יש אנשים עם נפש בריסקערית, כאילו.

אני דומעת,

אבל מקלפת את הגלדים של הבצל,

בוחנת בעיון,

קוצצת.

מוסיפה שמן בסיר,

מדליקה את הלהבה הגדולה ביותר.

יש אנשים עם נפש רעבה, אני מגחכת קלות,

קולפת עוד חמישה תפוחי אדמה וארבעה גזרים.

מספידה את השאריות של ארוחת הערב עוד יומיים.

יש אנשים צמאים, ורעבים.

תמיד.

ועייפים.

לפעמים.

כשהנפש יוצאת למסע חיפושים

כמה שעות לפני שהשמש זורחת.

כשהיא גוררת אחריה רגליים לאות 

אל מסע מיותר באותם רחובות מוכרים,

שקטים.

יש אנשם שצריכים מטרה, וחזון,

ותקווה ואמת, מנות גדושות.

מתלבטת מול קופסת המלח, וכמה.

ומשמעות.

שתי כפיות, ומרק עוף, טעם,  ופשר.

בוחנת את המילים,

הן מסתכלות בי באדישות, אות ועוד אחת.

רוצי, אני לוחשת, שותקת.

מרשה לעצמי לאבד קוהרנטיות.

בימים בלי שינה, במבטים נואשים בחושך.

רחקתי ולא נותר בי דבר.

והצלחתי לטפס,

ולהקים משברים, חתיכה,

פסיפס לא מושלם.

של נפש שוכחת.

רצתי רחוק, לעיר בה אין איש.

ובניתי לי בית, ויסודות  שכוחים,

והייתי ואיני.

ועכשיו כאן, שוב,

מכירה, נוכריה.

חוזרת לאט.

וחומות הרוסות

שאריות של פנים

והבל של חוץ

גדר רעועה.

והנה היא עיר, חרבה.

ואין בה נפש, וחיה מלחכת בגבולה.

והנה באתי, ושמלתי בלתה,

ואבד בי הקול, ומילות.

וכאן, רוצה, משייפת חיצים,

ומדים

ואין מלחמה.

ודממה.

והעיר הזו שהייתה ושמה.

והנה אני, בודה,

כוספת.

והנה תפילות

ששלחתי,

בערב

גשום,

וביום בלי סיבה ועתיד.

והנה נפשי שואלת,

ויריבי ואני מזמן אינם,

וקללה עוד במי הבארות.

ו-

צמאה, צמאה.

והבטחות.

וחלום.

ורצון.

והנה עיר לא לי. מרחוק בנויה.

והנה ליבה פועם.

ונפשי חומקת.

והחבל ההוא שכרכתי סביב רגלי,

מזכיר לי עתות

ומייצג של אורות, מרחוק

והנה אני,

חורטת הבטחה

בקירות.

והנה הבלנדר, מרק כתום, יצא נהדר.

דווקא.

עוד מעט יומולדת, 

שלוש שנים

וסער,

קלאץ', הילוך ראשון.

נטורל.

חוגגת עם מרק כתום, 

והבטחה שאחרי שאגמור את כל המטלות

[בנצח]

אכתוב מש.

לכבוד,

ומקום לעשות

ש

בת.

וכינוי להחליף

ורגרסיה לממוצע.

אולי.

Don't do this

you'll regret it

Please

Find a way to escape this

Please

For you

God I hate that I hate that so much

He told her. Like it couldn't get any worse

I should probably talk to them about it tomorrow

And I fucking don't want to

Tatte why are you giving me those things

I can't take it

I have no power for this

She told me today that I have a lot of mental strength

But after this I do not think I do

What am I supposed to do

I really don't know

How can I open up to him if the fear is too real

There's an outside world and an inside world and I need to know the difference between them

It's so harddddd I can't I just can't

And I'm about to finish the treatment there and it's just getting worse

Tatte help me

I don't know what to do

I'm lost

How can I heal if I can't even talk to him

Look him in the eyes

I'm tired. I'm fucking tired

I need to sleep forever

But even when I sleep I have nightmares

So even this can't help me

Aaaaaaaaaa

Tatte I need you

Please help me

Okay? 

כל כך קשה לרפא טראומות.
כל גל כעס מחודש אני חושבת שזז משהו ושהכיוון חיובי, אבל איך התהליך כזה ארוך.
אני כל כך כועסת וזה נראה שהכעס לעולם לא ייגמר וכמוהו הסליחות. 
חוזרת על אותם דברים בכל פעם רק בניתוח יותר עמוק.
ואיזה טראומה מוזרה. טראומה ייחודית מאד. מורכבת מאד. עדינה ועוצמתית. ממש תואמת אישיות.
זו דרך נחמדה לבחור להסתכל על טראומה, לא? חח. לפעמים כדי להיות שפוי צריך להיראות משוגע קצת.
מה עושים עם הכעס הזה. 
אני חושבת: 'לעזאזל איך נהייתי סמרטוט'... ועדיין אני מפחדת להרים את הראש.
אני רוצה ליישם את המסקנות והרצונות החדשים כבר היום אבל זה לגמרי חסר איזון. עוד לחכות. שתתפתח מוכנות.
גם זה, בינתיים, ניגון.

ניגון של לב שבור.

נשמע רומנטי. זה כל כך לא נראה כך במציאות. רק אני יודעת, ורק האמונה שלי בו מה שיהפוך אותו... לניגון שלם בסוף, ולניגון יפה בעודו שבור.

המחשבות המחשבות המחשבות

שמישהו יעצור את המחשבות

שמישהו יעצור את זה

אי אפשר לנשום

הכל כבד

הכל מציף

כמה מחשבות

אין דקה של שקט

שמישהו יעצור

להקיא

למות

מה מאמי?

למה את ככה?

תדברי אהובה שלי

תדברי

מנסה להבין מה פשר הניסיון הזה?

אפשר הסבר, הוראות הפעלה, כיוון, יעד, משהו??

הו התסכול