~13~
"בנות," נכנסה אנה לחדר של אחיותיה בבקתה שהביאו להם אנשי הכפר, "אני ורוקי יוצאים לסיבוב. נחזור עוד מעט."
"ביי," אמרה סנואו בעת שעזרה לסופי לסדר את המיטה שלה.
"ביי," אמרה מאי והפסיקה לשניה להקפיץ את כדור הרגל שלה.
"ביי," אמרה אנה ויצאה מהחדר.
לאחר כמה שניות סנואו הלכה לכיוון הדלת, וידאה שאין אף אחד בחוץ, סגרה אותה וסימנה לאחיותיה להתקרב אליה.
"מה קרה?" שאלה מאי בחשש.
"את מתנהגת מוזר." אמרה סופי.
"חיכיתי שאנה לא תהיה פה כדי לדבר אִתכן על משהו חשוב," אמרה סנואו.
"מה זה?" שאלה מאי והתיישבה על השטיח לצד אחותה.
סנואו הוציאה את הטלפון שלה. "נכון שהתקשרו אלי כשנכנסנו למערה והלכתי שניה הצעדה?"
"כן…" ניסתה סופי להוביל אותה למה שרצתה להגיד.
"אז זאת הייתה יסמין," אמרה סנואו.
"ומה היא אמרה?" שאלה מאי.
"תשמעו בעצמכן," אמרה סנואו. "הקלטתי את השיחה."
"אשלי התקשרה אלי מקודם," נשמע קולה של יסמין. "היא גילתה פיסת מידע לגבי פול."
"מה זה?" זאת הייתה סנואו.
"שם המשפחה שלו הוא לא נורמן," אמרה יסמין והעצבנות בקולה עלתה. "אשלי בדקה את זה ושם המשפחה שלו הוא דייוידס."
מאי הסתכלה על סנואו כדי שתאשר את דבריה.
היא הנידה בראשה לאות אישור.
"זה פול?" שאלה סופי. "פול נורמן? עם האקדח?"
"כן," אישרה סנואו.
"והוא אח שלנו?" שאלה סופי.
"כן," אמרה סנואו שוב.
"את לא יכולה להגיד את זה!" קראה מאי, נסערת. "אין לך הוכחות!"
"האמת שכן," אמרה סנואו והעבירה לאחותה את הטלפון, בו הוצגה התמונה שיסמין שלחה לה.
הכתבה המוכרת עד כאב.
"בעל ואישה נהרגו בתאונה קטלנית ליד בלארוס בדרך חזרה מאירוע משפחתי. שמות ההרוגים הם קרלוס ושרלוט דייוידס, בהתאמה," קראה מאי לאט ובשקט. "איתם במכונית היה ילד בן שש, פול. הוא ניצל בנס ופונה לבית החולים הקרוב במצב אנוש."
"גם אני הופתעתי ככה," אמרה סנואו כשראתה את פניהן הקפואות של אחיותיה.
"מה… מה את מתכוונת לעשות עם זה?" שאלה מאי.
"התחנה הבאה במסע שלנו," אמרה סנואו. "אני אדבר עם אנה ועם אשלי."
"אם כבר מדברים על אנה," אמרה סופי, "היא אדירה, נכון?"
"כן," הסכימה איתה מאי. "היא אפילו יודעת לשחק כדורגל לא רע."
"יפה מצידה לקחת אותנו איתה ולדאוג לנו," הוסיפה סנואו, ומיד הוסיפה "כבר מאוחר, צריך ללכת לישון. מחר יש לנו עוד יום ארוך."
*****
"תודה בזה, רוקי," התייפחה אנה, ומחתה עוד דמעה. "הן שונאות אותי!"
"הן לא שונאות אותך," ניסה רוקי לעודד אותה. "הן מעריצות אותך."
"לא, הן לא," אמרה אנה. "איזו מטומטמת אני! פשוט נפלתי עליהן ככה ועוד ציפיתי שהן יבואו למסע המטופש הזה!"
"היי, היי," אמר רוקי. "תסתכלי עליי."
אנה הסיטה את מבטה, והביטה בעיניו.
"זה לא מסע מטופש, והבנות אוהבות אותך," אמר.
"אתה סתם אומר," הטיחה.
