"פעם חשבתי שהמשימה החשובה של חיי תהיה לשנות את העולם. ניסיתי להתחיל בכך כמה וכמה פעמים, אבל משום מה סטיתי בכל פעם מן המשימה האדירה וגלשתי לדברים קטנים וחסרי חשיבות. ככל שהתעמקתי בקורות חייהם של אותם ששינו את העולם כך התעצמה בי התחושה כי אנו משתדלים כל כך ללמוד את ההיסטוריה לא מתוך רצון לשמר את הידע, אלא מתוך שאיפה לקבע את העבר בבירור. אנו מנסים להקפיא אותו כפרח מיובש, ומתעקשים לומר כי זה היה מצבו ביום בו ראינו אותו בראשונה. אבל בדומה לפרח גם את הזמן לא ניתן להקפיא. הוא מאבד את ריחו ואת חיותו, עדינותו הופכת לשבריריות וצבעיו דוהים. וכאשר אתה מתבונן שוב בפרח ברור לך שזאת לא הייתה מטרתך ושהרגע חמק ממך לעד.

העלתי על הכתב את ליבי ואת מחשבותיי. לכדתי את רגשותיי ואת זיכרונותיי במילים שנכתבו במחשב ועל נייר. את כל אלה שמרתי, וחשבתי כי הצלחתי. האמנתי כי בכך שקיבעתי את עצמי במילים השארתי חלק ממורשתי לדורות הבאים.
ובכך שעשיתי זאת אצליח להבין ולרדת לעומקם של דברים, כי התוצאה תצמח מהסיבה, וכי יעלה בידי להבין את הגורמים שהביאו ליצירת כל זרע כתיבה עד לנביטתו לעץ פורח או קמל.
יתכן שניסיתי רק למצוא מזור לכאביי וזה שינה אותי בדרכים של חלמתי שאפשריים.
במשך שנים הקפדתי לכתוב את חיי ואת מותי, להסביר לעצמי ולהם את עולמי הנשקף מבעד ליריעה הרחבה מני ים.
הנחתי את ליבי המדמם על נייר באמונה שעלה בידי ללכוד את משמעות חיי.
אבל יום אחד חזרתי וגיליתי ששיריי חסרי משמעות,
איש לא התעניין בהם, בכאביי או בחיי.
חיי ופחדיי הכמוסים ביותר הפכו לקרעי נייר שהתפזרו בחצר מוזנחת וכוסו בפתיתי שלג רטובים.
ישבתי וחשבתי לעצמי שעלי לשנות את הקונספט למן הקצה אל הקצה. הפעם נכשל נסיוני. ההיסטוריה אינה גמורה ומוחלטת יותר מן העתיד, העבר קרוב ממש כמו הנשימה שנשמת זה עתה.

שאנשים גדולים מתגלים רק אחרי שהם מתים, פתאום מתחילים להעריך אותם

 

יחידי סגולה הם אלו שנהנו מיגיע כפיהם בחיים

 

 

כן, זה לא מעודד במיוחד

אבל זה שלב חשוב להבין את זה