היי לכולן , אני בטוחה שנשאלת השאלה הזו רבות ומתקיימים דיונים אבל אשמח לעוד נקודת מבט שאולי תחדש לי .
כרגע אני עם בן מתוק בן 7 חודשים בע"ה שיהיה בריא עד 120 , אני בת 25 והתחתנתי עם בעלי אחרי חצי שנה וב"ה נפקדנו בשנה הראשונה לנישואינו.
ממכריי שמעתי המון על עקרות משנית (אבל לא זו הסיבה לתהיה או המניע) ותמיד חשבתי שארצה צפיפות בין ילדיי.
אחרי היריון שלהגדרתי לא היה קשה כי רק רציתי לצאת בידיים מלאות בלידה קלה אך מבחינה רפואית בהחלט לא היה קל נכנסתי לסוג של חרדה / דיכאון מכיוון שראיתי את כל הפער שהקטן הכניס לחיינו כזוג טרי יחסית (לצערי אני די מפונקת ולא עוזרים לי הניעורים של להתבגר כי הרצון הגשמי נשאר בעודו גם אם אתכחש לו) ואני מעוניינת לצאת עם בעלי אחת לשבוע , לנסות בערבים לקבל את הזמן שלנו מבלי להתחשב במה שצריך (ולמדתי לשים את צרכיי בצד כי אם ארצה להתקלח אבל זו שעת שינה של הקטן מן הסתם שלא אעשה , לא אצא להתאמן במקום להיות איתו בבית או אפילו אוכל חם יש סבירות שלא אצליח לאכול כי הוא ילד שאוהב המון ידיים ובקושי ישן מעבר לשעתיים ברצף גם בלילות וגם בימים).
תמיד חשבתי שאביא ילדים ברצף , תמיד הסתכלתי על משפחות עם ילדים קטנים וצפופים כשאיפה וזה משהו שבליבי אני עדיין מאוד רוצה עבור הבן שלנו (הבנתי שזו אחווה אחרת כשהם קרובים בגיל) וגם ממקום "אינטרסנטי" מסיימים עם ההיריונות והגידול בגיל שעוד נשארים צעירים ואפשר לטוס / לחוות יחד / לצאת לדייטים / להפגש עם חברים ובאופן כללי לשים את הזוגיות במרכז.
מנגד אני חוששת מאוד שאם אכנס עכשיו להריון לא אצליח להחזיק את עצמי מבחינת עייפות , אז איך עושים את זה ? (המתוק שלי עירני וכל עניין ההרדמות העצמאיות נשגב מבינתי כי קשה לי לתת לו לבכות אז מרימה לידיים) , מה זה עושה לזוגיות והאם אפשר להמשיך לצאת / לטוס ?
אני מרגישה שאם היו אומרים לי שהזוגיות לא מקבלת חבטה מזה ועדיין אפשרי מאוד להמשיך לצאת / מדי פעם להיות בבתי מלון וליהנות בזוגיות כזוג אז הייתי שמחה לעשות עוד וברצף.
כמובן שכלכלית אין באפשרותנו רק לנפוש ולסעוד אבל מתי שיוצא אחת לכמה חודשים כן לעשות את זה.
תמיד שמעתי שמעבר לילד 2 הוא הכי קשה ולי אישית המעבר ל1 כבר היה מאוד טראומתי כי כל החיים שהורגלתי אליהם השתנו מהקצה לקצה וכמה שזה נשמע אנוכי ולא בסדר מצידי אולי באמת שניסיתי להשתנות אבל הבנתי שאני רק מדחיקה רצונות ולא באמת מבטלת אותם.
האם יש מישהי שמבינה לליבי ? האם מישהי חוותה משהו דומה ? האם מישהי יכולה להסביר לי מניסיונה מה הקשיים בהבאת ילד שני צפוף והאם המעבר היה קשה יותר מלילד ראשון ?
אומר גם שתמיד חשבתי שבני הוא לא תינוק נוח כפי שהייתי שומעת מאימהות לתינוקות בגילו אבל אני חוששת שאולי מהדיכאון / טראומה העצמתי את הקושי שלו ויש מצב שהילד השני באמת יהיה קשה יותר.
הקטן שלי מתעורר כל שעתיים , גג שלוש בלילה לפעמים נרדם לבד בחושך ורק בחדר שלו ולפעמים דורש להרדם בידיים , לא מתחבר למוצקים וסוגר את הפה ולפעמים מקיא כי לא רוצה .. מעבר לזה אני בהודיה יומיומית על שיש לי אותו ושהוא בריא ורק מתפללת להיות אמא טובה עבורו (וגם בגלל זה חושבת על ילד שני כרגע) כי אם רוצים יותר מילד 1 אז למה לפרוס את זה על פני עשור ולא לצאת מטיטולים והנקות וההתמסרות המוחלטת הזו על פני תקופת זמן כ"כ ארוכה ותוך כדי אולי גם לא יהיו אחים / אחיות קרובים .
