אני לא הייתי מרגיש בנוח להיות נשוי לאשה שמרגישה שהיא נשואה ל"בעל" במובן owner

הפתרון שלי לאי-הנוחות הוא רש"י במסכת סוכה שמסביר ש"בעל" הכוונה שייכות (במובן של תחושת שייכות, של להיות במקום שראוי לי. ורק בהקשר הכלכלי תחושת השייכות מתורגמת לבעלות ממונית). ואז המונח "בעל" קרוב למונח "מנוחה" שבמגילת רות ("ומצאן מנוחה אשה בית אישה")

במובן של "להרגיש בבית", זה השייכות הזאת כמו שאני מבין אותה. ששוב, זה בדיוק הרעיון של "מנוחה" (כמו בזבחים לגבי משכן שילה, "והיא היתה מנוחה" - בית שאפשר לשכון בו)

אבל לא חושב שבאמת אפשר לתרגם את זה במילים

וזה הדדי עד כמה שקשר זוגי הוא הדדי. שני חצאי הזוג מביאים איתם דברים שונים לקשר לא רק בפרטים אלא גם במהות ובמבנה, ולא כל התפקידים בקשר הם הדדיים

כשאני מרגיש שייך למפלגה מסוימת, זה אומר שאני חלק ממנה. זה לא "בעלות", זאת שייכות. 

אבל התשובה לשאלה השניה עונה יותר על זה - כן, יש הבדל בין השייכות שאשה מרגישה כלפי בעלה לבין הקשר שאיש מרגיש כלפי אשתו (לדוגמה זה שנשים בדרך כלל לא מסוגלות לקבל רגשית את התפיסה שאפשר להתחתן עם יותר מאדם אחד, ולגברים זה יותר מובן, וכך גם קיים הלכתית והסטורית)

התכוונתי בעיקר להבדל בין גברים לנשים בזוגיות, אבל נתתי מקום גם להבדלים אחרים

בעיה להיות "ברשות"

בתנאי שגם הוא "ברשותי"..

אבל תכלס  לנשים יש ברירה (גם בלי אימוץ שם המשפחה שיכול להיות רק ביטוי קטן לכך.)?

כשהזוגיות וחיי הנישואין טובים אין בעיה עם זה- מרגיש רומנטי ומעין שלימות כזאת..

אבל לעיתים לא נדירות במציאות יש גם הרבה מקרים עצובים והקיצונית שבהם עגינות ל"ע וכו'

אז... יש כאן מורכבות למי שחי במציאות.

ה"ברשות" שלכם כלפי האישה לדעתך?

הלוואי שכל או רוב הגברים היו מבינים כמוך..

אם ככה אז מסתבר שהאיש גם "ברשות" האישה מכיוון שתיארת רגשות שנשים מרגישות כלפי הבעלים שלהם, הרגשת אחריות.

קצת כמו הרגשה של אמא לבן שלה

בתוספת מימד מסויים של בת לאבא..

אחח.. נשמע מגעיל ברמות אבל בסדר נו.

וברור שיש הבדל,

בכל זאת יצרו אותי אישה ולא איש ..

אני בהחלט מרגישה שהתפקידים שלנו משלימים בסה"כ.

קשה לי  להרגיש שלו -רכושו.. 

בגלל הסיבות שכתבתי בהתחלה .

וכי זה מעניק יותר מדי כח לאיש במקרים טרגיים ח"ו

אבל זאת המציאות ועלי לקבל אותה.

אני לא אוהבת כשמנסים לרכך עניינים כאלה כדי שיהיה קל לנשים לקבל אותם, מעדיפה להתמודד עם המציאות כמו שהיא ולקבל אותה מתישהו.

כשהייתי ביסודי וקצת בחטיבה קראו לי רק בשם משפחה כי היו עוד כמה בנות עם השם הפרטי שלי.

ממש שנאתי ולקח הרבה שנים לגרום להם להפסיק.

יש לי שם משפחה אשכנזי שנשמע לחלק מהאנשים כיף להגיד, וזה ממש מעצבן.

אני אשמח להפטר ממנו.

אין לי בעיה עם השם עצמו, רק עם איך שאנשים מדגישים אותו, ולא יודעים איך לכתוב אותו.

אז אני אשמח להחליף אותו בכל שם אחר.

אולי בשונה ממה שכתבו לפני אני פחות רואה את זה כ"מעבר לרשות בעלי"

ועדין קשה להיפרד מהשם שלי שבמקרה הוא מיוחד ונדיר (המשפחה היחידה כמעט בארץ) וזה הפך למושג...

