לפעמים רק אחרי שנפרדים, מבינים עד כמה הקשר היה משמעותי. והחסר רק גדל במקום שהוא ילך וייעלם. ולא ברור אם באמת האור הוא זה שמוסיף והולך, או החושך. האור החליט לנהוג השנה כבית שמאי. האצבעות משוטטות על המסך, פותחות מקלדת וסוגרות, רוצות לכתוב לה רק עוד הודעה אחת, כמה קשה לך ושאתה לבד.. אבל לא, כמובן. האצבעות נוטשות באנחה את המסך, והוא חוזר לכיס, מאוכזב.
וחנוכה זה טיימינג גרוע. כי 'נר איש וביתו', ואתה כבר מת שיהיה לך בית משלך, להדליק ולהאיר אור משלך. אבל שוב אותו סרט - אתה מדליק נרות בפנימייה בישיבה, ומקווה שזו השנה האחרונה שאתה מדליק בישיבה נרות חנוכה. והחבר'ה הצעירים עוד שמחים ורוקדים, מתלהבים מהעניין. מעניין אם עוד 4 שנים הם עוד יהיו פה, ואם גם אז הם ימשיכו להתלהב מהעניין.
אתה בא להוציא שוב את המסך, לכתוב או להתקשר, לספר איך עבר היום ומתי נפגשים מחר - ואז נזכר שבעצם כבר לא. לא יכול להיות. רק אתמול ישבנו והפלגנו לקצה העולם, לעמקי התהום ולרום שמיים.
מעניין אם גם היא מרגישה כמוני עכשיו. אולי יותר גרוע? לא. אין יותר. אולי כבר הספיקה חצי לשכוח מהעניין. או רק שליש.
אז פתאום חזלו"ש באמצע החיים, ואתה נוחת בחזרה לשגרה הריקה ממשהו שליווה עד עכשיו. והחבר ההוא יתן לך צ'פחה ויגיד: לא נורא אחי תהיה חזק. לא נורא? מה אתה אומר. והחבר ההוא, שלא יהיה לו הרבה מה להגיד אבל לפחות יקשיב. גם משהו.
אתה חולף על פי מאות אנשים ביום. אף אחד לא רואה את התהום העומד הפנים שמולו. עולם כמנהגו נוהג.
שוב הדלקת נרות. ואתה חושב על הסיטואציה הזו בליל אמש - כמה שהכל היה שונה. מדליק, מוסיף אור. אולי ייכנס גם ללב, לחיים.
תתחזק . ותזכה במהרה לבית משלך
עצוב לי בשבילך
