~13~
"בנות," נכנסה אנה לחדר של אחיותיה בבקתה שהביאו להם אנשי הכפר, "אני ורוקי יוצאים לסיבוב. נחזור עוד מעט."
"ביי," אמרה סנואו בעת שעזרה לסופי לסדר את המיטה שלה.
"ביי," אמרה מאי והפסיקה לשניה להקפיץ את כדור הרגל שלה.
"ביי," אמרה אנה ויצאה מהחדר.
לאחר כמה שניות סנואו הלכה לכיוון הדלת, וידאה שאין אף אחד בחוץ, סגרה אותה וסימנה לאחיותיה להתקרב אליה.
"מה קרה?" שאלה מאי בחשש.
"את מתנהגת מוזר." אמרה סופי.
"חיכיתי שאנה לא תהיה פה כדי לדבר אִתכן על משהו חשוב," אמרה סנואו.
"מה זה?" שאלה מאי והתיישבה על השטיח לצד אחותה.
סנואו הוציאה את הטלפון שלה. "נכון שהתקשרו אלי כשנכנסנו למערה והלכתי שניה הצעדה?"
"כן…" ניסתה סופי להוביל אותה למה שרצתה להגיד.
"אז זאת הייתה יסמין," אמרה סנואו.
"ומה היא אמרה?" שאלה מאי.
"תשמעו בעצמכן," אמרה סנואו. "הקלטתי את השיחה."
"אשלי התקשרה אלי מקודם," נשמע קולה של יסמין. "היא גילתה פיסת מידע לגבי פול."
"מה זה?" זאת הייתה סנואו.
"שם המשפחה שלו הוא לא נורמן," אמרה יסמין והעצבנות בקולה עלתה. "אשלי בדקה את זה ושם המשפחה שלו הוא דייוידס."
מאי הסתכלה על סנואו כדי שתאשר את דבריה.
היא הנידה בראשה לאות אישור.
"זה פול?" שאלה סופי. "פול נורמן? עם האקדח?"
"כן," אישרה סנואו.
"והוא אח שלנו?" שאלה סופי.
"כן," אמרה סנואו שוב.
"את לא יכולה להגיד את זה!" קראה מאי, נסערת. "אין לך הוכחות!"
"האמת שכן," אמרה סנואו והעבירה לאחותה את הטלפון, בו הוצגה התמונה שיסמין שלחה לה.
הכתבה המוכרת עד כאב.
"בעל ואישה נהרגו בתאונה קטלנית ליד בלארוס בדרך חזרה מאירוע משפחתי. שמות ההרוגים הם קרלוס ושרלוט דייוידס, בהתאמה," קראה מאי לאט ובשקט. "איתם במכונית היה ילד בן שש, פול. הוא ניצל בנס ופונה לבית החולים הקרוב במצב אנוש."
"גם אני הופתעתי ככה," אמרה סנואו כשראתה את פניהן הקפואות של אחיותיה.
"מה… מה את מתכוונת לעשות עם זה?" שאלה מאי.
"התחנה הבאה במסע שלנו," אמרה סנואו. "אני אדבר עם אנה ועם אשלי."
"אם כבר מדברים על אנה," אמרה סופי, "היא אדירה, נכון?"
"כן," הסכימה איתה מאי. "היא אפילו יודעת לשחק כדורגל לא רע."
"יפה מצידה לקחת אותנו איתה ולדאוג לנו," הוסיפה סנואו, ומיד הוסיפה "כבר מאוחר, צריך ללכת לישון. מחר יש לנו עוד יום ארוך."
*****
"תודה בזה, רוקי," התייפחה אנה, ומחתה עוד דמעה. "הן שונאות אותי!"
"הן לא שונאות אותך," ניסה רוקי לעודד אותה. "הן מעריצות אותך."
"לא, הן לא," אמרה אנה. "איזו מטומטמת אני! פשוט נפלתי עליהן ככה ועוד ציפיתי שהן יבואו למסע המטופש הזה!"
"היי, היי," אמר רוקי. "תסתכלי עליי."
אנה הסיטה את מבטה, והביטה בעיניו.
"זה לא מסע מטופש, והבנות אוהבות אותך," אמר.
"אתה סתם אומר," הטיחה.
"לא, אני לא," הוא אמר. "כששיחקת עם מאי כדורגל? היא אמרה לי אחר כך שאת הכי מגניבה שיש. ותאמיני לי שסנואו שמחה שיש לה אחות גדולה. שיש מישהי לצחוק איתה, מישהי שהיא יודעת שתמיד תדאג לה."
חיוך קטן הסתמן על פניה של אנה. היא מחתה את הדמעות האחרונות מעיניה. 
