הוא לוקח את זה ברצינות, משקיע בזה הרבה מחשבה וכולי...

וגם מחובר לחסידות..

לא הבנתי מה השאלה.. אשמח שתחדדי.

הדגש הוא איך בפועל זה בא לידי ביטוי השאיפות הגבוהות בעולם המעשה אצל הבחור

הוא חושב מה המשמעות של העיסוקים שבהם נמצא ומנסה שהם יהיו כמה שיותר משמעותיים - לו, לחברה, לקב"ה.

מה השיקולים שלו בקבלת החלטות.

מה השיח שלו... לאן הוא מכוון כל דבר שהוא מדבר.

כמו אצל בחורה נראה לי...

לגבי החלק האחרון בעיקרון די ניסיתי בחורים כאלה ופחות היה חיבור...

כמובן, מאמינה שתמיד יש יוצאי דופן.. אבל קשה לי להאמין.. 

אני חושב שזיהוי של ציור יראת שמיים באופן עמוק ואמיתי הוא מחובר בהכרח לשאיפות גבוהות.

מי שעם יראת שמיים קטנה יהיו לו שאיפות קטנות..

יראת שמיים זה הדבר שהכי קשור לשאיפות!

(אני יודע שרצית להעביר משהו מסויים אבל זה ממש בולט)

ביום יום זה אדם שמקפיד על ההלכה.. ואני מכירה הרבה שמאוד מקפידים על ההלכה ולא מעבר

שהמושגים יתעלו למקומם הנכון.

ההמון (כהרגלו) תופס הרבה דברים עמוקים כשטחיים.

עצוב לראות שזה נכנס גם לעבודת ה'.

רואים את עבודת ה' כמעשים טכנים בלי נשמה.. מצמרר.

רחמים, רחמים על עם ישראל.

באמת יש הרבה מושגים שנתפסים אולי בכלליות כמשהו פשוט שבעצם הם לא

היא רק ביטוי ליראת שמיים אמיתית.

ר' יוחנן אומר לתלמידיו לפני מותו - שיהיה מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם - עונים לו - עד כאן? - עונה להם - והלוואי...

הרגשת נוכחות ה' זה דברים עליון שבושה היא רק ביטוי של תחושה עליאית שקשה בכלל לדמיין אותה באופן כלשהו.

לא בהרח השאלה מפריע לך אלא מה שעומד מאחוריה...

ברור שיש סגנון כזה..

יש את כל הסגנונות! העולם שלנו עשיר ב"ה!

מה מפריע לך?

ומאוד מעניין אותי - מה זה 'לומד תורה משיקולים פרקטים'? ללמוד רבנות כדי להיות רב? 

התכוונתי שעזבתי את הרעיון הזה משיקולים פרקטיים.. 

מפריע לי שאני לא מוצאת מישהו שמוצא חן בעיניי שיש לו עבודת ה' דומה לשלי

את חושבת על זה מפרט טכני שמי שמתאים אליו בדר"כ יהיה לו סגנון דתי כמו לשלך?

אולי סגנון של ישיבה?

עד כמה חסידות (במובן הקלאסי של המילה) זה מוקד מהבחינה של הזוגיות איתך?

אהה חחח הבנתי למה התכוונת. עניין של פיסוק נכון חחח

משיקולים כלכליים כאילו? או שבדר"כ זה לא יתאים?

היום לא

דווקא מעדיפה מישהו כללי כזה שלא מחובר לישיבה מסוימת ספציפית דווקא

וחסידות זה המוקד של החיות שלי בעולם... אז מעדיפה שבעלי יהיה כמוני בקטע הזה (בקיצור לא שייך, ניסיתי גם..)

כן יש לי בעיה לפעמים שאני לא עושה עריכה למה שאני כותבת... 

אממ משיקולים שזה לא בנמצא ומה שבנמצא לא מתאים ואולי גם כלכלי .. לא יודעת, לא החזקתי בית אף פעם

ולא הבנתי את השאלה הראשונה

(ותודה על ההשקעה ותשומת הלב)

שיש ישיבות שיהיו בהם (או בוגרים שלהם) יותר מה שאת מחפשת ויהיה ישיבות שיהיה פחות אנשים עם הסגנון שלך...

הגיוני, לא?

בהרבה ישיבות יש אנשים שהם כללים כאלה..

את חושבת שזה לא נמצא באף ישיבה?

זה קיים אולי יותר בישיבה מסוימת 

אבל שורה תחתונה זה לא באמת משנה

(אני לא אחפש ספיצפית בישיבה מסוימת בקיצר)

אל תתני לתחושות מסויימות לייאש אותך בזה...

האם זה קיים? ברור שזה קיים.

אני לא יודע מה ההשתדלות מבחינתך כדי לזהות איפה ולחתור לשם אבל יהי רצון שתמצאי את זה (אני ממש לא מבין למה לא לפנות לשדכנים שלך ישיבות מסויימות..)

תזכרי, זאת תחושה ממש צרה שניזונה רק ממה שפגשת. כמו להבדיל (!) כופר שחושב שרק מה שהוא ראה זה מה שקיים... העולם רחב, א-להים גדול. לכי תדעי איפה הוא יפתיע אותך. ההשתדלות שלנו זה לחפש איפה הוא רוצה להפתיע אותנו כל פעם.

בהצלחה!

(ופניתי למלא שדכנים ומלא ישיבות שלא תחשוב שלא עשיתי את זה גם כחלק מהשתדלות)

ואתה צודק ממש

תודה על העידוד!!

לכל אחד יש טעם אישי בדברים מסויימים חוץ מדברים מסויימים בעבודת ה'...

נדיר שהתחברתי רגשית למישהו. 

זה באמת חשוב.. חשבתי על זה.. קצת מבאס, מרגיש כאילו אני שופטת אנשים כל ההתעסקות הזאת.. 

זה שזה לא נעים זה מציאות.

אין כאן מה להוריד או לעלות... 

תודה

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת