ואז באיזשהו שלב אתה מבין שכל הבריחות שברחת מהן כל חייך יתפסו אותך פתאום בסמטה צרה וחשוכה או באחת עשרה וחצי בלילה במיטה כשהמחשב הנייד על הברכיים ואתה משוטט בפייסבוק ומחפש במה להעסיק את העיניים בזמן שהמוח מכלה את עצמו במחשבות סרק והזמן מתפוגג לך מול הפרצוף ובכלל אתה לא מאנשי הפואטיקה, אלה שימסגרו את חייהם תחת כותרת של אמן פלורליסטי קו-נטוי מהפכני או משהו בסגנון המצועצע הזה.
וכשזה יתפוס אותך לא מוכן בעליל והמכה באחורי המוח תהיה כל כך קשה וכואבת ומטלטלת ותזכיר לך את הפעם ההיא ביסודי כשהתרסקת לתוך שלולית וחזרת הביתה רטוב עד העצמות ואחרי שתיזכר בפעם ההיא פתאום יצופו לך כל הזכרונות של כל הנפילות מכל השנים וכל הפעמים האלו שעמדת נבוך בפינה של החדר וחיכית שמישהו ישים לב אלייך וישליך לכיוונך חבל הצלה או לפחות גלגל.
ותתחפר במיטה עוד קצת, תמשוך את השמיכה עד האוזניים כמו שאבא היה עושה לך כשהיית ילד, מכרבל ועוטף בתוך השמיכה כשבחוץ סוער הגשם והלילה והחתולים היתומים ותיזכר איך אחר כך הגיעו ימים אחרים כשהלכת לישון הרבה אחרי כולם ושמעת נשימות שלוות בחדר ורק הנשימה שלך נקטעה מדי פעם במין עווית כזאת שהיא לא בכי כי שכנעת את עצמך שרק החלשים בוכים.
וכשהמחשב הנייד על הברכיים ואתה משוטט וחושב לאן לעזאזל נעלמו כל החברים הטובים שלי מהתיכון אלה שהייתי מבלה איתם בהפסקות ורושם מילים ארוכות על הקיר מעל הארון ואיך זה שפתאום כשקיבלתם עצמאות כל אחד התפזר לכיוון אחר במקום להקים יחד מדינה כמו שתכננתם או לפחות קיבוץ והמחשבות האלה יעטפו לך את המוח בגלילים של עצב ואתה תיזכר איך פעם בפעולה של הצופים שיחקתם במשחק הזה שצריך לעטוף מישהו בגליל טישו ואיך כל תזוזה קטנה הייתה קורעת את הטישו אבל פה אתה עטוף כל כך חזק וכמה שלא תזוז שום דבר לא נקרע אז אתה פשוט משתדל לא לעשות תנועות חדות וקובר את עצמך וכבר מתחיל להריץ בראש את ההספדים.
ושם זה יתפוס אותך, הדבר האפור הזה שכמה שננסה אף אחד לא יצליח לתת לו שם והוא רק יתפוס אותך בטלפיים פרוותיות עם ציפורניים עשויות היטב משוחות בלק אדום-ורוד והוא ישכנע אותך שאתה חסר עמוד שדרה ולעולם לא תצליח להתמסר לו עד שמרוב פחד אתה נשבע להתמסר לו בכל יום מחייך וקובר את עצמך במיטה שעות על גבי שעות ולכל החברים ששואלים אתה אומר שהכל בסדר וזאת רק מיגרנה ורק לאחד ההוא שאתה סומך עליו באמת ושיגיע אלייך וישאל מתי הוא צריך להתחיל לדאוג תענה שעוד לא, עוד מעט.
ובעצמך לא תדע אם זה נכון.
וכשזה יתפוס אותך לא מוכן בעליל והמכה באחורי המוח תהיה כל כך קשה וכואבת ומטלטלת ותזכיר לך את הפעם ההיא ביסודי כשהתרסקת לתוך שלולית וחזרת הביתה רטוב עד העצמות ואחרי שתיזכר בפעם ההיא פתאום יצופו לך כל הזכרונות של כל הנפילות מכל השנים וכל הפעמים האלו שעמדת נבוך בפינה של החדר וחיכית שמישהו ישים לב אלייך וישליך לכיוונך חבל הצלה או לפחות גלגל.
ותתחפר במיטה עוד קצת, תמשוך את השמיכה עד האוזניים כמו שאבא היה עושה לך כשהיית ילד, מכרבל ועוטף בתוך השמיכה כשבחוץ סוער הגשם והלילה והחתולים היתומים ותיזכר איך אחר כך הגיעו ימים אחרים כשהלכת לישון הרבה אחרי כולם ושמעת נשימות שלוות בחדר ורק הנשימה שלך נקטעה מדי פעם במין עווית כזאת שהיא לא בכי כי שכנעת את עצמך שרק החלשים בוכים.
וכשהמחשב הנייד על הברכיים ואתה משוטט וחושב לאן לעזאזל נעלמו כל החברים הטובים שלי מהתיכון אלה שהייתי מבלה איתם בהפסקות ורושם מילים ארוכות על הקיר מעל הארון ואיך זה שפתאום כשקיבלתם עצמאות כל אחד התפזר לכיוון אחר במקום להקים יחד מדינה כמו שתכננתם או לפחות קיבוץ והמחשבות האלה יעטפו לך את המוח בגלילים של עצב ואתה תיזכר איך פעם בפעולה של הצופים שיחקתם במשחק הזה שצריך לעטוף מישהו בגליל טישו ואיך כל תזוזה קטנה הייתה קורעת את הטישו אבל פה אתה עטוף כל כך חזק וכמה שלא תזוז שום דבר לא נקרע אז אתה פשוט משתדל לא לעשות תנועות חדות וקובר את עצמך וכבר מתחיל להריץ בראש את ההספדים.
ושם זה יתפוס אותך, הדבר האפור הזה שכמה שננסה אף אחד לא יצליח לתת לו שם והוא רק יתפוס אותך בטלפיים פרוותיות עם ציפורניים עשויות היטב משוחות בלק אדום-ורוד והוא ישכנע אותך שאתה חסר עמוד שדרה ולעולם לא תצליח להתמסר לו עד שמרוב פחד אתה נשבע להתמסר לו בכל יום מחייך וקובר את עצמך במיטה שעות על גבי שעות ולכל החברים ששואלים אתה אומר שהכל בסדר וזאת רק מיגרנה ורק לאחד ההוא שאתה סומך עליו באמת ושיגיע אלייך וישאל מתי הוא צריך להתחיל לדאוג תענה שעוד לא, עוד מעט.
ובעצמך לא תדע אם זה נכון.
