לזה."
"פשוט סְתום. אתה כל־כך חייב לי על־זה."
///
"לא אמרת שירדת דרך החור ברחוב פארק?"
"כן, אבל זה לא בדיוק שם. לפי החישוב שלי, נגיע מהר יותר מכאן."
"אוקיי, בוס. הבאת ציוד פריצה? זאת נראית חתיכת דלת כבדה, הדלת הזאת."
"אין צורך," אמרתי ושלפתי את צרור המפתחות. "פרצתי אותה לפני שנה ושמתי מנעול משלי."
"מקווה ששמרת את הקבלה..."
הדלת חרקה באיטיות ונסגרה בטריקה. זאת הייתה אחת מהכניסות המוכרות פחות, מה שהיווה יתרון בפני עצמו. מדרגות מזוהמות הוליכו מטה מטה אל מעבה האדמה, ואוויר לח וטחוב מילא לשניים את הריאות. לאלה שאינם מנוסים, כניסה לאולמות הקבורה התת־קרקעיים יכולה להיות מסוכנת מאוד. כמה פניות לא נכונות, ואין לך מושג איפה אתה נמצא. בלי קליטה, בלי שלטים, כשכל פנייה מוליכה עמוק יותר לתוך המבוך, בהצלחה לצאת. ויש גורמים שמנצלים את זה לרעה. המשטרה אינה מסתובבת כאן בלי סיבה מיוחדת. ויש גורמים שמנצלים את זה: סטלנים תמימים, מפיצים, חלפני כספים, אנרכיסטים, סוחרי נשק... זה מקום מצוין לפגישות מהסוג הזה. ומפוקפקים ככל שיהיו אלה אינם מהווים סיכון כשלעצמם. אבל יש כאלה שעדיף שלא להיקרות בדרכם... התארגנויות אסורות, פושעים כבדים... וכמה רמות מתחת, נמצאים הרעים האמיתיים. אלה שמכירים את המעברים הסודיים שאינם חשופים לציבור, גם לא לאלה שרגילים להסתובב בקטקומבות. אוכלי בשר אדם. דתות אסורות. ומתחת לזה... דברים שקשה להאמין שהם קיימים. אבל ראיתי. הייתי רוצה לשים לזה סוף, אבל זה הרבה יותר גדול ממני. וגם מבן, השותף העסקי שלי.
בימים כתיקונם, כהשלמת הכנסה, אנחנו מבצעים משימות ליווי פשוטות. לא משנה מה הסיבה, אם אתה מוכן לשלם, אנחנו יכולים להעביר אותך ממקום למקום בקטקומבות בביטחון סביר. התעריף נקבע לפי שעה ורמת סיכון. אבל לא משנה מה, אנחנו לא מתעסקים ב"קומות האסורות". המקומות שמחוץ לתחום. מרחבים שלמים שנמצאים תחת אבטחה של גורמי פשע, כתות סודיות, ועוד טיפוסים שאספר עליהם בבוא העת...
המשימה שלנו היום הייתה לחלץ בחורה מהאוניברסיטה שלנו, שלהערכתי הגסה, משתייכת לקבוצת הסטלנים התמימים, ונצפתה במקום מאוד, מאוד בעייתי ומסוכן. עוד מירוץ נגד הזמן. תמיד אהבתי את זה.
"יפה מאוד. עכשיו אנחנו באזור Ⰼ... הדרך המהירה ביותר תהיה במעבר הזה", סימנתי בעיפרון על המפה, "אמורה להיות כאן דלת סתרים מכוסה באדמה, ואנחנו יורדים הישר לטריטוריה Ⰺ."
"אחריך, בוס."
"מכאן ואילך אנחנו שקטים יותר מחתולים... ותוציא את האקדח, שלא יפתיעו אותנו."
"רות."
לא עברו כמה דקות עד ששמענו צעדים. אלה לא היו הצעדים שלנו.
"ששש!"
"מה הם אומרים?"
בגללך הדלקתי את כל האורות בבית כשהלכתי לישון. ב..ר..ר..
