הזהרה- לא לבעלות לב חלש ולנשים בהריון 
נתחיל מהתל"מ. לא קרה בו שום דבר מיוחד. ימי התל"מ הלכו עברו להם ואני מרגישה כרגיל לגמרי, אין שום סימן ללידה באופק.
בפעם השלישית שהגענו למעקב הריון עודף הרופאה כבר הזהירה אותי שאני לא חוזרת ופעם הבאה זה זירוז בבי"ח.
פה נלחצתי והבנתי שכדאי לי להתחיל לשכנע את הקטן לצאת לעולם.
אז מה ניסינו? עשיתי הכרות עם כל מדרגות השכונה..
סיבובים על הפיזיו, ריקודי בטן, לחיצה על נק' שיאצו ומה לא..
ביום ראשון לפני שבוע הלכנו לדיקור סיני. המדקר הכיר את המשפחה והיה משעשע.. יום שני ואין חדש.
בשני ב18:00 הלכנו לרפלקסולוגיה. נהנית מהטיפול אך מפקפקת ביעילותו כי הרגיש לי נעים מידי..
לילה. הולכים לישון. אני כבר בשבוע 41+5.
ב1:15 אני מתעוררת מכאב. מזהה שכנראה.. זה ציר! עוד לא הרגשתי אפילו אחד דמה עד אותו רגע.
מתרגשת ומחכה לבא בתור. הוא לא מגיע ונרדמת.
ב2:00 מתעוררת שוב- ציר! מאחריו כבר לא מצליחה להרדם יותר בעיקר מההתרגשות.. מצפה לציר הבא עוד שלשתרבע שעה אבל הוא מגיע תוך רבע שעה, ואז תוך 10 דק' עוד אחד ועוד אחד אחרי 10 דק.
ב3:00 כשכבר כולי ערנית אני מורידה אפלקציית תזמון צירים ומתחילה לתזמן. כל 10 דק' +- יש ציר! מחליטה עוד לא להעיר את האיש כדי שיצבור כוח ללוות אותי בהמשך..
מושכת ככה עד 4:30 בערך ואז מעירה אותו גם בשביל שיספיק לשתות ולאכול משו לפני תחילת הצום...
שנינו מתרגשים. קמים. מתחילים לתכנן מה עושים מפה. ארגון אחרון של תיק לידה.. בראש כבר חושבת מתי נצא לבי"ח ומחכה שהצירים ירדו לתדירות של 5 דק' בשביל לצאת.
בינתיים מתקשרים לאמא שתגיע מרחוק...יש לה איזה 4+ שעות נסיעה בתחבור"צ.. שיערנו שנפגש בבי"ח.
נקצר פה את העניינים אבל.. מפה לשם הצירים המשיכו בתדירות של 10 דק' לאורך כל היום!
אחרי שאמא שלי כבר הגיעה לירושלים, נסעה לכותל וחיפשה מה עוד לעשות עם עצמה הבנו שכדאי שתגיע אלנו כי לא ברור מתי נצא בכלל.. כשהיא מגיעה היא מחליפה את האיש בעיסוי הגב התחתון שלי בכל ציר. זה מה שהציל אותי...
שניהם צמים עוד אבל הגוף שלי התחשב בהם כך שאת הצום אנחנו עוד מספיקים להוציא בבית.. ממש תוך כדי הארוחה ואחריה סוף סוף התזמונים יורדים ל5 דק... יאללה אפשר לנסוע!
השעה 19:15 ואני אחרי 15 שעות של צירים בבית.
בבי"ח בדקו לי פתיחה- 4 סמ'. תודה לה'!
ב 20:00 כבר נכנסת לחדר לידה. ישר למקלחת מעבירה כמה צירים עד שקוראים לי לבדיקת רופא. יוצאת. הצירים כבר הולכים ונהיים יותר כואבים (אגב בשלב זה עוד לא ירדה לי הבטן, לא יצא הפקק, לא ירדו המים..כלום)
אמא שלי מלווה אותי כל הזמן בעיסויים והבעל מזכיר לנשום. זה כבר נהיה כואב... בודקים אותי שוב, 6 סמ'!
החלפת משמרות, מגיעה משתלמת חמודה.
השעות הבאות כבר מעורפלות לי בראש כי באיזה שהוא שלב כבר איבדתי את הקשר עם העולם והזמן...
עוד שעה שעתיים צירים, עוד מוניטורים ובדיקות פתיחה, עלינו ל7.5 סמ'!