אשמח לכל תגובה וזווית.
תודה רבה ענקית מראש!
כרגע אני עם בן מתוק בן 7 חודשים בע"ה שיהיה בריא עד 120 , אני בת 25 והתחתנתי עם בעלי אחרי חצי שנה וב"ה נפקדנו בשנה הראשונה לנישואינו.
ממכריי שמעתי המון על עקרות משנית (אבל לא זו הסיבה לתהיה או המניע) ותמיד חשבתי שארצה צפיפות בין ילדיי.
אחרי היריון שלהגדרתי לא היה קשה כי רק רציתי לצאת בידיים מלאות בלידה קלה אך מבחינה רפואית בהחלט לא היה קל נכנסתי לסוג של חרדה / דיכאון מכיוון שראיתי את כל הפער שהקטן הכניס לחיינו כזוג טרי יחסית (לצערי אני די מפונקת ולא עוזרים לי הניעורים של להתבגר כי הרצון הגשמי נשאר בעודו גם אם אתכחש לו) ואני מעוניינת לצאת עם בעלי אחת לשבוע , לנסות בערבים לקבל את הזמן שלנו מבלי להתחשב במה שצריך (ולמדתי לשים את צרכיי בצד כי אם ארצה להתקלח אבל זו שעת שינה של הקטן מן הסתם שלא אעשה , לא אצא להתאמן במקום להיות איתו בבית או אפילו אוכל חם יש סבירות שלא אצליח לאכול כי הוא ילד שאוהב המון ידיים ובקושי ישן מעבר לשעתיים ברצף גם בלילות וגם בימים).
תמיד חשבתי שאביא ילדים ברצף , תמיד הסתכלתי על משפחות עם ילדים קטנים וצפופים כשאיפה וזה משהו שבליבי אני עדיין מאוד רוצה עבור הבן שלנו (הבנתי שזו אחווה אחרת כשהם קרובים בגיל) וגם ממקום "אינטרסנטי" מסיימים עם ההיריונות והגידול בגיל שעוד נשארים צעירים ואפשר לטוס / לחוות יחד / לצאת לדייטים / להפגש עם חברים ובאופן כללי לשים את הזוגיות במרכז.
מנגד אני חוששת מאוד שאם אכנס עכשיו להריון לא אצליח להחזיק את עצמי מבחינת עייפות , אז איך עושים את זה ? (המתוק שלי עירני וכל עניין ההרדמות העצמאיות נשגב מבינתי כי קשה לי לתת לו לבכות אז מרימה לידיים) , מה זה עושה לזוגיות והאם אפשר להמשיך לצאת / לטוס ?
אני מרגישה שאם היו אומרים לי שהזוגיות לא מקבלת חבטה מזה ועדיין אפשרי מאוד להמשיך לצאת / מדי פעם להיות בבתי מלון וליהנות בזוגיות כזוג אז הייתי שמחה לעשות עוד וברצף.
כמובן שכלכלית אין באפשרותנו רק לנפוש ולסעוד אבל מתי שיוצא אחת לכמה חודשים כן לעשות את זה.
תמיד שמעתי שמעבר לילד 2 הוא הכי קשה ולי אישית המעבר ל1 כבר היה מאוד טראומתי כי כל החיים שהורגלתי אליהם השתנו מהקצה לקצה וכמה שזה נשמע אנוכי ולא בסדר מצידי אולי באמת שניסיתי להשתנות אבל הבנתי שאני רק מדחיקה רצונות ולא באמת מבטלת אותם.
האם יש מישהי שמבינה לליבי ? האם מישהי חוותה משהו דומה ? האם מישהי יכולה להסביר לי מניסיונה מה הקשיים בהבאת ילד שני צפוף והאם המעבר היה קשה יותר מלילד ראשון ?
אומר גם שתמיד חשבתי שבני הוא לא תינוק נוח כפי שהייתי שומעת מאימהות לתינוקות בגילו אבל אני חוששת שאולי מהדיכאון / טראומה העצמתי את הקושי שלו ויש מצב שהילד השני באמת יהיה קשה יותר.
הקטן שלי מתעורר כל שעתיים , גג שלוש בלילה לפעמים נרדם לבד בחושך ורק בחדר שלו ולפעמים דורש להרדם בידיים , לא מתחבר למוצקים וסוגר את הפה ולפעמים מקיא כי לא רוצה .. מעבר לזה אני בהודיה יומיומית על שיש לי אותו ושהוא בריא ורק מתפללת להיות אמא טובה עבורו (וגם בגלל זה חושבת על ילד שני כרגע) כי אם רוצים יותר מילד 1 אז למה לפרוס את זה על פני עשור ולא לצאת מטיטולים והנקות וההתמסרות המוחלטת הזו על פני תקופת זמן כ"כ ארוכה ותוך כדי אולי גם לא יהיו אחים / אחיות קרובים .
אשמח לכל תגובה וזווית.
תודה רבה ענקית מראש!
