לפעמים צריך ללכת לכתובים כי חכמי הגמרא מביאים מילה או שניים מן הכתובים

וכדי לרדת לסוף דעתם צריך לראות את הפסוק כולו.

כמו כן יש הרבה תיקונים והשמטות שצריך להתיחס אליהם.

בקיצור לימוד גמרא זה לא סתם גריסה כמו קריאת תהילים למשל.

אז היינו נתקעים על כל דף הרבה יותר זמן.

לפני כעשר שנים לקחתי על עצמי בהשפעת אנשי חבד כאן ללמוד 3 פרקים ביום

את היד החזקה להרמבם למשך שנה וחזרתי על זה במשך שלש שנים.

לאחר 3 שנים היתה לי הבנה של 50 אחוז מהחומר ואת השאר הרגשתי שאני רק גורס מבלי

להבין.

מנסיוני זה אני למד שאם הייתי לוקח על עצמי לימוד דף גמרא יומי וחוזר על זה 3 פעמים

כעבור 21 שנה אולי היתה לי הבנה של 20 אחוז מהחומר ורק חצי מזה היה נטמע בי בצורה איכותית.

לכן אני רואה בלימוד הדף היומי לאיש הממוצע (כמוני למשל)  גריסה

ומסע יחסי ציבור, דבר חשוב מאוד שאני מעריך אבל לא תחליף ללימוד מעשי.

יש ישיבות שלומדים חצי עמוד במשך שבועות.

[מסופר על הרוגוצ'ובר שהגיע לישיבה אחת, אחרי סדר בוקר נכנס לדבר בלימוד עם ראש הישיבה. רה''י שאל אותו מה דעתו על הלימוד בישיבה, אז הרוגוצ'ובר ענה לו שהוא מאוד התפעל שעברו כמה חודשים מתחילת הזמן והבחורים עדיין בדף ג' ושמהתתרשמות שלו רה''י גדול יותר מהמרה''ל מפראג. רה''י שאל למה הוא חושב כך, אז הרוגוצ'ובר ענה שהמהר''ל ברא גולם אחד אבל רה''י הצליח לברוא 300]

בקיצור - מינונים שונים של עיון מול בקיאות.

בקיאות = זכרון וידיעה, ואף לא אחד ממליוני מלומדי הדף היומי רוכש לא זכרון ולא ידיעה. אני לא מדבר אפילו על מסכתות שהם למדו לפני 7 שנים אלא אפילו על דף בברכות שהם למדו שלשום.

מי שבאמת לומד בקיאות בד"כ עובד ע"פ שיטת החזרות כמו בטבלאות של גמרא סדורה ועוד, אחרת הוא לא לומד בקיאות אלא סתם מסובב את הש"ס מסביב לראש שלו כמו תרנגול של יוה"כ.

מפעל הדף היומי מרבה את לימוד התורה בכמות באופן שאין כדוגמתו, ואכן כל לומדי הדף מקיימים מצות עשה מהתורה של תלמוד תורה.

אבל הם לא לומדים בקיאות, והם לא בקיאים. והם לא לומדים עיון והם לא מעיינים. אין רבים בעולם שבקיאים בש"ס, ואף אחד מהמעטים הללו לא רכש את בקיאותו במסגרת הדף היומי.

לקרוא ללימוד דף היומי "בקיאות" זה פשוט תיאור לא נכון של המציאות, ומותר להעיר על זה בלי שהטהרן התורן יקבל פה שבץ.

... בין גריסה ללימוד.

תהילים למשל קוראים כל יום בצורת גריסה

אבל לימוד דף יומי צריך להיות לימוד.

אין שום אפשרות לכל אדם מן הישוב ללמוד דף גמרא שלם

בצורה משמעותית.

והכרת לשון הגמרא ומהלכיה. לבין "הבנה"

כשצריך ל"דפוק" דף ליום, כמעט בלתי אפשרי להבין באמת. הבנה, אין הכוונה

לתרגם מארמית לעברית. הבנה משמעותה ההבדל בין הסברות השונות.

מדוע שיטה אחת חולקת על חברתה, מה הנפקא מינה ביניהם. למה הן לא מקבלות ההשיטה שכנגד?

איך זה מתיישב עם גמרות סותרות במסכת  בדפים שכבר למדנו או מגמרות אחרות?

ועוד ועוד.

שוב, לא באים לזלזל באף אחד, אדרבא יישר כח לעוסקים בלימוד ולמצטרפים החדשים. התורה היא תורת חיים

עץ חיים למחזיקים בה.

פשוט צריך להעמיד דברים על דיוקם

לימוד הדף גמרא היומי עם כל הערך הרב שיש במעשה זה הוא לא יותר מאשר

גריסה לאדם מן הישוב והוא לא יכול להיות תחליף ללימוד איכותי יותר.