אני מתעודדת שזה לאט לאט עולה וכבר מדמיינת שאוכל ב"ה ללדת טבעי ושזה אפשרי. עובר הזמן... עוד איזה שעתיים צירים... אני כבר ברצף זמן של כאב וערפול, מנסה גז צחוק ועם הטנס עלי (עוד מהבית, שכחתי לומר. אחד הדברים!) כל ציר לוחצת על הטנס, שאיפה מהגז. מרגישה שהוא רק מערפל אותי אבל את הכאב לא מטשטש בגרוש.. מתעצבנת על חוסר היעילות שלו בין הצירים.
המלווים שלי כבר מתעייפים אבל לא משאירים אותי רגע לבד... מגיעה מיילדת יותר וותיקה ובודקת פתיחה.
"לא, זה ממש לא 7.. זה 6 אפילו 5.5..." מסתבר שהקודמת לא בדקה טוב😩 בשלב הזה נחת עלי יאוש.
זה לא נגמר אלוקייייייים!!! לפחות השעות האלה היו מקדמות אותי לאנשהו..!
המיילדת מציעה אפידורל, והמרדים בדיוק באזור, עוברת לי רגע המחשבה- אז להרים ידיים? זה לא יהיה לידה טבעית?
והתשובה ברורה לי.. כן!! אני רוצה אפידורל עכשיווו!
המרדים ישר מגיע, זריקה ושאר החיבורים הנלווים... מחכה לנס שיתחולל אבל כמו שכבר הבנתי- אצלי הכל הולך לאט.. וגם לאפידורל לוקח זמן להשפיע..
בסוף זה קורה ושלווה יורדת לעולם. כולנו מרגישים כבר תשושים וכך כל החדר (אני אמא ובעלי) הולך לישון לחצי שעה. אני מתעוררת ומתחילה לפטפט עם המיילדת על הלידות שלה, שהיו לידות בזק ולמה יש יתרון גם באריכות..
החלפת משמרות, משתלמת חדשה.
לאחר עוד שעה שעתיים של צירים כל 4 דק' בודקים שוב פתיחה. באמצע כל פעם המיילדת הוותיקה מעודדת לקחת פיטוצין כדי להגביר את תכיפות ויעילות הצירים אך נותנת הארכת זמן לבדוק איך מתקדם.
וב"ה מתקדם.. עולים ל8, אחכ 9, 9.5, אז הפיטוצין נדחה. ב9.5 היא כבר ממליצה בחום ונותנת לנו להחליט. הקשבנו לה ונותנים לי גם פיטוצין. הגענו ל10 סוף סוף.
לא אייגע אבל.. גם בפתיחה עשר נתקעתי כשעתיים עד שהגעתי לצירי לחץ כי הקטן היה צריך לרדת בספינות... בשלב הזה כבר לא רצו שאגביר את האפידורל כדי שארגיש את הצירי לחץ. אז העברתי זמן ארוך עם צירי פיטוצין ואפידורל חלש... כואבבב.
כל ציר המיילדת מעסה לי את הגב, אמא מחזיקה לי את היד ואני מתנדנדת על המיטה. אכשהו זה הקל מעט.
מתישהו שם.. מתחילה להרגיש את הצורך ללחוץ. גם אז אמרו לי שעוד לא ועוד לא.. עד שניתן האישור.
המשתלמת והוותיקה מולי וכל ציר מתחילים....תלחצי ארוווווך....עוד עוד.... ואני מרגישה שכבר נתתי כל מה שיש בי. הן מעודדות אותי כל הזמן ושאלחץ יותר חזק.
אחרי איזה כמה זמן (הערכת הזמן שלי כבר לא פעלה ממזמן בלידה הזו) נכנסים פתאום לחדר רופא, אחיות, שולחן וכלים... הרופא מסביר לי שהדופק של הקטן יורד ואני צריכה ללחוץ בכל הכח בשני הצירים הבאים, אם לא יצא- יוציאו בוואקום.
הרגשתי מאויימת....המילה וואקום מאוד הפחידה כי לא ידעתי מה זה אומר בעצם. ממש לא למדתי לפני הלידה על ההתערבויות השונות בלידות כי ברור שזה לא יהיה הסרט שלי...