"לא, אני לא," הוא אמר. "כששיחקת עם מאי כדורגל? היא אמרה לי אחר כך שאת הכי מגניבה שיש. ותאמיני לי שסנואו שמחה שיש לה אחות גדולה. שיש מישהי לצחוק איתה, מישהי שהיא יודעת שתמיד תדאג לה."
חיוך קטן הסתמן על פניה של אנה. היא מחתה את הדמעות האחרונות מעיניה. 
"הצלחת," היא צחקה מעט.
"שנחזור?" שאל רוקי.
"כן," ענתה אנה. היא לבשה את הז'קט השחור שלה, והם יצאו חזרה.
*****
"אנה," ניגשה אליה סנואו מוקדם בבוקר למחרת.
רק הן היו ערות בשעה הזו.
אנה ישבה ליד המטבחים הקטן והכינה קפה, ואילו סנואו רכנה מול מחברת כדי לתכנן את היום שלהם.
"זוכרת שסיפרתי לך על הפול ההוא, עם האקדח?" שאלה סנואו.
"כן…" ענתה אנה. שפת הגוף של סנואו הייתה קצת לחוצה ואנה ניסתה להבין לאן היא חותרת.
"אז מסתבר ש…" סנואו ניסתה למשוך עוד קצת זמן.
אנה תלתה בה עיניים תוהות.
"אז, חברה שלי שלחה לי ממצאים של המשטרה, והוכחות. מסתבר שהוא…" היא לקחה נשימה עמוקה, "האח התאום שאף פעם לא ידעתי שיש לי."
אנה הייתה בהלם מוחלט.
"אז… מה עושים בקשר לזה?" היא שאלה 
"דיברתי עם אשלי, השוטרת," אמרה סנואו. "אנחנו יוצאים לפעולה."
*****
סנואו הקישה על הדלת פעם נוספת, הפעם חזק יותר.
"פול?" היא קראה. "פול זה אנחנו. תפתח בבקשה."
"מי זה לעזאזל 'אנחנו'?" נשמע קול גברי עצבני מבפנים.
"זה לא נשמע כמו פול…" לחשה מאי לאחיותיה.
"סליחה," אמרה סנואו. "אנחנו מחפשות את פול דייוידס, אמרו לנו שהוא גר כאן."
"פול דייוידס?" חזר הגבר על השם. "לא מכיר שום פול דייוידס."
"אולי פול נורמן?" הציעה אנה.
"פול נורמן אני מכיר," אמר הגבר, ופתח מעט את הדלת.
גבר מבוגר, עם גופיית סבא וכרס, שיער לבן וזיפים נראה בפתח.
"מה אתם רוצים מפול?" שאל הגבר.
"אנחנו אחיות שלו. שלחנו לו הודעה מוקדם יותר כדי להודיע שאנחנו באות," ענתה אנה נחרצות.
"לפול אין אחיות," אמר הגבר, ספק צוחק עליהן. "חוץ מזה, אמרתן שאתן מחפשות את פול דייוידס, לא?"
"כן," אמרה סנואו. "אנחנו בהחלט מחפשות את פול דייוידס, אך הוא שינה את שם משפחתו לנורמן."
"הו, סר, פליז," נשמע קול של נער מאחוריו.
"סליחה," אמר הגבר לנער וזז אחורה.
"אתן מוזמנות להיכנס," אמר הנער ופתח את הדלת לרווחה.
הבנות היססו לכמה רגעים, אך בסופו של דבר נכנסו.
אנה הביטה אחורה. רוקי עדיין חיכה במכונית.
הוא טען שזה משהו שהן צריכות לעשות לבד.
הוא שלח לה חיוך מעודד, והיא נשמה עמוק ועברה את סף הדלת.
הנער שפתח להם את הדלת היה לבוש בחולצת טריקו לבנה ומעליה ז'קט כחול, שערו היה מסורק בקפידה ולרגליו היו ג'ינס ונעליים חגיגיות.
"שלום לכן," אמר הנער.
"היי פול," אמרה סנואו, והשפילה את מבטה לרצפה. 
"אתן מוזמנות לשבת," אמר פול, והחווה בידו על ספה נוחה לידן.