"הצלחת," היא צחקה מעט.
"שנחזור?" שאל רוקי.
"כן," ענתה אנה. היא לבשה את הז'קט השחור שלה, והם יצאו חזרה.
*****
"אנה," ניגשה אליה סנואו מוקדם בבוקר למחרת.
רק הן היו ערות בשעה הזו.
אנה ישבה ליד המטבחים הקטן והכינה קפה, ואילו סנואו רכנה מול מחברת כדי לתכנן את היום שלהם.
"זוכרת שסיפרתי לך על הפול ההוא, עם האקדח?" שאלה סנואו.
"כן…" ענתה אנה. שפת הגוף של סנואו הייתה קצת לחוצה ואנה ניסתה להבין לאן היא חותרת.
"אז מסתבר ש…" סנואו ניסתה למשוך עוד קצת זמן.
אנה תלתה בה עיניים תוהות.
"אז, חברה שלי שלחה לי ממצאים של המשטרה, והוכחות. מסתבר שהוא…" היא לקחה נשימה עמוקה, "האח התאום שאף פעם לא ידעתי שיש לי."
אנה הייתה בהלם מוחלט.
"אז… מה עושים בקשר לזה?" היא שאלה 
"דיברתי עם אשלי, השוטרת," אמרה סנואו. "אנחנו יוצאים לפעולה."
*****
סנואו הקישה על הדלת פעם נוספת, הפעם חזק יותר.
"פול?" היא קראה. "פול זה אנחנו. תפתח בבקשה."
"מי זה לעזאזל 'אנחנו'?" נשמע קול גברי עצבני מבפנים.
"זה לא נשמע כמו פול…" לחשה מאי לאחיותיה.
"סליחה," אמרה סנואו. "אנחנו מחפשות את פול דייוידס, אמרו לנו שהוא גר כאן."
"פול דייוידס?" חזר הגבר על השם. "לא מכיר שום פול דייוידס."
"אולי פול נורמן?" הציעה אנה.
"פול נורמן אני מכיר," אמר הגבר, ופתח מעט את הדלת.
גבר מבוגר, עם גופיית סבא וכרס, שיער לבן וזיפים נראה בפתח.
"מה אתם רוצים מפול?" שאל הגבר.
"אנחנו אחיות שלו. שלחנו לו הודעה מוקדם יותר כדי להודיע שאנחנו באות," ענתה אנה נחרצות.
"לפול אין אחיות," אמר הגבר, ספק צוחק עליהן. "חוץ מזה, אמרתן שאתן מחפשות את פול דייוידס, לא?"
"כן," אמרה סנואו. "אנחנו בהחלט מחפשות את פול דייוידס, אך הוא שינה את שם משפחתו לנורמן."
"הו, סר, פליז," נשמע קול של נער מאחוריו.
"סליחה," אמר הגבר לנער וזז אחורה.
"אתן מוזמנות להיכנס," אמר הנער ופתח את הדלת לרווחה.
הבנות היססו לכמה רגעים, אך בסופו של דבר נכנסו.
אנה הביטה אחורה. רוקי עדיין חיכה במכונית.
הוא טען שזה משהו שהן צריכות לעשות לבד.
הוא שלח לה חיוך מעודד, והיא נשמה עמוק ועברה את סף הדלת.
הנער שפתח להם את הדלת היה לבוש בחולצת טריקו לבנה ומעליה ז'קט כחול, שערו היה מסורק בקפידה ולרגליו היו ג'ינס ונעליים חגיגיות.
"שלום לכן," אמר הנער.
"היי פול," אמרה סנואו, והשפילה את מבטה לרצפה. 
"אתן מוזמנות לשבת," אמר פול, והחווה בידו על ספה נוחה לידן.
הבנות הלכו לעבר הספה, והתיישבו בנוחות.
"ג'ו, באמת," נזף פול בגבר שעדיין עמד בפינת החדר.
הגבר רטן והלך לאחד החדרים.
"סליחה," התנצל פול. "זה ג'ו, האבא המאמץ שלי."
פול פנה למטבח והביא כוסות מים עם קרח.
"אז… מה רציתן?" שאל פול.
"מה זאת אומרת מה רציתן, פול?" התעצבנה סנואו. "אנחנו מגיעות לבית היתומים, וכשאתה שומע על זה, במקום לבוא ולהתמודד איתנו כמו גבר, אתה בורח ומשאיר אחריך דברים מפלילים!"
"אנחנו אחיות שלך, פול, ואתה פשוט ברחת. יכולת לבוא, לדבר איתנו, להסביר לנו, אבל לא. בחרת לברוח." המשיכה סנואו. "אתה יודע איך הרגשתי כשגיליתי את זה, פול? אתה מתאר לעצמך מה עובר עלינו?"