סטיבן קינג?
יָד מוּל יָד
לוֹחֶשֶׁת, מְיַחֶלֶת
הֲתַאֲזִין? הֲתִשְׁמַע?
אֶת קוֹלָהּ לֹא תָּהִין
עוֹד שְׁמֹעַ
עֵת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ נָדַמּוּ
בֵּין שַׁחֶפֶת חֲרִישִׁית
וְצַהֲלוּלֵי יְלָדִים
בֵּין אִוְשַׁת הָרוּחַ
וְיַמִּים לוֹחֲשִׁים
הִיא עוֹד כָּאן
מְלַטֶּפֶת
בֵּין שִׁבְרֵי אֲבָנִים
וְעַלְוַת הֶעָלִים
הִיא עוֹד כָּאן
נוֹכַחַת, שׁוֹתֶקֶת
עֲטוּיָה כִּסּוּפִים
וְאַתָּה מוֹשִׁיט יָד
מְיַחֵל קְצָת לָגַעַת
בְּפִּתּוּחֵי הַחוֹתָם
בְּסוֹד נִשְׁמָתָהּ הַנִּכְסֶפֶת
לְהַבִּיעַ מִלּוֹת אוֹר
מְחוֹלְלוֹת פְּלָאִים
לְהַנְגִּישׁ אֶת עוֹמְקֵי כִּסּוּפֵי מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ
אֶל לְבָבוֹת הָאֲנָשִׁים
וּלְוַאי וְסוֹד קִסְמְךָ
יוֹסִיף לְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם
כְּצִפּוֹר כָּנָף נוֹשֵׂאת שִׁיר
כְּזָמִיר מְזַמֵּר עַל עֲצֵי הַתָּמִיר
כְּשֶׁמֶשׁ עֲטוּיָה מַחְצֶלֶת זָהָב
וכְּאֹפֶק מוֹרִיק בֵּין שַׁלֶּכֶת לִסְתָיו
כָּסַפְתִּי, יִחַלְתִּי
נָשַׁמְתִּי עֲמֻקּוֹת
נָשָׂאתִי זִכְרוֹנָהּ הַחִוֵּר
עֲטוּפַת הַשְּׁתִיקוֹת
רָחֵל, אוֹי רָחֵל שֶׁלִּי
לוּ יָכֹלְתִּי רַק לִגְמֹעַ עוֹד מְעַט
מֵהָאוֹקְיָנוֹס הָאֵין סוֹפִי שֶׁל נִשְׁמָתֵךְ
לוּ יָכְלוּ מִלּוֹתַיִךְ שֵׁנִית
לְהַבִּיעַ אֶת רַחֲשֵׁי לִבֵּךְ
לוּ הָיוּ שָׁמַיִם הוֹפְכִים לִירִיעָה
וְהַיַּמִּים לִדְיוֹ
וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ הָיָה נוֹצָק
לְנוֹצַת זִיו הוֹדוֹ
לֹא הָיוּ מַסְפִּיקִים
כָּל רָזֵי הָעוֹלָם
לְהַבִּיעַ אֶת עוֹמֶק תֻּמָּתֵךְ
וְאֶת כְּאֵבֵךְ הָאַכְזָר
כְּמוֹ מִלּוֹת אַהֲבָה
כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר גַּלְמוּד
כְּמוֹ אֹשֶׁר שֶׁחָלַף
וּכְמוֹ יֶלֶד אָבוּד
את הָלַכְתְּ וְאֵינֵךְ
נָמוֹגָה בָּאֲפֵלָה
וַאֲנִי יִחַלְתִּי רַק עוֹד קְצָת
לָגַעַת בְּאַהֲבָתֵךְ הַטְּמִירָה.
עכשיו היא חצתה, בלילה, בחושך, את בית הקברות הצמוד לכנסיה.
הכלבים נובחים. לפני כן, היתה אחוזת פחד מוות מהמקום הדומם
על צלביו הלבנים, עקפה ככל שיכלה.