הבנות הלכו לעבר הספה, והתיישבו בנוחות.
"ג'ו, באמת," נזף פול בגבר שעדיין עמד בפינת החדר.
הגבר רטן והלך לאחד החדרים.
"סליחה," התנצל פול. "זה ג'ו, האבא המאמץ שלי."
פול פנה למטבח והביא כוסות מים עם קרח.
"אז… מה רציתן?" שאל פול.
"מה זאת אומרת מה רציתן, פול?" התעצבנה סנואו. "אנחנו מגיעות לבית היתומים, וכשאתה שומע על זה, במקום לבוא ולהתמודד איתנו כמו גבר, אתה בורח ומשאיר אחריך דברים מפלילים!"
"אנחנו אחיות שלך, פול, ואתה פשוט ברחת. יכולת לבוא, לדבר איתנו, להסביר לנו, אבל לא. בחרת לברוח." המשיכה סנואו. "אתה יודע איך הרגשתי כשגיליתי את זה, פול? אתה מתאר לעצמך מה עובר עלינו?"
"אני מצטער," הוא אמר. "פשוט לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת. אתן ואני באותו מקום. זה פשוט לא."
"למה לא?" שאלה מאי, "מה הבעיה בזה?"
"תבינו," אמר פול, "יש לי חיים חדשים עכשיו. אני גונב לפרנסתי. אני - אני פושע, אוקיי? אני לא יכולתי לבוא אליכן ולספר לכן שאני אח שלכן ושאני פושע. ידעתי שזה יהרוס אתכן."
"ולא חשבת שנגלה את זה בדרכים אחרות?" המשיכה סנואו. היא עדיין צעקה.
"לא ידעתי שתבוא משטרה. ולא ידעתי שיחקרו את המקרה שלי," התגונן פול.
"ברחת מבית היתומים, השארת אחריך אקדח, ומכתבים מפלילים מהמעסיקים האלה שלך, ולא חשבת שמישהו יחקור את זה?!" סנואו החלה ממש לרתוח. "ממש מחשבה הגיונית, פול."
"חוץ מזה, למה אתה חי תחת זהויות בדויות?" שאלה אנה. "למה אתה מסתובב בין בתי יתומים וגונב דברים?"
"טוב, אחרי תאונת הדרכים הזאת הייתה לי התמודדות ממש קשה," אמר פול. "כילד בן שש הייתי עד למוות של ההורים שלי. אז ברחתי כמה שיותר רחוק שיכולתי. שירותי הרווחה, שמצאו אותי כמה שעות אחרי זה, שאלו אותי אם אני רוצה ללכת כמוכן אל סבתא, אבל לא הסכמתי. רציתי למחוק את העבר שלי. רציתי לא לזכור כלום. אז שירותי הרווחה מצאו לי משפחה מאמצת: ג'ו וגריידי. בהתחלה, כמובן, היה לי קשה, אז חיפשתי לעצמי תחביב. הייתי יוצא מהבית להמון זמן, ופשוט גונב דברים. אחרי זה, כשקצת גדלתי, ראה אותי ראש ארגון הפשע שבו אני חבר עכשיו, והזמין אותי להצטרף אליו. עכשיו אני נודד בין בתי יתומים כדי לגנוב, ובסוף כל פעם אני חוזר לכאן לתקופה, ואז יוצא לבית היתומים הבא. כמובן שלפעמים אני מתגנב לכאן כשמיס דאדילין לא רואה."
"אבל אתה לא חייב להיות כזה!" אמרה סופי, "אתה יכול לבוא איתנו. יש לנו מקום. נכון אנה?"
"אבל אני לא רוצה לבוא אתכן!" קם פול ממקומו, "אני באמת מבקש שתבינו אותי."
"טוב, אם אתה לא רוצה להצטרף אנחנו נלך." אמרה סנואו, "אבל יש לנו רק שאלה אחת: אתה יודע משהו על המשפחה? משהו על אמא ואבא?"
"האמת שלא." השפיל פול את מבטו, "גם אני ניסיתי לחקור קצת, אבל הדבר היחיד שמצאתי זה את המסמך הזה."
הוא הוציא מתיקו חתיכת עיתון. אותה כתבה שיסמין שלחה לסנואו.
