זה נושא שאולי חפרו בו קצת פה מכל מיני זוויות,
אבל הייתי רוצה לשאול על זה מזווית קצת שונה....
לפעמים כשאני אומר לחבר או לעצמי שכל מה שצריך זה להתחזק באמונה, לרוב זה הולך למקום כזה של-
"ברור שצריך להתחזק באמונה, זה מובן מאליו, אבל..."
ואז נכנסים כזה לדיבור פרקטי ומעמיק מחושב ומחשב ולבירורים וכו' וכו'...
ואני אומר אולי בגלל שקשה לנו להשתחרר מהשליטה שלנו כביכול על חיינו (וזה יכול לקרות גם בתת הכרה ובלי שנשים לזה לב)
אנחנו מתחלשים באמונה ועצם החיבור הזה ל 'אני' שכביכול גורם לנו להתרכז מאוד בעצמנו והדברים שנוגעים אלינו ולחשוב ולדבר בצורה מרובה על הבעיות שלנו
גורם לנו להתקע בדברים שתכלס צריכים להגיע לנו בצורה טבעית?
ואני יתן דוגמא נחמדה ששמעתי:
מסופר על פרופסור לכף הרגל שהעביר שיעור על תנועת הרגל,
והוא הסביר איך כל הדברים שמרכיבים את כף הרגל פועלים בהרמוניה כדי לאפשר לנו ללכת,
ובסוף השיעור כשצעד לבית התחיל להרהר בכוחות שמניעים את רגליו וכיצד הנעת רגלו תלויה בתפקוד כל-כך מתואם של כל חלקי הגוף,
והוא ניסה להרגיש איך איך כל האלה פועלים בעת ההליכה שלו, וככל שהרבה להעמיק בריכוז והמחשבה על התנועה ככה ההליכה שלו נהיית מסורבלת וכבדה עד שנעצר ולא יכל להמשיך ללכת עד שלא סילק את כל המחשבות...
שורה תחתונה,
אני חושב שבגלל שבדורנו אנו יש הרבה ניתוק מהרגש והרבה חיבור ליישות זה גורם לזה שאנחנו מתחילים להעמיק
ולנטות למורכבות יתר יותר ממה שנצרך בדברים שמטרידים אותנו (כרגע אני מתייחס בעיקר לענייני לנ"ו) ומימלא אנחנו מבטלים את המצב הטבעי שלנו ואז אנחנו פשוט לא מצליחים להמשיך ללכת, עד שלא הסרנו את כל המחשבות=התעסקות בעצמנו והתחלנו להאמין שהכל בה מה' שמועיד הכל ונתן לנו זרימה טבעית במצב נורמאלי שבו אנחנו לא *מרבים* לעסוק בבעיות שלנו...
(מובן לי שזה נושא רחב ושאפשר לראות את זה במלא מלא צורות שונות שכולם יכולות להשמע האמת לאמיתה,
אז באמת השתדלתי שלא יצא לי הודעה בסגנון של איזה דעה נחרצת בעניין,
ואשמח לשמוע מה אתם חושבים על הזווית הסתכלות הזאת יותר מאשר להמשיך להגיב את דעתי...
ופליז פליז אנשים, אם נוצר דיון, צאו מנקודה כזאת שיש יותר חכמים מאיתנו וככל שנביעה דעתנות כזאת כאילו אנחנו שיא האמת ככה זה יהפוך מדיון לוויכוח, ואז איבדנו טעם חח וגם סתם יותר כיף אם כולם יפרגנו לכולם ויגיבו בנחמדות😁)
אבל הייתי רוצה לשאול על זה מזווית קצת שונה....
לפעמים כשאני אומר לחבר או לעצמי שכל מה שצריך זה להתחזק באמונה, לרוב זה הולך למקום כזה של-
"ברור שצריך להתחזק באמונה, זה מובן מאליו, אבל..."
ואז נכנסים כזה לדיבור פרקטי ומעמיק מחושב ומחשב ולבירורים וכו' וכו'...
ואני אומר אולי בגלל שקשה לנו להשתחרר מהשליטה שלנו כביכול על חיינו (וזה יכול לקרות גם בתת הכרה ובלי שנשים לזה לב)
אנחנו מתחלשים באמונה ועצם החיבור הזה ל 'אני' שכביכול גורם לנו להתרכז מאוד בעצמנו והדברים שנוגעים אלינו ולחשוב ולדבר בצורה מרובה על הבעיות שלנו
גורם לנו להתקע בדברים שתכלס צריכים להגיע לנו בצורה טבעית?
ואני יתן דוגמא נחמדה ששמעתי:
מסופר על פרופסור לכף הרגל שהעביר שיעור על תנועת הרגל,
והוא הסביר איך כל הדברים שמרכיבים את כף הרגל פועלים בהרמוניה כדי לאפשר לנו ללכת,
ובסוף השיעור כשצעד לבית התחיל להרהר בכוחות שמניעים את רגליו וכיצד הנעת רגלו תלויה בתפקוד כל-כך מתואם של כל חלקי הגוף,
והוא ניסה להרגיש איך איך כל האלה פועלים בעת ההליכה שלו, וככל שהרבה להעמיק בריכוז והמחשבה על התנועה ככה ההליכה שלו נהיית מסורבלת וכבדה עד שנעצר ולא יכל להמשיך ללכת עד שלא סילק את כל המחשבות...
שורה תחתונה,
אני חושב שבגלל שבדורנו אנו יש הרבה ניתוק מהרגש והרבה חיבור ליישות זה גורם לזה שאנחנו מתחילים להעמיק
ולנטות למורכבות יתר יותר ממה שנצרך בדברים שמטרידים אותנו (כרגע אני מתייחס בעיקר לענייני לנ"ו) ומימלא אנחנו מבטלים את המצב הטבעי שלנו ואז אנחנו פשוט לא מצליחים להמשיך ללכת, עד שלא הסרנו את כל המחשבות=התעסקות בעצמנו והתחלנו להאמין שהכל בה מה' שמועיד הכל ונתן לנו זרימה טבעית במצב נורמאלי שבו אנחנו לא *מרבים* לעסוק בבעיות שלנו...
(מובן לי שזה נושא רחב ושאפשר לראות את זה במלא מלא צורות שונות שכולם יכולות להשמע האמת לאמיתה,
אז באמת השתדלתי שלא יצא לי הודעה בסגנון של איזה דעה נחרצת בעניין,
ואשמח לשמוע מה אתם חושבים על הזווית הסתכלות הזאת יותר מאשר להמשיך להגיב את דעתי...
ופליז פליז אנשים, אם נוצר דיון, צאו מנקודה כזאת שיש יותר חכמים מאיתנו וככל שנביעה דעתנות כזאת כאילו אנחנו שיא האמת ככה זה יהפוך מדיון לוויכוח, ואז איבדנו טעם חח וגם סתם יותר כיף אם כולם יפרגנו לכולם ויגיבו בנחמדות😁)
)