כאילו אני ממש לא רוצה להכנס לאיזה סאגה כזאת,
לא מתאים לזה, בפשטות, קשה לי להפתח לשתף ולהסביר את עצמי ועל עצמי, אז למה לי להרגיש חשוף מול כל-כך הרבה בחורות שאני בקושי מכיר?
המשפחה והחברים הכי קרובים שלי לא באמת יודעים מה אני מרגיש וחושב...
אז מה אני אמור להרגיש כשאני נפגש עם בחורה עכשיו?
להיות רובוט, לעטות מסכות, לחכות "לרגע המתאים" כדי לחשוף את עצמי?
לא מתאים לי, רוצה להשאר אני.
ואני גם מוכן להתאמץ ולשתף ולהביע ולהפתח אבל לא בפני כל אחת.
וזה לא שאני לא רוצה להפגש, כולי חש געגוע ואהבה עצומה לתמונה המטושטשת הזאת שתקרא בעז"ה אישתי, ואני מחכה להצעות בכליון עניים אפילו, ויתכן ממש גם שאסכים לצאת במידה ויהיה התאמה כלשהי שתראה הגיונית, מה גם שאני כבר ממש מתחיל להצטער עליה מה היא חווה מה היא עוברת, כאילו אני מסתדר איכשהו אבל איך היא מתמודדת עם הבדידות? וזה גורם לי לרצות לצאת ולחפש אותה ולמלאות לה את החסר...
אבל תמיד יש את הצד הזה שמקווה ומתפלל כלכך שפשוט לא יגיעו הצעות אם זאת לא היא בלבד!
מפחיד קצת, ההרגשה הזאת שניראה לי שאני מפספס פה,
הכל מסתדר חוץ מכמה דברים שקשה אפילו לשים עליהם את האצבע וישר לא ניראה לי שזה זה ולא נותן סיכוי אפילו לפגישה אחת כי פשוט אין כוח ואולי אפילו יכולת לזה...
עם מה אתם מעדיפים להתמודד- "תחושת פספוס" כי ביטלתם כי זה לא ניראה מתאים ברמת הדיוק מעבר לרמה התכנית וכו' וכו'?
או- "כניסה למעגל תסביכים של פגישות מסייטות שבהם תצטרך להכריח את עצמך לעשות מה שלא טבעי לך או להתחפש לעצמך כשזה לא באמת באמת אתה?
מצחיק שדווקא אחרי תקופה כזאת של בלחיות
(אני עדיין בלח כן, רק בלח ברגוע
) פתאום כשאני עכשיו דוחה (ברצון) הצעות אני מתחיל לקבל הצעות מאנשים שאני אפילו לא מכיר חחח קטע איתך ה', אולי זה מה נקרא "אור חוזר" בכל מקרה אוהב אותך ומאמין שבאמת כרגע אתה נותן לי לבנות את עצמי לבד, וכשיגיע הרגע אתה תפגיש בנינו בדרך הכי מגניבה שיש!
ולכל האלה, גם אם זה נשמע סיפור שיקרה האגדות, מה הבעיה להאמין ולצפות שזה יקרה לי?!
להתאכזב בסוף זה בחירה שלי.

