קוראת כאן הרבה בשבועות האחרונים... מנסה להתחקות אחרי סיפורים שקרובים לעולמי, מנסה לקבל עצות של אחרים כדי לדלות ידע ודרכי התמודדות. כדי להבין שאני לא לבד בסיפור הזה.
אנחנו נשואים 3 שנים, עם שני מתוקים, הקטן בן 3 חודשים.
היו לנו תקופות יפות והרבה פחות.
בתחילת הנישואין היו הרבה קשיים, בעיקר קשיי התאקלמות שלי בעיר חדשה, מנותקת מהמשפחה ומהחברות.
גדלנו ובגרנו מאז, היו לנו תקופות ממש טובות שהיו בהן שותפות טובה ואהבה גדולה.
אם זאת, אני מרגישה עכשיו שאני כל כך רוצה לפרק הכל.
כל כך חסרים לי החום והאהבה שאמורים להיות בין בני זוג, כל כך חסרה לי הפתיחות, הנעימות, הרצון המשותף להיות ביחד, לחוות יחד, להנות מהמשפחה.
אני משוועת לכך, כל כך הרבה שיחות נעשו בנושא. מחנוכה אני מדברת על כך! בשלב מסוים ממש ביקשתי, ממש הסברתי במילים הכי פשוטות מה אני צריכה, הסברתי את הצורך הנשי הזה (הנפשי הזה) שמחייה אותי.
אבל מבחינתו - לא נעשה דבר.
שבועות ארוכים הייתי כל כך עצובה, לא הבנתי איך האדם שאמור להיות הכי קרוב אליי בעולם, מתעלם באופן כל כך בוטה מהרגשות שלי? ואפילו לא מנסה במעט לעשות משהו- מחמאה, תשורה קטנה, פתק מתוק, אפילו הודעת סמס שמחממת את הלב.
משהו, קטן ככל שיהיה.
אבל כלום.
היום פשוט התפוצצתי עליו, אמרתי במילים הכי בוטות, שככה אני לא מסוגלת להמשיך- עם הקור הזה, עם החוסר אכפתיות, עם חוסר הערכה, חוסר הכרת התודה.
והוא מבחינתו, אמר לי, את לא מבינה אותי! אני בטראומה ממך ! מהשנים הראשונות שלנו וכל הקשיים שהיו לנו, חשוב לי כל פעם להציף אותם כדי שזה לא יחזור.
ניסיתי להסביר שגם אני בטראומה! שגם לי היה קשה ואני לא עסוקה "להנציח" את המגרעות שלו בכל מריבה.
שאני כל כך רוצה להיות טובה בשבילו, לתת ולהעניק לו, אבל בלי הצורך שלי הכל כך בסיסי הזה, הכל כך נצרך הזה אני מרגישה שאין לי אוויר.
שאין מציאות להמשיך "לסחוב" את החבילה הזאת כמו שהיא.
אני באמת חושבת ברצינות לפרק הכל...
אבל, מה עם שני הגוזלים שלי? מה יהיה עליהם?
אוף, אני באמת כל כך מתוסכלת מהמצב הקיים.
אנחנו נשואים 3 שנים, עם שני מתוקים, הקטן בן 3 חודשים.
היו לנו תקופות יפות והרבה פחות.
בתחילת הנישואין היו הרבה קשיים, בעיקר קשיי התאקלמות שלי בעיר חדשה, מנותקת מהמשפחה ומהחברות.
גדלנו ובגרנו מאז, היו לנו תקופות ממש טובות שהיו בהן שותפות טובה ואהבה גדולה.
אם זאת, אני מרגישה עכשיו שאני כל כך רוצה לפרק הכל.
כל כך חסרים לי החום והאהבה שאמורים להיות בין בני זוג, כל כך חסרה לי הפתיחות, הנעימות, הרצון המשותף להיות ביחד, לחוות יחד, להנות מהמשפחה.
אני משוועת לכך, כל כך הרבה שיחות נעשו בנושא. מחנוכה אני מדברת על כך! בשלב מסוים ממש ביקשתי, ממש הסברתי במילים הכי פשוטות מה אני צריכה, הסברתי את הצורך הנשי הזה (הנפשי הזה) שמחייה אותי.
אבל מבחינתו - לא נעשה דבר.
שבועות ארוכים הייתי כל כך עצובה, לא הבנתי איך האדם שאמור להיות הכי קרוב אליי בעולם, מתעלם באופן כל כך בוטה מהרגשות שלי? ואפילו לא מנסה במעט לעשות משהו- מחמאה, תשורה קטנה, פתק מתוק, אפילו הודעת סמס שמחממת את הלב.
משהו, קטן ככל שיהיה.
אבל כלום.
היום פשוט התפוצצתי עליו, אמרתי במילים הכי בוטות, שככה אני לא מסוגלת להמשיך- עם הקור הזה, עם החוסר אכפתיות, עם חוסר הערכה, חוסר הכרת התודה.
והוא מבחינתו, אמר לי, את לא מבינה אותי! אני בטראומה ממך ! מהשנים הראשונות שלנו וכל הקשיים שהיו לנו, חשוב לי כל פעם להציף אותם כדי שזה לא יחזור.
ניסיתי להסביר שגם אני בטראומה! שגם לי היה קשה ואני לא עסוקה "להנציח" את המגרעות שלו בכל מריבה.
שאני כל כך רוצה להיות טובה בשבילו, לתת ולהעניק לו, אבל בלי הצורך שלי הכל כך בסיסי הזה, הכל כך נצרך הזה אני מרגישה שאין לי אוויר.
שאין מציאות להמשיך "לסחוב" את החבילה הזאת כמו שהיא.
אני באמת חושבת ברצינות לפרק הכל...
אבל, מה עם שני הגוזלים שלי? מה יהיה עליהם?
אוף, אני באמת כל כך מתוסכלת מהמצב הקיים.
מאיזה איזור היא?