אז קצת מקורותי היום בטיפת חלב:
שמש חיוורת מבצבצת בין העננים ואמא אחת מנתרת בצעדים גמלוניים בין השלוליות. אצה בשארית כוחותיה.
נכנסת. ריח טיטולים משומרים. ואחות זעופה בשיער שומני גוערת על האיחור. (שבע דקות, אחותי!)
מתחילים להזין את פרטי התינוקת, פרטי הלידה, פרטי תמ״ל, ו שאלון הדיכאון המפורסם.
האמא הנ״ל במצב רוח קצת חורפי יש לומר, יש שמכנים אותו ״בייבי בלוז״ מתמשך.
היא מטפלת בעצמה די יפה, מקפידה על ספורט, יוצאת לשמש כשאפשר, ונעזרת גם בפסיכולוגית נהדרת.
היא אישה מודעת, וגם די ישרה, אז היא עונה על השאלון די בכנות... מעגלת הרבה כלפי מעלה בהשראת האופטימיות הזהירה שנחה עליה. (קורה מידי פעם). אבל אז מתחילה הסאגה:
האחות השומנית אוחזת בגליון, ומקריאה את התשובות בקול רם, רם מידי ובהטעמה: ״את כתבת כאן שבשבוע האחרון הרגשת אשמה לעיתים רחוקות שלא באשמתך, למה???? למה????״ והיא מצטעקת. ואני עונה בקול רועד כי ככה, כי אני אמא, ויש לי נקיפות מצפון לפעמים. ולא תמיד בצדק. מותר ולגיטמי. לא?
והיא שואלת עוד וקולה הופך דקיק ומצווח ״למה השבת כאן לשאלה האם בשבוע האחרון הרגשת שקשה לך מידי בתשובה ״לא, בדרך כלל התמודדתי די טוב״, ולא ״אני מתמודדת כמו תמיד?, הא? הא? הא?״ ועוד בטרם אני עונה לה, היא לוקחת את השאלון, ולא פחות ולא יותר קורעת אותו (!!!!!!!) לשתיים ומשליכה לפח הקרוב.
ואז בקול רגוע ושליו היא מסבירה לי בטוב טעם איך ולמה וכמה צריך לענות, מוציאה גליון חדש במבט מנצח ובודקת טוב טוב שאני ממלאה אותו כמו שצריכה וונדר וומן אמיתית להיות.
זהו. סוף סאגה. התרחש באמת. היום.
נהניתי לקרוא ❤️
את אלופה!! ההומור שלך נפלא!
תודה על התגובה!