אני נוסעת כל יום לעבודה עם רכב.
בתחילת השנה ביקשה ממני מישהי להצטרף. הסכמתי בשמחה, תמיד היתה בזמן הכל היה בסדר..
פתאום הצטרפה עוד אחת. ועוד אחת..
ככה שלפעמים אנחנו נוסעות 4 ביחד ברכב.
אף אחת לא חושבת להציע להשתתף בדלק, למרות שגם להן יש רכבים (שנמצאים אצל הבעלים)..
לאחרונה זה כבר לא נעים לי. קצת מתיש..
הכי הכי, סוף היום. אני מסיימת את היום וטסה הביתה לילדה שלי.
מבאס אותי נורא לחכות להן ולא נעים לי לא....
או: 7 בבוקר לפעמים, שעה שהכי צריכה את השקט שלי, הרכב מרגיש לי כמו אוטובוס מרוב פטפטת (יש ביניהן גם כאלו שאין להן מושג בנימוסי טרמפים, טלפונים חופשי בקולי קולות...). מתחילה את היום כבר עם כאב ראש
היה מקרה שהשער היה נעול, ונאלצתי להתעכב לרגע כדי לנעול אותו בחזרה.. כשסיימתי, ראיתי שהן כבר הרחק בתוך המתחם. לא חשבו לחכות לי אפילו..
והיום בדרך חזרה נשברתי. חזרתי ממש עצובה הביתה (טוב, הייתי גם אחרי יום קשה, ועייפה)
הן ישבו לי ברכב כל הדרך ופטפטו בשיחה ביניהן - על ענייני הריון (הן כולן בהריון! ב"ה) - הרגשתי נהגת מונית. אפס מחשבה על האחר. תודה לה' שאני גם בעסק, אבל עוד לא יודעים עלי ולא התחשק לי להשתתף בשיחה.
פשוט נהגתי ושתקתי והן דיברו ודיברו..
וכל הדרך אני חושבת, אם חלילה הייתי במצב רגיש? אם היינו מנסים עדיין ולא מצליחים?
לא יודעת למה לקחתי את זה כל כך קשה. הרי יכלתי להחליט שאני זורמת עם השיחה וזהו..
אבל התבאסתי.
אני לא רואה את עצמי אומרת להן לא לבוא איתי.
אמרתי לבעלי שבא לי להתחיל לנסוע באוטובוס רק כדי להפסיק להיות הפראיירית שלהן.
מצד שני למה להעניש את עצמי בגללן? מצד שלישי מה אכפת לי לעשות להן טובה אם גם ככה נוסעת. אוף. עייפה
בתחילת השנה ביקשה ממני מישהי להצטרף. הסכמתי בשמחה, תמיד היתה בזמן הכל היה בסדר..
פתאום הצטרפה עוד אחת. ועוד אחת..
ככה שלפעמים אנחנו נוסעות 4 ביחד ברכב.
אף אחת לא חושבת להציע להשתתף בדלק, למרות שגם להן יש רכבים (שנמצאים אצל הבעלים)..
לאחרונה זה כבר לא נעים לי. קצת מתיש..
הכי הכי, סוף היום. אני מסיימת את היום וטסה הביתה לילדה שלי.
מבאס אותי נורא לחכות להן ולא נעים לי לא....
או: 7 בבוקר לפעמים, שעה שהכי צריכה את השקט שלי, הרכב מרגיש לי כמו אוטובוס מרוב פטפטת (יש ביניהן גם כאלו שאין להן מושג בנימוסי טרמפים, טלפונים חופשי בקולי קולות...). מתחילה את היום כבר עם כאב ראש
היה מקרה שהשער היה נעול, ונאלצתי להתעכב לרגע כדי לנעול אותו בחזרה.. כשסיימתי, ראיתי שהן כבר הרחק בתוך המתחם. לא חשבו לחכות לי אפילו..
והיום בדרך חזרה נשברתי. חזרתי ממש עצובה הביתה (טוב, הייתי גם אחרי יום קשה, ועייפה)
הן ישבו לי ברכב כל הדרך ופטפטו בשיחה ביניהן - על ענייני הריון (הן כולן בהריון! ב"ה) - הרגשתי נהגת מונית. אפס מחשבה על האחר. תודה לה' שאני גם בעסק, אבל עוד לא יודעים עלי ולא התחשק לי להשתתף בשיחה.
פשוט נהגתי ושתקתי והן דיברו ודיברו..
וכל הדרך אני חושבת, אם חלילה הייתי במצב רגיש? אם היינו מנסים עדיין ולא מצליחים?
לא יודעת למה לקחתי את זה כל כך קשה. הרי יכלתי להחליט שאני זורמת עם השיחה וזהו..
אבל התבאסתי.
אני לא רואה את עצמי אומרת להן לא לבוא איתי.
אמרתי לבעלי שבא לי להתחיל לנסוע באוטובוס רק כדי להפסיק להיות הפראיירית שלהן.
מצד שני למה להעניש את עצמי בגללן? מצד שלישי מה אכפת לי לעשות להן טובה אם גם ככה נוסעת. אוף. עייפה
)
(במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה
)