ממש נלחצתי ובפעמיים הבאות נתתי הכוול. הוא לא יצא.. בינתיים אני קולטת מלא אנשי צוות נכנסים לחדר. כבר לא חשבתי על כלום רק לסיים עם זה כבר😖😖
עוד לחיצה שניים ופתאום שולפים אותו!!!! אאהההההה זה קרההה בסוף!!!!! אני מביטה בהלם. המיילדת מחזיקה אותו וכולם במתח שיתחיל לצרוח. מתח אותנו קצת ואז הוציא צרחה יפה....
הרופא ילדים לקח אותו מטר וחצי ממני לטפל בו ואני רועדת בטירוף, בוכה צוחקת רק מסתכלת עליו ורוצה לראות אותו. שיביאו לי אותו! אומרים לי שעוד רגע הוא מסיים.
בשלב הזה חשבתי שילדתי טבעי אבל רק אחכ הבנתי שאחרי שתי הלחיצות שלא הוציאו אותו הם עברו לילד בוואקום.
מביאים את הקטנצ׳יק אלי ואני... האמת לא יודעת איך לתאר את התחושה ברגע הזה. השקט שאחרי הסערה.
כולי ברעידות, מתנשפת כמו אחרי מרתון ופתאום כזה שקט ורוך ומתיקות מונחים מעלי. הוא ערני להפליא מביט בעיניים פקוחות לרווחה. ולא אכפת לי שעכשיו מתחילים לתפור אותי.. ושזה לא הסתיים..אני מתמקדת רק בו.
אהבה שוטפת אותי.
השאירו אותי עוד הרבה זמן בחדר איתו. להתאושש, אפילו לנסות להניק אותו. המשתלמת המתוקה שליוותה אותי בכל זה פתאום צצה עם שוקו שהכינה לי. מעולם לא ערב לי שוקו כמו זה.
סה"כ עוד 15 שעות בחדר לידה עד ליציאה של הקטן.
הודו לה' כי טוב.
ותודה שלא ידעתי מראש שזה מה שמחכה לי...ה' באמת נותן כוחות בזמן אמת.
סחטין לשורדות עד פה, מקווה שלא הלחצתי אף אחת.
משחרר להיזכר ולכתוב ככה את כל התהליך. כרגע עוד נראה לי כמו סרט אחר בחיים שלי, לא מחברת שזה באמת עבר עלי.
ב"ה הוא בריא ושלם וכזה מלאכי שבאמת.. שווה הכל.
נתחיל מהתל"מ. לא קרה בו שום דבר מיוחד. ימי התל"מ הלכו עברו להם ואני מרגישה כרגיל לגמרי, אין שום סימן ללידה באופק.
בפעם השלישית שהגענו למעקב הריון עודף הרופאה כבר הזהירה אותי שאני לא חוזרת ופעם הבאה זה זירוז בבי"ח.
פה נלחצתי והבנתי שכדאי לי להתחיל לשכנע את הקטן לצאת לעולם.
אז מה ניסינו? עשיתי הכרות עם כל מדרגות השכונה..
סיבובים על הפיזיו, ריקודי בטן, לחיצה על נק' שיאצו ומה לא..
ביום ראשון לפני שבוע הלכנו לדיקור סיני. המדקר הכיר את המשפחה והיה משעשע.. יום שני ואין חדש.
בשני ב18:00 הלכנו לרפלקסולוגיה. נהנית מהטיפול אך מפקפקת ביעילותו כי הרגיש לי נעים מידי..
לילה. הולכים לישון. אני כבר בשבוע 41+5.
ב1:15 אני מתעוררת מכאב. מזהה שכנראה.. זה ציר! עוד לא הרגשתי אפילו אחד דמה עד אותו רגע.
מתרגשת ומחכה לבא בתור. הוא לא מגיע ונרדמת.
ב2:00 מתעוררת שוב- ציר! מאחריו כבר לא מצליחה להרדם יותר בעיקר מההתרגשות.. מצפה לציר הבא עוד שלשתרבע שעה אבל הוא מגיע תוך רבע שעה, ואז תוך 10 דק' עוד אחד ועוד אחד אחרי 10 דק.
ב3:00 כשכבר כולי ערנית אני מורידה אפלקציית תזמון צירים ומתחילה לתזמן. כל 10 דק' +- יש ציר! מחליטה עוד לא להעיר את האיש כדי שיצבור כוח ללוות אותי בהמשך..
מושכת ככה עד 4:30 בערך ואז מעירה אותו גם בשביל שיספיק לשתות ולאכול משו לפני תחילת הצום...