אבל ברור לי שאני אחליף בעז"ה

האמת היא שאני ממש מבין אותך. ממש לא כיף להיות במצב הזה - אם תחליפי לשם שלו, תרגישי שאת מאבדת חלק מהזהות האישית שלך; ואם לא, אני מניח שזה משהו מזהות החברתית/תרבותית שאת מאבדת. זה אחד הדברים שאין שוויון בעולם וזאת בעיה בלי פתרון פשוט ואמיתי

סתם תחושת שייכות... מה זה באמת משנה. 

וגם אם מחליפים שם משפחה זה לא קורע את השושלת

אם סבא שלי היה צדיק, גם אם אני אחליף את השם משפחה הוא עדיין סבא שלי. 

סתם חרטה בקיצור

אני יודע שסבא רבא שלי מצד האמא היה מתענה משבת לשבת וכאלה... כי סיפרו לי.

בכל זאת, אני לא מרגיש שזה משפיע עלי במשהו.

הרי גם ככה תהיי שייכת - עם שם משפחה או בלי. 

בשביל ההרגשה הטובה?

הרי מי שרוצה לעשות מעשים טובים, שיעשה... מה זה משנה מה סבא שלו היה.

גילוי נאות, אני מיהדות המזרח והסבא רבא המדובר היה מקובל בטריפולי. 

נחמד לדעת..אבל עדיין לא אומר לי כלום.

למה זה משנה אם זה סבא שלי או לא..

זה מאד מחזק לקרוא על אנשים וצדיקים שמסרו נפש על התורה וכו' ואיך התורה עברה מדור לדור וכל זה...

אבל מצידי, אם אני קורא על צדיק מסויים - שיהיה אשכנזי או ספרדי או מהירח זה מחזק אותי באותה מידה

במקרה אחד מהם היה גם סבא שלי.. אבל אני חלק ממשהו הרבה יותר גדול

בטח שבשאלה של לשמור על שם משפחה או לא, לשאת שם משפחה של מישהו צדיק מלפני חמישה דורות לא נשמע לי שיקול מכריע.

לפעמים יש שמות משפחה שהם באמת שמות היסטוריים, ואז יש תחושה מסוימת של השתייכות למהלך היסטורי מסוים

אבל להיסטוריה משפחתית אישית נראה לי שפחות קריטי אם יש לי אותו שם כמו סבא שלי או לא. בטח כשיש הקצאה מוגבלת של שמות משפחה שאדם יכול להשתמש בהם - אי אפשר להסתדר עם 16 שמות משפחה (או 32, 64 וכו')

התחושה שלי היא שהרבה יותר טוב להתחבר למהלך ההיסטורי הכללי (שם עם משמעות היסטורית או של רב ידוע מדורות קודמים הוא דווקא חיבור להיסטוריה הכללית של עם ישראל ולא רק של המשפחה), ולא להדבק לסיפור אישי שאנשים מסביב לא יוכלו להזדהות איתו

אני לא מתכוונת להיפרד ממנו 

ו"לא מתלהבים משטויות"...

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

הפי כתבה בלשון שנוח לה לכתוב, כי בזה היא נתקלה.

וכנראה בגלל ההערות המעצבנות של כולם פה בפורום (לא דווקא אתה) היא גם כתבה בסוף במפורש שזה מיועד לשני המינים.

תפסיקו להיות מעצבנים ולצאת מנקודת הנחה שהבנות תמיד נגד הבנים. זה ילדותי ברמות. 

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

איך שלא מסובבים את זה,

זה אומר שהן עושות משהו לא נכון ( שזה -שונה- ממשהו שבאשמתן).

עכשיו אם אחרי שירגעו ויתאפסו, יעשו בדק בית ויגידו "אוקי, איך נמנעים מהקרקס הזה שאני מתפרקת בגלל בחור שאני בכלל לא מכירה" ויבצעו צעדים 1,2,3 שקרקס כזה לא יקרה יותר - מעולה. זה נקרא החיים.  יש תקלות. משתפרים ומשתכללים לפעם הבאה.

אבל...אם הן יהיו עכשיו בחרדה או בהפסקה ויתנו כ"כ הרבה כח לצד השני...

אז ...אולי באמת עדיף שקודם יטפלו בעצמן יסודית כי בזוגיות אמיתית המצבים יהיו פי 8000 יותר מורכבים מזה.

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!