"זה הכתבה על המוות שלהם." אמרה מאי, והסתכלה בחשש על אנה.
"אבל יש בזה משהו שונה…" אמרה סנואו, "תסתכלו."
היא הצביעה על התאריך. 
הוא היה שונה.
בראש העמוד נכתב עכשיו התאריך 2/3/2018.
"2018?" שאלה אנה, "אבל זה לא הגיוני…"
"גם שם הכותב לא אותו דבר…" אמרה סנואו שהשוותה את הכתבה שבידה לכתבה שיסמין שלחה לה.
הכותב בכתבה המקורית הוא ג'וליאן פפ. הכתב לענייני המשטרה של העיתון. אך בפיסת הנייר שפול הביא להן הכותב היה… פול נורמן.
סנואו הסתכלה על אנה, ותחבה את העיתון אל כיסה. זה לא היה הזמן להתעסק עם הכתבה הזו. עדיין לא.
"פול," פנתה אליו אנה. "איפה השירותים פה?"
"שם מאחור," הצביע פול לכיוון. "דלת חמישית מימין."
אנה מיהרה אל המסדרון.
תוך שניות ספורות נשמעה חבטה בדלת.
שלושה שוטרים נכנסו דרך הדלת האחורית.
"פול נורמן, אתה בא איתנו!" קרא גבר גבוה, ככל הנראה המפקד.
"אשלי!" רצה סנואו אל אחת מהשוטרות ונעמדה לצידה.
"אתן…" חילחלה אל פול ההבנה, "אתן הזמנתן אותם לפה, נכון?"
סנואו שתקה.
"נכון?!" צעק פול, הוא כעס ממש. "חבורת נבלות!"
"אם אתה כל כך רוצה לדעת," פנתה אליו שוטרת בלונדינית עת החזיקה בחוזקה בידיו, "אז כן. הצוות שלנו יצר עם האחיות שלך קשר, והן הסכימו לעזור לנו בפעולה."
"תודה רבה, סנואו," סינן פול בעוקצנות כאשר הובל אל מחוץ לביתו.
סנואו ראתה שעוד כמה שוטרים נכנסו לבית ותפסו את ההורים המאמצים של פול. היא הניחה שגם הם פועלים בארגון הפשע.
"בואו, בנות," פנתה אליהן אנה. "אנחנו לא צריכות להיות פה."
*****
"סנואו!" קפצה עליה ג'יין ברגע שהיא ואחיותיה יצאו מהבית.
"ג'יין!" שמחה סנואו, "מה קורה?"
"היי, בנות!" צעקה ג'יין לאחוריה. "סנואו פה!"
מאחת מניידות המשטרה יצאו גם שאר הצוות, אריאל ויסמין.
"סנואו!" צעקו שניהן.
"מזמן לא התראינו," אמרה להן סנואו. "איך אתן שורדות בלעדי?"
"אנחנו לא," אמרה יסמין. "למה נראה לך שהגענו לכאן?"
"איפה אשלי?" הסתכלה סנואו מסביבה.
"היא שם," הצביעה יסמין. "מטפלת במקרה."
סנואו הלכה אל אשלי. היא ראתה בזווית העין שוטר מכניס את האבא המאמץ של פול לתוך ניידת המשטרה.
"מה יעשו לו?" שאלה סנואו את אשלי וניכר בקולה שהיא דואגת לשלום אחיה.
"יקחו אותו למוסד לעבריינים צעירים," ענתה לה אשלי. "אל תדאגי," הוסיפה בחיוך. "הוא יהיה בסדר."
"תודה," אמרה סנואו. היא פנתה לחזור לאחיותיה כשאשלי אמרה לה משפט אחרון: "דרך אגב, זה היה מאוד אמיץ מצידכן. את יודעת, לעזור לנו ככה."
סנואו הסתובבה אחורה. היא רצה חזרה אל אשלי ונתנה לה חיבוק חזק.
אשלי כרכה את ידיה סביב סנואו. "הכל בסדר," הרגיעה אותה. "הוא יהיה בסדר."
סנואו הסתובבה חזרה. היא נפרדה מאשלי ומחברותיה, שהבטיחו לשמור על קשר ולעדכן, ואז חזרה לאחיותיה.

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.