אדם מהישוב לא שולט בארמית.

אדם מהישוב לא מודע לכל הגהות הב"ח.

ועוד ועוד ועוד

הדף היומי...

זו מציאות. בלתי אפשרי למי שלומד דף כל יום לזכור מה הוא לומד, אלא אם כן מדובר במישהו עם 

זיכרון חריג ביותר.גם גמרות שלמדת ושחזרת עליהם לא בטוח שאתה זוכר היום (לא הכוונה אתה באופן ספציפי)

אין קיצורי דרך. אין קסמים.

בשביל לזכור , צריך להעמיק ובטח ובטח לחזור עוד ועוד. כמובן שאין הדברים נאמרים על מי שחוזר כהאי גוונא.

הרוב  (המוחלט) של הלומדים, לא חוזרים וגם לא מכינים את הדף טרם השיעור.

מאידך גיסא - אין חולק שכל שניית לימוד תורה היא נצח נצחים . ובוודאי שיש שכר גדול על לימוד וקביעת עיתים.

אף אחד לא בא לרפות ידיהם של הלומדים. רק צריך לשים דברים במקום.

ברור שלא תזכור סוגיות בעיון כי לא חזרת עליהם...

טובה לבעלי בתים...

מה שנאמר שעם כל הכבוד ללמוד דף ליום ולא בדפים עם סיפורים כמו שיש כעת  בברכות

זה לא נקרא להבין ש"ס.

זה הכל.

ואני כותב בפעם השלישית שאינני בא לרפות ידי הלומדים אלא אדרבא לחזק ידיהם לחזרות ועומק.

לגבי הלימוד בישיבה:

בכל ישיבה ישנה מסגרת בקיאות. בחלק מהישיבות הסדר שיעורי הבקיאות היו של הגרז"נ...

וגם דף יומי בישיבה זה מבורך ובתנאי , לדעתי, שיהיה בשעות מאוחרות ולא על חשבון הסדרים.

מה שהציבור לא מבין, שהעיקר באמת בלימוד (בפרט במספר השנים המצומצם שרוב הציבור נמצא בישיבה) זה יכולת

הניתוח והעיון. מה זה עיון? מה הקצב? כמה דפים וכו'? זה כבר דיון אחר. מי שלא עשה את זה בישיבה סיכוי אפסי

שיעשה את זה בהמשך חייו. לעומת לימודי בקיאות שניתן להשלימם בכל עת. 

ברור שיש פה מעלה של ת"ת גופא וגם של חינוך להתמדה ולקביעת עיתים, אבל קניין מקנייני התורה אין כאן.

וגם שבעלי בתים עדיף שילמדו הלכות ואגדתות כמו העין יעקב, אין להם שום תועלת בלימוד גמרא על הדף.

ולאברכים וביינישים עדיף ללמוד בקיאות בצורה של חזרות (ומתכונת הדף היומי לא מתאימה לזה).

למי זה כן מתאים? לא יודע.

עכשיו אני לומד מסכת נדה. יש שם דפים שצריך 6-7 שעות להבנה בסיסית (גם לביינישים), בסוגיה שאינה מוכרת לפני כן. זה המצב גם בחלקים מסוימים מיבמות, עירובין, פסחים וערכין. לחזרות יש צורך להקדיש 45 דקות עד שעה.

אם תלמד כך דף היומי אתה תקנה את התורה שלך בקניין בקיאות. אם לא, כנראה שלא.

זה כבר בחירה של הבנאדם אם להשקיע או לא. 

בכל אופן, כדאי שתסתכלו בשער התורה באורחות צדיקים הוא מדבר שם שהעיקר זה ריבוי הלימוד

וזה לא חשוב.

בין לימוד בחברותא לשמיעת שיעור. כמדומני שרוב לומדי הדף היומי עושים זאת במסגרת של שיעור שנמסר על ידי מגיד שיעור שבקיא בחומר הנלמד ומגיש אותו בצורה ברורה ונהירה. אכן כשצריך לענח סוגיה עמומה בפעם הראשונה (במיוחד במסכת זבחים) זה עלול לקחת זמן רב.

ואז כשמישהו מעביר את הדף אפשר להריץ את זה הרבה יותר.

לא מבין את הזלזול גדול שיש פה בלומדים ("אף לא אחד ממליוני מלומדי הדף היומי רוכש לא זכרון ולא ידיעה" "לא לומד בקיאות אלא סתם מסובב את הש"ס מסביב לראש שלו כמו תרנגול של יוה"כ") 

אני מביא משהו שכתב הרב מאור קיים מהר ברכה:

שמונה נקודות קצרות על לימוד הדף היומי:

א. דף יומי (כמו גם פרק יומי במשנה או בתנ"ך) הוא לימוד בקיאות, ועל כן לא שייך להשוות אותו לכל סוג של לימוד עיוני.