עכשיו היא חצתה, בלי לשים לב בכלל. עדיין בכתונת הפסים,
דפקה על דלת השכנים. ממול לבית שלה. לשם - פחדה
עד מוות להיכנס.
הם הצטלבו. היא חיה?!
הביאו משרת דובדבנים ששמרו לחגאיהם.
היא בהתה ולחשה: לחם. לחם.
בהו בה כשתלשה פירור אחר פירור מכיכר
הלחם העגולה, השחורה, הביתית.
עכשיו כבר לא פחדה מכלום.
היתה שם כמה חודשים. בעליית הגג
אליה עלתה פעם כדי להביא משהו,
מצאה את הפמוטים הגבונים, את
כיסוי המטה, את הקערה בה
לשה סבתא את הבצק לחלות השבת...
לא אמרה מילה. הודתה בליבה
שיש לה מקום להיות.
לביתה שלה לא נכנסה יותר
לעולם.
אש שורפת, בוערת בי.
אש עוצמתית של כתום ואדום וכחול.
אש שצועקת בי.
אש שאני צועקת.
מים לא מכבים את האש הזאת, היא חזקה מהם.
האש מאיימת לאכל אותי כליל.
מזנקת לתפוש עוד ועוד חומרי בערה בליבי,
קורעת דפים מיומן ליבי. תולשת בציפורניה האדומות.
ומה שמגיע לידיה עולה בה מעלה.
היא עוצמתית ואימתנית,
אבל עצובה כל כך.
את כל דפי נפשי היא יודעת.
כל כאבי וייסורי, שעלו בה, באש, אך לא אוכלו.
הכל היא קראה.
קראה וזעמה,
קראה וגעשה,
קראה ומעיניה זלגו דמעות כאבי.
והדמעות כיבו את האש.
בוקר. שנעל!! שנעל!!
ערב. שטילה!! שטילה!!
גרמני אחד מסתכל עליי. אני משפיל מבט.
סטירה. מכה בגב מקת רובה. שנעל!!
ברכיי הכושלות רועדות קדימה, אל הקרמטוריום. להוציא אפר. להכניס גופה. להוסיף דלק. עוד גופה. עוד אחת. המסוע מביא איתו עוד אחת ועוד אחת.
פעם עבדתי במפעל. היה לנו מסוע דומה. הוא היה מסיע את פחיות השימורים ואני הייתי אוסף אותם לארגזי עץ.
היום המסוע מביא איתו חברים, אחים, קרובים ורחוקים. סתם זרים. שנעל!! שמוץ-יודה.
יריקה. גופה שלא מספיקה להסריח. קדימה לתוך המשרפה. עוד אחת. אני מכניס אחת, מספר 73894 מכניס אחרת. מספר B42619 מכניס נוספת. בלי לעצור, פוקד הבלונדיני כחול העיניים ובועט בי קלות. עדין. אני כמעט מחבב אותו.
שמוץ-יודה!! שואג הבלונדיני ומעיף סטירה לB42619. נפלה לו הגופה. הוא מרים אותה. שחרחר עם שמייסר מכוון עליו. B42619 כבר זקן. פקודות. שנעל שמוץ-יודה. הבלונדיני לוקח אותו. הם הולכים. אני מעיף מבט. שומר אחר צועק עליי. אני לא שומע, כבר יודע. שנעל. שמוץ-יודה.
עוד גופה. עוד אחת. 67382 מקיא. שמוץ יודה שכמותו. גופה מוכרת מתקרבת במסוע. B42619. למשרפה. עוד גופה.
מעניין שהאפילוג הוא לפני התרחשות האירועים. מה הכפית מנסה להשיג, למה אמיל כל־כך כועס בקונטקסט החברתי הזה.
הרבה אקספוזיציה הנוזלת בין האצבעות כחול ויוצאים אנו בלא־כלום, וכנראה זה חלק מהעניין.
סופר צעיראחרונהבאמת מעניין לאן כל זה הולך...