שנינו מתרגשים. קמים. מתחילים לתכנן מה עושים מפה. ארגון אחרון של תיק לידה.. בראש כבר חושבת מתי נצא לבי"ח ומחכה שהצירים ירדו לתדירות של 5 דק' בשביל לצאת.
בינתיים מתקשרים לאמא שתגיע מרחוק...יש לה איזה 4+ שעות נסיעה בתחבור"צ.. שיערנו שנפגש בבי"ח.
נקצר פה את העניינים אבל.. מפה לשם הצירים המשיכו בתדירות של 10 דק' לאורך כל היום!
אחרי שאמא שלי כבר הגיעה לירושלים, נסעה לכותל וחיפשה מה עוד לעשות עם עצמה הבנו שכדאי שתגיע אלנו כי לא ברור מתי נצא בכלל.. כשהיא מגיעה היא מחליפה את האיש בעיסוי הגב התחתון שלי בכל ציר. זה מה שהציל אותי...
שניהם צמים עוד אבל הגוף שלי התחשב בהם כך שאת הצום אנחנו עוד מספיקים להוציא בבית.. ממש תוך כדי הארוחה ואחריה סוף סוף התזמונים יורדים ל5 דק... יאללה אפשר לנסוע!
השעה 19:15 ואני אחרי 15 שעות של צירים בבית.
בבי"ח בדקו לי פתיחה- 4 סמ'. תודה לה'!
ב 20:00 כבר נכנסת לחדר לידה. ישר למקלחת מעבירה כמה צירים עד שקוראים לי לבדיקת רופא. יוצאת. הצירים כבר הולכים ונהיים יותר כואבים (אגב בשלב זה עוד לא ירדה לי הבטן, לא יצא הפקק, לא ירדו המים..כלום)
אמא שלי מלווה אותי כל הזמן בעיסויים והבעל מזכיר לנשום. זה כבר נהיה כואב... בודקים אותי שוב, 6 סמ'!
החלפת משמרות, מגיעה משתלמת חמודה.
השעות הבאות כבר מעורפלות לי בראש כי באיזה שהוא שלב כבר איבדתי את הקשר עם העולם והזמן...
עוד שעה שעתיים צירים, עוד מוניטורים ובדיקות פתיחה, עלינו ל7.5 סמ'!
אני מתעודדת שזה לאט לאט עולה וכבר מדמיינת שאוכל ב"ה ללדת טבעי ושזה אפשרי. עובר הזמן... עוד איזה שעתיים צירים... אני כבר ברצף זמן של כאב וערפול, מנסה גז צחוק ועם הטנס עלי (עוד מהבית, שכחתי לומר. אחד הדברים!) כל ציר לוחצת על הטנס, שאיפה מהגז. מרגישה שהוא רק מערפל אותי אבל את הכאב לא מטשטש בגרוש.. מתעצבנת על חוסר היעילות שלו בין הצירים.
המלווים שלי כבר מתעייפים אבל לא משאירים אותי רגע לבד... מגיעה מיילדת יותר וותיקה ובודקת פתיחה.
"לא, זה ממש לא 7.. זה 6 אפילו 5.5..." מסתבר שהקודמת לא בדקה טוב😩 בשלב הזה נחת עלי יאוש.
זה לא נגמר אלוקייייייים!!! לפחות השעות האלה היו מקדמות אותי לאנשהו..!
המיילדת מציעה אפידורל, והמרדים בדיוק באזור, עוברת לי רגע המחשבה- אז להרים ידיים? זה לא יהיה לידה טבעית?
והתשובה ברורה לי.. כן!! אני רוצה אפידורל עכשיווו! המרדים ישר מגיע, זריקה ושאר החיבורים הנלווים... מחכה לנס שיתחולל אבל כמו שכבר הבנתי- אצלי הכל הולך לאט.. וגם לאפידורל לוקח זמן להשפיע..
בסוף זה קורה ושלווה יורדת לעולם. כולנו מרגישים כבר תשושים וכך כל החדר (אני אמא ובעלי) הולך לישון לחצי שעה. אני מתעוררת ומתחילה לפטפט עם המיילדת על הלידות שלה, שהיו לידות בזק ולמה יש יתרון גם באריכות..
החלפת משמרות, משתלמת חדשה.
לאחר עוד שעה שעתיים של צירים כל 4 דק' בודקים שוב פתיחה. באמצע כל פעם המיילדת הוותיקה מעודדת לקחת פיטוצין כדי להגביר את תכיפות ויעילות הצירים אך נותנת הארכת זמן לבדוק איך מתקדם.