"אני מצטער," הוא אמר. "פשוט לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת. אתן ואני באותו מקום. זה פשוט לא."
"למה לא?" שאלה מאי, "מה הבעיה בזה?"
"תבינו," אמר פול, "יש לי חיים חדשים עכשיו. אני גונב לפרנסתי. אני - אני פושע, אוקיי? אני לא יכולתי לבוא אליכן ולספר לכן שאני אח שלכן ושאני פושע. ידעתי שזה יהרוס אתכן."
"ולא חשבת שנגלה את זה בדרכים אחרות?" המשיכה סנואו. היא עדיין צעקה.
"לא ידעתי שתבוא משטרה. ולא ידעתי שיחקרו את המקרה שלי," התגונן פול.
"ברחת מבית היתומים, השארת אחריך אקדח, ומכתבים מפלילים מהמעסיקים האלה שלך, ולא חשבת שמישהו יחקור את זה?!" סנואו החלה ממש לרתוח. "ממש מחשבה הגיונית, פול."
"חוץ מזה, למה אתה חי תחת זהויות בדויות?" שאלה אנה. "למה אתה מסתובב בין בתי יתומים וגונב דברים?"
"טוב, אחרי תאונת הדרכים הזאת הייתה לי התמודדות ממש קשה," אמר פול. "כילד בן שש הייתי עד למוות של ההורים שלי. אז ברחתי כמה שיותר רחוק שיכולתי. שירותי הרווחה, שמצאו אותי כמה שעות אחרי זה, שאלו אותי אם אני רוצה ללכת כמוכן אל סבתא, אבל לא הסכמתי. רציתי למחוק את העבר שלי. רציתי לא לזכור כלום. אז שירותי הרווחה מצאו לי משפחה מאמצת: ג'ו וגריידי. בהתחלה, כמובן, היה לי קשה, אז חיפשתי לעצמי תחביב. הייתי יוצא מהבית להמון זמן, ופשוט גונב דברים. אחרי זה, כשקצת גדלתי, ראה אותי ראש ארגון הפשע שבו אני חבר עכשיו, והזמין אותי להצטרף אליו. עכשיו אני נודד בין בתי יתומים כדי לגנוב, ובסוף כל פעם אני חוזר לכאן לתקופה, ואז יוצא לבית היתומים הבא. כמובן שלפעמים אני מתגנב לכאן כשמיס דאדילין לא רואה."
"אבל אתה לא חייב להיות כזה!" אמרה סופי, "אתה יכול לבוא איתנו. יש לנו מקום. נכון אנה?"
"אבל אני לא רוצה לבוא אתכן!" קם פול ממקומו, "אני באמת מבקש שתבינו אותי."
"טוב, אם אתה לא רוצה להצטרף אנחנו נלך." אמרה סנואו, "אבל יש לנו רק שאלה אחת: אתה יודע משהו על המשפחה? משהו על אמא ואבא?"
"האמת שלא." השפיל פול את מבטו, "גם אני ניסיתי לחקור קצת, אבל הדבר היחיד שמצאתי זה את המסמך הזה."
הוא הוציא מתיקו חתיכת עיתון. אותה כתבה שיסמין שלחה לסנואו.
"זה הכתבה על המוות שלהם." אמרה מאי, והסתכלה בחשש על אנה.
"אבל יש בזה משהו שונה…" אמרה סנואו, "תסתכלו."
היא הצביעה על התאריך. 
הוא היה שונה.
בראש העמוד נכתב עכשיו התאריך 2/3/2018.
"2018?" שאלה אנה, "אבל זה לא הגיוני…"
"גם שם הכותב לא אותו דבר…" אמרה סנואו שהשוותה את הכתבה שבידה לכתבה שיסמין שלחה לה.
הכותב בכתבה המקורית הוא ג'וליאן פפ. הכתב לענייני המשטרה של העיתון. אך בפיסת הנייר שפול הביא להן הכותב היה… פול נורמן.
סנואו הסתכלה על אנה, ותחבה את העיתון אל כיסה. זה לא היה הזמן להתעסק עם הכתבה הזו. עדיין לא.
"פול," פנתה אליו אנה. "איפה השירותים פה?"
"שם מאחור," הצביע פול לכיוון. "דלת חמישית מימין."
אנה מיהרה אל המסדרון.
תוך שניות ספורות נשמעה חבטה בדלת.
שלושה שוטרים נכנסו דרך הדלת האחורית.
