היא חלמה להתלבש בוורוד,
היא אהבה לכתוב שיר כבוד,
היא בכתה שאמרו לה שהיא צריכה לשרוד,
היא נעלה נעליים וברחה - לחור שחור מאוד.
והוא משל בעוז ללא מעצורים,
היה לו כסא ואלפי משרתים,
מילה שלו אסור היה להעלים,
הוא התהלך בגן כמו אלוהים.
יום אחד הוא התהלך על החומה,
הוא ראה אותה, בוכה, עירומה,
כאב לו - הוא פשט את הגלימה,
ורץ לכסות ולשאול בשלומה.
היא אמרה לו,
שהיא ברחה מהכל,
היא בכתה,
וטמנה את הראש בחול.
הוא שאל אותה מה היא רוצה,
היא שתקה, בהתה, לא ענתה,
הוא התישב -"אני רוצה תשובה",
"בסדר, אני אתן", היא אמרה.
זה היה ממזמן כשהייתי קטנה,
השתובבתי עם שיר ומנגינה,
פתאום אמרו לי שאני צריכה לשרוד,
וזה הכניס אותי לחור שחור מאוד.
וכל הזמן הזה הייתי כאן בודדה,
סימנתי כל יום שעבר בקפידה,
ידעתי שנצח הוא זמן בלי מידה,
ופחדתי מזה שאשאר גלמודה.
הוא הקשיב לעומק דבריה ושאל,
מי הוא האיש הזה בקהל?
מי הוא שבליבך מעל?
עני לי, ואת שלומך נגאל.
היא הביטה בו וניסתה להיזכר,
מי היה שם, מי אותו חבר,
הוא אמר לה שמות היא אמרה לו "לא הוא",
הוא הסתכל למטה מביט על התוהו.
והוא נזכר ביום שאת ידה עזב,
זה היה בלילה, ירח בלי כוכב,
היא בכתה צעקה סימנה עם הידיים,
והוא הסיט מבט, ונעלם מהעניים.
היא נשארה בודדה רק היא והכפור,
והיא זכרה אותו וידעה שהוא יחזור,
פעמוני ליבה נקשו כדי שלא תעצור,
כדי שלא תחשוב כמה רע, ותגמור.
זה סוף הסיפור שלו ושלה,
אומרים שהם יושבים בתפילה,
אומרים, שהוא אומר שהיא יפה,
ושהיא - רוקדת סלסה, יחפה.
