בס"ד
מאזינה לפופ תוצרת ארצות הברית ופעם ראשונה כותבת מהמחשב ולא מהפון.
קטנצ'יק שלי נמצא עם אבא שלו. עלק אבא. עוד מעט אלך לקחת אותו. דואגת כמו תמיד.
השבת היה לי משעמם. וניסיתי לעשות כל שביכולתי להינות מחברת עצמי עם עצמי, ויצא שבסוף נהניתי , תירגלתי מדיטציות, והקשבתי לקול הפנימי, וכל הבלה בלה שקראתי בספרי פסיכולוגיה שדאגתי להביא לעצמי השבת.
גם כן פסיכולוגיה, הגיע הזמן שאפסיק ללמוד ואתחיל ליישם.
בעיקר כואב לי שאין לי חברות. העולם לא נחווה אצלי עדיין, כי מעולם לא היו לי חברות, או שאולי לאף אחת אין חברות, וכולן מרגישות שהמכרות שלהן הן לא הדבר האמיתי.
ככה זה כשמגיל קטן ילדות לא רוצות להיות חברות שלך.
אצלי זה התחיל בכיתה ה'. לפני כן הייתי ילדה מקובלת, משוגעת כזאת, מצחיקולה, ילדה שכל היום מספרת בדיחות ומנסה להצחיק את כולם, והייתי גם ילדה עם לב ענקי, עם חמלה לא נתפסת לאנושות.
עד שהאנושות הראתה לי צדדים מכוערים.
ושמא, אולי הכל התחיל אצלי כשהתחלתי להרכיב משקפיים ארורים. אמא גם לא כיבסה לי בגדים, וגם לא חינכה אותי לא להרטיב במיטה. אז הייתי מרטיבה כל לילה, ובבוקר מתקלחת 5 דקות , בגלל שכמעט עשרה ילדים דפקו לי על הדלת כי כולם היו מסריחים ועצבניים ופוחדים לאחר.
לאמא מעולם לא היה בושם. רק לאבא. יותר נכון, היה לו דאודורנט, וחשבתח שזה בושם. ובכלל, לאבא היה תמיד ריח טוב. סיגריה, או קפה, או דאודורנט, ובעיקר את ההילה של החברים של אבא, בחורים מצחיקים כאלה, שאבא החזיר בתשובה.
ואהבתי את אבא כי הוא תמיד אמר לי שאני הילדה הכי יפה בעולם כולו.
את אמא שנאתי תמיד. גם את האוכל התפל שלה, שהייתי בטוחה שנפלו שם טיפות נזלת מהאף הדולף שלה דרך קביעות.
והמטבח שתמיד היה ריק מניחוחות, ומלא בבלגן.
אז הייתי גם רזה מידיי, וחלשה , ועייפה כזאת, וכל זה התחיל בכיתה ה'. כי בכיתה ה' נוספו לי על העיניים משקפיים מסריחות, והתלבושת של בצפר הפכה לחולצה מבד מתקמט, תכולה כזאת, שחייב לגהץ אותה.
ולאמא לא היה זמן לגהץ לי, אז הייתי מגיעה עם חולצות מקומטות.
וגם היו לי כינים, יותר מכל האחים והאחיות שלי, וזה בגלל השיער הנפוח והמתולתל שכל כך שנאתי. אף אחד לא החמיא לי על הגוונים המטריפים , או על האף החמוד שלי, או על הפרצוף המתוק, שהיום אני רואה שבסך הכל הייתי מותק.
אז חשבתי שאני נראית כמו הילדה הכי מכוערת בעולם, והכי לא נורמלית, כי ככה זה כשיש לך אחות גדולה שצוחקת על הקול שלך על המראה שלך ובכללי לא מעוניינת שחברות שלה יכירו אותך.
כן, זאת הייתה אחותי הגדולה, תמיד התביישה בי, וככה עבר המסר לכל האחיות, שצריך להתבייש בשבי, כי היא ילדה מוזרה.
היום אני יודעת שבסך הכל הייתי ילדה יצירתית. ואפילו מאוד כריזמטית. אבל בבית ספר חסידי יצירתיות זה לא דבר טוב.
אז מכיתה היי אין לי חברות.
מה כן היו? אוהו, הצקות, בלי סוף..
ואף אחת לא רצתה לשבת לידי. וגם לא להיות איתי בטיול. ובאוטובוס הייתי יושבת לבד. אז לא הייתי הולכת בכלל לטיולים. וגם שיעורי בית הפסקתי לעשות, כי לא היה לי חברות לעשות איתן.
וככה לאט לאט כיביתי את עצמי, בלי כוונה, פשוט התכביתי, ורק גחלת קטנה נשארה בי, זכר לימים היפים של הגן ושל תחילת בצפר, שבהם הייתי ילדה מקובלת, אפילו מאוד.
כן, זה המשיך גם בסמינר, פשוט הבנות שעלו איתי מהיסודי המשיכו להציק לי, לא נתנו לי מנוחה!
אפילו על איך שהשתעלתי צחקו עליי, כי לא אהבתי שהאף שלי מתרחב כשאני מתעטשת, אז כיסיתי אותו ביחד עם הפה, ובכלל, פחדתי מצינון והתעטשות כי בעיניי להיות מצוננת זה הדבר הכי דוחה בעולם. (עד היום 
)
וזה הסיבה, שאין לי חברות. אני מסוגלת להיות סבבה ומותק וכייפית בטירוף, עם מכרות, אך מעולם לא להיות כנה ולהראות את חולשותיי, וככה מראש אני לא מתחברת אליהן יותר ממה שעכשיו.
אני פשוט פוחדת מבנות.
פוחדת שהן שוב יציקו לי, למרות שמסיום התיכון מעולם לא חוויתי דחייה מבחורה, ההפך, היו לי הזדמנויות להתחיל מחדש ובנות רצו להתקרב אליי, אבל מנעתי מהן מהפחד.
ועכשיו שטחנתי את הפחד שלי, אני חושבת פתאום, אולי אני כבר לא מפחדת.
ויש לי אפילו פנטזיה, להתחיל מחדש , להתגנב לאיזה סמינר ולנסות שוב.
ואולי רק רציתי לשפוך את הלב.
ועדיין הלב שלי דוקר מפחד, כשבחורה בגיל שלי משוחחת איתי.
כי ככה זה כשהלב נבגד.