"פול נורמן, אתה בא איתנו!" קרא גבר גבוה, ככל הנראה המפקד.
"אשלי!" רצה סנואו אל אחת מהשוטרות ונעמדה לצידה.
"אתן…" חילחלה אל פול ההבנה, "אתן הזמנתן אותם לפה, נכון?"
סנואו שתקה.
"נכון?!" צעק פול, הוא כעס ממש. "חבורת נבלות!"
"אם אתה כל כך רוצה לדעת," פנתה אליו שוטרת בלונדינית עת החזיקה בחוזקה בידיו, "אז כן. הצוות שלנו יצר עם האחיות שלך קשר, והן הסכימו לעזור לנו בפעולה."
"תודה רבה, סנואו," סינן פול בעוקצנות כאשר הובל אל מחוץ לביתו.
סנואו ראתה שעוד כמה שוטרים נכנסו לבית ותפסו את ההורים המאמצים של פול. היא הניחה שגם הם פועלים בארגון הפשע.
"בואו, בנות," פנתה אליהן אנה. "אנחנו לא צריכות להיות פה."
*****
"סנואו!" קפצה עליה ג'יין ברגע שהיא ואחיותיה יצאו מהבית.
"ג'יין!" שמחה סנואו, "מה קורה?"
"היי, בנות!" צעקה ג'יין לאחוריה. "סנואו פה!"
מאחת מניידות המשטרה יצאו גם שאר הצוות, אריאל ויסמין.
"סנואו!" צעקו שניהן.
"מזמן לא התראינו," אמרה להן סנואו. "איך אתן שורדות בלעדי?"
"אנחנו לא," אמרה יסמין. "למה נראה לך שהגענו לכאן?"
"איפה אשלי?" הסתכלה סנואו מסביבה.
"היא שם," הצביעה יסמין. "מטפלת במקרה."
סנואו הלכה אל אשלי. היא ראתה בזווית העין שוטר מכניס את האבא המאמץ של פול לתוך ניידת המשטרה.
"מה יעשו לו?" שאלה סנואו את אשלי וניכר בקולה שהיא דואגת לשלום אחיה.
"יקחו אותו למוסד לעבריינים צעירים," ענתה לה אשלי. "אל תדאגי," הוסיפה בחיוך. "הוא יהיה בסדר."
"תודה," אמרה סנואו. היא פנתה לחזור לאחיותיה כשאשלי אמרה לה משפט אחרון: "דרך אגב, זה היה מאוד אמיץ מצידכן. את יודעת, לעזור לנו ככה."
סנואו הסתובבה אחורה. היא רצה חזרה אל אשלי ונתנה לה חיבוק חזק.
אשלי כרכה את ידיה סביב סנואו. "הכל בסדר," הרגיעה אותה. "הוא יהיה בסדר."
סנואו הסתובבה חזרה. היא נפרדה מאשלי ומחברותיה, שהבטיחו לשמור על קשר ולעדכן, ואז חזרה לאחיותיה.

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל

אל תיגע בי בחיים שלך!!!

צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.

ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.

ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.

הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.

הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.

הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!

ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!

ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.

****

איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.

הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.

...
 

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים

התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך

הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב

והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש

שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.