ב. מטרת הלימוד ההיקפי הזה היא ראיית התמונה והכרה בסיסית ביסודות תורה שבעל פה. ממילא כל מה שצריך כדי להצליח היא התמדה. מי שירצה לזכור, להעמיק, להקשות ולתרץ - יבורך, אבל אין זו המטרה הבסיסית של לימוד כזה.

ג. כהמשך לכך, אין משפט מזיק יותר ללימוד דף יומי מאשר: "מחר אלמד שני דפים"...

ד. לדעתי יש לראיית התמונה ערך עצום, לפעמים ערך גדול בהרבה מהבנה וידיעה טובה של פרט זה או סוגיה זו. משום שראיית התמונה גורמת להבנת הצדדים השונים, לאיזון, וליכולת להסתכל מלמעלה, דברים שלימוד עיוני ומעמיק, על כל המעלות שבו, אינו יכול לספק.

ה. כפי שכבר אמרו רבים, עצם זה שרבבות לומדי תורה ברחבי העולם מצויים בלימודם במקום אחד נותן תחושת שייכות ומגביר את אהבת התורה, דבר שלא יסולא בפז.

ו. כמו כן, קשה להפריז מדי בשבח מסגרת שכזו שדורשת מהאדם להשקיע, לא לפספס שום יום (כולל תשעה באב!), ולעבור בחדא מחתא על כל היסודות של התורה.

ז. ועדיין, אחר הכל, לימוד מעשי של הלכה (או מוסר) יותר חשוב. כך שאם יש לאדם זמן קצר ביום, עדיף שישקיע בזה, כי החיבור בין התורה לחיים הוא זה שמלווה את האדם ומרומם אותו.

ח. במסגרת של לימוד דף יומי, אין שום חובה לסיים את הש"ס. אפשר להצטרף למסכת אחת, לפרוש ולהצטרף למסכת אחרת או אפילו לפרק אחר. אפשר לעבור 'רק' על מסכתות מועד או נזיקין, וכן על זה הדרך. אין בזה שום כישלון. בלימוד כזה של בקיאות וראיית התמונה, יש אמנם מעלה לראות את כל הנושאים יחד, אבל בהחלט גם כל נושא ועניין עומד בפני עצמו.

יש סיכוי הרבה יותר מסביר שיידע מה לחפש יותר ממי שלמד דף יומי.

שלא יישמע שאני נגד הדף היומי. אני מעביר כמעט 18 שנה דף יומי (התחלתי להעביר כאברך בישיבה)

אני רק שם דברים על דיוקם.

יזכור היכן לחפש כל דבר?

קדושה ראשונה קדשה לשעתה או לע"ל?

עד ועד בכלל?

כל העומד ליזרק?

תחלתו בפשיעה וסופו באונס?

אולי מי שלמד ש"ס כמה פעמים ובעל זיכרון חזק.

צריך אורנטציה לש"ס בשביל לדעת היכן לחפש. בחור ישיבה שלמד וניצל את הזמן, מבין ששלאות על נזיקין הוא הולך לבב"ק ושאלות על שחיטה וכד' - חולין. ועוד.

מלבד זאת שהיכן לחפש זה פחות רלוונטי בעידן פרוייקט השות וגוגל.

שלא יעזרו למי שלמד פעם אבל לא באמת יודע ללמוד...

וגם בפסחים ויומא יש סוגיות בקדשים.

בסופו של יום, היכן לחפש מושג בעידן הטכנולוגי זו לא רבותא.

הבנה היא העיקר. ואת זה לדעתי מאזין רגיל בשיעור שלא חוזר על הדף ולא

מכין לפני לא משיג.

אם להביא רק מקור אחד-

מגילה י, פרק תפילת השחר, ב"ק עו:, ב"מ מב. וכמדומני שלכולם יש עוד...

הרעיון בפורום זה אנונימיות.

....בבבל ולא בארץ ישראל וידוע שהוא הרבה יותר מתודי מהתלמוד הירושלמי ולא בכדי

הוא נבחר לפרוייקט של הדף היומי.

אישית אני מרגיש הרבה יותר מחובר ליהדות בגלות יותר משהיתי מחובר לה בישראל

ואני לא היחידי שמרגיש כך.

לצערי אתם שם בארץ טרודים מדי בכל מני דברים טפלים וזה לא תורם לחכמה היתרה

שזכיתם בה בארץ ישראל.

הכל באהבה.

בארץ ישראל אין ישוב דעת.

האזרחים אחוזי תזזית על דברים בטלים.

לא ארחיב בנושא משום שהוא שייך לאקטואליה

ושם כתבתי רבות על כך.