וב"ה מתקדם.. עולים ל8, אחכ 9, 9.5, אז הפיטוצין נדחה. ב9.5 היא כבר ממליצה בחום ונותנת לנו להחליט. הקשבנו לה ונותנים לי גם פיטוצין. הגענו ל10 סוף סוף.
לא אייגע אבל.. גם בפתיחה עשר נתקעתי כשעתיים עד שהגעתי לצירי לחץ כי הקטן היה צריך לרדת בספינות... בשלב הזה כבר לא רצו שאגביר את האפידורל כדי שארגיש את הצירי לחץ. אז העברתי זמן ארוך עם צירי פיטוצין ואפידורל חלש... כואבבב.
כל ציר המיילדת מעסה לי את הגב, אמא מחזיקה לי את היד ואני מתנדנדת על המיטה. אכשהו זה הקל מעט.
מתישהו שם.. מתחילה להרגיש את הצורך ללחוץ. גם אז אמרו לי שעוד לא ועוד לא.. עד שניתן האישור.
המשתלמת והוותיקה מולי וכל ציר מתחילים....תלחצי ארוווווך....עוד עוד.... ואני מרגישה שכבר נתתי כל מה שיש בי. הן מעודדות אותי כל הזמן ושאלחץ יותר חזק.
אחרי איזה כמה זמן (הערכת הזמן שלי כבר לא פעלה ממזמן בלידה הזו) נכנסים פתאום לחדר רופא, אחיות, שולחן וכלים... הרופא מסביר לי שהדופק של הקטן יורד ואני צריכה ללחוץ בכל הכח בשני הצירים הבאים, אם לא יצא- יוציאו בוואקום.
הרגשתי מאויימת....המילה וואקום מאוד הפחידה כי לא ידעתי מה זה אומר בעצם. ממש לא למדתי לפני הלידה על ההתערבויות השונות בלידות כי ברור שזה לא יהיה הסרט שלי...
ממש נלחצתי ובפעמיים הבאות נתתי הכוול. הוא לא יצא.. בינתיים אני קולטת מלא אנשי צוות נכנסים לחדר. כבר לא חשבתי על כלום רק לסיים עם זה כבר😖😖
עוד לחיצה שניים ופתאום שולפים אותו!!!! אאהההההה זה קרההה בסוף!!!!! אני מביטה בהלם. המיילדת מחזיקה אותו וכולם במתח שיתחיל לצרוח. מתח אותנו קצת ואז הוציא צרחה יפה....
הרופא ילדים לקח אותו מטר וחצי ממני לטפל בו ואני רועדת בטירוף, בוכה צוחקת רק מסתכלת עליו ורוצה לראות אותו. שיביאו לי אותו! אומרים לי שעוד רגע הוא מסיים.
בשלב הזה חשבתי שילדתי טבעי אבל רק אחכ הבנתי שאחרי שתי הלחיצות שלא הוציאו אותו הם עברו לילד בוואקום.
מביאים את הקטנצ׳יק אלי ואני... האמת לא יודעת איך לתאר את התחושה ברגע הזה. השקט שאחרי הסערה.
כולי ברעידות, מתנשפת כמו אחרי מרתון ופתאום כזה שקט ורוך ומתיקות מונחים מעלי. הוא ערני להפליא מביט בעיניים פקוחות לרווחה. ולא אכפת לי שעכשיו מתחילים לתפור אותי.. ושזה לא הסתיים..אני מתמקדת רק בו.
אהבה שוטפת אותי.
השאירו אותי עוד הרבה זמן בחדר איתו. להתאושש, אפילו לנסות להניק אותו. המשתלמת המתוקה שליוותה אותי בכל זה פתאום צצה עם שוקו שהכינה לי. מעולם לא ערב לי שוקו כמו זה.
סה"כ עוד 15 שעות בחדר לידה עד ליציאה של הקטן.
הודו לה' כי טוב.
ותודה שלא ידעתי מראש שזה מה שמחכה לי...ה' באמת נותן כוחות בזמן אמת.
סחטין לשורדות עד פה, מקווה שלא הלחצתי אף אחת.
משחרר להיזכר ולכתוב ככה את כל התהליך. כרגע עוד נראה לי כמו סרט אחר בחיים שלי, לא מחברת שזה באמת עבר עלי.
ב"ה הוא בריא ושלם וכזה מלאכי שבאמת.. שווה הכל.