בין התלמוד הירושלמי לבין התלמוד הבבלי נעוד בכך שבארץ ישראל לא היה ישוב דעת אז למה

לך לגעת בדבר בצורה אישית.

זה מה שהשתנה.

בארץ ישראל רוב התושבים מרגישים קודם כל ישראלים ואחר כך יהודים.

פה בגלות אנחנו קודם כל יהודים ואחר כך ישראלים.

אתה כנראה לא מספיק ותיק

רוב באי הפורום יוצאים ממסדות שמוריהם התחנכו בישיבת מרכז הרב ושלוחותיה, כלומר תלמידי הרב צבי יהודה קוק שאמר שזה שאנו אומרים בתפלה לשלם המדינה "ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו" זה לא נכון, איננו בראשית אלא כבר בגאולה (אם כי לא בגאולה השלמה).

אני לא מדבר איתך על זרזיף שולי והזוי של אנשים שמשוכנעים שהמדינה זו הגאולה, אני מדבר איתך על הזרם המרכזי של הציונות הדתית, מרכז הרב והר המור ושלוחותיהן, אלה שמתגלחים ומסתפרים ביום העצמאות ואומרים הלל בשם ומלכות על התשועה הגדולה והמעבר מראשית צמיחת הגאולה (הופעת הקץ המגולה) לגאולה  (שאנו עומדים בארצנו וברשות עצמנו) ומוסיפים לתפילה את התפילה שלום המדינה ושלום חיילי צה"ל.

מה שרוב היהודים מרגישים- חסר חשיבות, גאולה זה משהו בינארי- האם אנחנו בארצנו וברשות עצמינו? זו גאולה, אם אנו לא בארצנו וברשות עצמינו- זו גלות.

למעשה ראשית הגאולה החלה בהופעת הקץ המגולה כלומר שארץ ישראל נותנת את פרותיה בעין יפה "ואמר רבי אבא ין לך קץ מגולה מזה שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו וכפריכם תשאו למי ישראל"  (יחזקאל לו ח)" (סנהדרין צח.).

אתה מעדיף שלא לראות בתקומת ישראל בארצו את הגאולה, אין בעיה, אבל דע שאתה כאן בדעת מיעוט.

יש כאן כמה חבדניקים אבל הם כבר לא מנסים לשכנע אותנו בטעותם שאנחנו גלות בארץ ישראל, זה לא ילך גם לך.

יהודים גאים בארץ ישראל.

גם יהודים בזמן מלכות בית חשמונאי היו יהודים גאים בארץ ישראל.

הגאוה היא לא תכונה רצוייה ביהדות. מנסיון אישי כאשר אתה נולד כישראלי

אתה יכול ליפול בקלות במוקש הגאוה.

קוראים לזה: "אני ועוצם ידי"

מנהיגים מופקרים שמשחיתים כל חלקה טובה (המעשה האחרון של ההשחתה

היה בישיבה דחופה שהכריחה  מנהיג איכותי לתקוע סכין בגב

וגם לסובב את הסכין)וזורעים שנאת חינם

שרק גורמת לאנשים כמוך להתבלבל בין אהבת ארץ ישראל

והוקעת השלטון המופקר בארץ החמדה הזאת ששייכת לכל יהודי בכל אתר ואתר.

לא אני הוא שהסטתי את הנושא ורק רציתי להתמקד בנושא הדף היומי אבל במחילה אומר:

נכון שכל ארץ ישראל שייכת לעם היהודי אבל מה לעשות שמפני חטאתנו גלינו מארצנו

ואם נוצרה הזדמנות והשם היה בעזרנו ב48 ב67 וב73.

ואז ב78 התחלנו לוותר על הנכסים שהעניק לנו השם (חבל שממשלת בגין לא שמעה

לגאולה כהן זכרונה לברכה).

מאידך

מי אנחנו שנתייג כל יהודי שמעוניין בפתרון של שלום כשונא ועוכר?

הלו אברהם אבינו שקבל הבטחה מפי הגבורה "לזרעך אתן את הארץ"

ובכל זאת ויתר ללוט בן אחיו ופתר את הסכסוך בין רועיו לרועי לוט בדרכי שלום.

הלו יצחק אבינו שקבל הבטחה מפי הגבורה "לזרעך אתן את הארץ"

ובכל זאת פתר את סכסוך הבארות עם אבימלך בדרכי שלום.

הלו יעקב אבינו שקבל הבטחה מפי הגבורה "לזרעך אתן את הארץ"

לקח את בניו לוי ושמעון "לבגץ" על מעשיהם בשכם.

והלו נאמר מעשה אבות סימן לבנים.

אתה לא מסכים שהתלמוד הבבלי יותר מתודי מהתלמוד הירושלמי?

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".