שניכם מותשים.
שניכם עייפים כ"כ.
שניכם גמורים.
לא פלא שהעייפות והתשישות הזו גורמת לכם גם למתחים זוגיים.
קודם כל צריך לנשום!
נשימה עמוקה עמוקה.
בואי נבין רגע איפה אתם נמצאים:
אתם נשואים.
לא "כבר" 3 שנים, אלא "רק" 3 שנים. זה עדיין זמן לא רב.
ז"א, שלפני 3 שנים - את היית רווקה, ללא אחריות, ללא ילדים, ללא משכנתא חונקת על הראש, ללא כל החובות והריצות והג'ינגולים.
ז"א, שלפני 3 שנים - בעלך היה רווק, ללא אחריות, ללא ילדים, ללא משכנתא חונקת על הראש, ללא כל החובות והריצות והג'ינגולים.
ואז נישאתם - שינוי גדול. גם אם מבורך - עדיין שינוי גדול שצריך לעכל.
וכדי לעכל דברים צריך זמן. ואורך רוח. ומרווח נשימה.
וזמן מועט לאחר מכן - כבר נכנסת להריון ב"ה - שוב - עוד שינוי. גדול.
פתאום מרווקים לזוג - הפכתם גם מזוג להורים.
זה שינוי גדול, עצום!
פתאום לדאוג ליצור חסר אונים 24/7,
פתאום לעבור הריון שמשנה את כל הגוף והנפש שלך,
ומשנה לבעלך את הגוף והנפש של אשתו, וזה כמובן משפיע גם עליו.
ואז לידה...
ואו.
ואז גידול הילד.
עוד יותר וואו!
והכל בזמן יחסית קצר ומרוכז של כל השינויים הללו יחד!
בתוך כל זה,
תוסיפי עבודה של שניכם,
חיפוש עבודה,
נסיעות מתישות,
עניינים רפואיים שהזכרת,
עניינים משפחתיים של ההורים שלך-ההורים שלו שקצת הזכרת בקטנה כאן,
אתם עדיין גם בן בת, אח ואחות, וגם בעל ואישה, אבא ואמא, המון תפקידים נוספו לכם!
אז יקרה,
מה שהשתנה כאן זו המציאות!
לא אתם - המציאות!
היא נהייתה *אובייקטיבית* יותר קשה, יותר עמוסה, יותר תובענית, יותר דורשת.
פלא שתרגישו קריסה כך?
גם אם בעלך היה מישהו אחר - סביר להניח שהיה מרגיש קריסה בשלב זה או אחר.
וגם כל אישה אחרת.
לא פייר להתייחס באותם הכלים למה שהיה בעבר ומי שהיה בעבר למי שעכשיו.
כי המציאות לא אותו דבר.
אז לא היה לכם את כל העול הגדול הזה ועכשיו כן.
ובאמת שאצל רוב רוב הזוגות אם לא כולם קורים דברים דומים - המעבר מחוסר אחריות לאחריות שלמה בכ"כ הרבה מישורים בו זמנית, גורמת להרבה זוגות לטעות ולחשוב שהבעיה היא בבן/בת הזוג שלהם - ולא כך היא!!!
ה"בעיה" במציאות שהשתנתה, בני הזוג הם אותם אנשים טובים עמםפ התחתנו. ולא פייר לשפוט אותם בכלים של פעם, כי זה פשוט לא אותו דבר, כאמור.
לכל אחד יש את סף השבירה שלו.
לכל אחד ולכל אחת יש את הכוחות שלו/ה, העוצמות שלו,
החוזקות שלו - וגם החולשות שלו.
לא נכון להשוות אותך לבעלך.
אתם שני בני אדם שונים לגמרי! וטוב שכך!
הרי לא התחתנת עם עצמך - התחתנת עם בעלך, שאני בטוחה שמצאת בו הרבה מאוד טוב, ולא סתם בחרת בו לחיות באהבה את שארית חייך ולגדל עמו את ילדכם המשותפים, פרי אהבתם.
אולי את עם המון כוחות במיוחד בנושא הזה של כל הג'ינגולים והעבודה והבית וכו' -
וכל הכבוד לך על זה, באמת!
אבל בעלך הוא לא את!
*לו* אין את הכוחות האלה!
הוא חזק בדברים אחרים - החוזקות שלו.
לגנגל, לנסוע כל יום שעות, לעבוד קשה - זה פשוט יותר מדי ***בשבילו***
וצריך להבין את זה.
וצריך לכבד את זה.
זה מי שהוא.
הוא אומר לך, בתקשורת מאוד פתוחה שיש ביניכם, מאוד אמיתית וכנה ומשתפת גם בקשיים - שפשוט קשה לו.
שזה מרסק לו את הנפש הנסיעות האלה, שהוא היה מעדיף לגור ליד הוריו עם עבודה של 5 דק' מהבית - אבל מכבד אותך ואת הצרכים שלך וגר קרוב להורייך, אבל המחיר הזה קשה לו.
בעלך בעצם אומר לך:
אשתי היקרה!
אני כאן!
תראי אותי!
תביני אותי!
קשה לי!
אני מרגיש שאני עוד שנייה קורס!
ובגלל שגם את בעצמך בעומס מטורף,
את אפילו לא פנויה רגשית לשמוע את קריאת ההצילו הזו שלו.
כי גם את מרגישה שאת תכף טובעת.
כאשר שני בני הזוג במצב של הישרדות - הם לא פנויים בכלל להקשיב ולהכיל אחד את השני.
את עצמך בהישרדות.
זה לא חלילה מרוע, את פשוט קורסת גם!
ואז מתחילות האשמות הדדיות,
זריקת אחריות על האחר,
כי לא פנויים בכלל להכיל, להקשיב, להבין...
וזה מעגל שמזין את עצמו עוד ועוד... וצריך לעצור את זה! לעצור את כדור השלג הזה, כי הוא לא הולך לכיוון טוב...
וגם לך נעלם החיוך שלו, מעלמה לך השמחה שלו, פתאום את רואה מולך את אישך שמדוכא ועצבני ועייף - ואת כ"כ מתגעגעת למי שהיה אז... לפני כל הדאגות, רגוע, משוחרר, שמח, זורםף.
המישהו הזה עדיין שם!
מבטיחה לך!
הוא פשוט מכוסה בכל העייפות התהומית הזו,
בכל הדרישות הלא הגיונית לפעמים האלה של החיים שלנו!
זה פשוט מטביע אותו1
הוא מנסה לצוף מעל המים - אבל המציאות פשוט מטביעה אותו שוב חזרה!
והוא עומד מולה חסר אונים
וכל מה שנותר לו לעשות זה לזעוק: הצילו. אני קורס. תעזרי לי.
המציאות היא זו שהשתנתה.
המציאות שלכם בלתי אפשרית, בלתי אפשרית לכם, לשניכם - לכן בלתי אפשרית עבורכם.
גם אם את עוד איכשהו מחזיקה בה מעמד - בעלך לא.
ואתם אחד. אתם שני חצאים של הזוג השלם שנקרא "שיבולת אור ובעלה",
אתם שני חצאים של הבית המשותף ששניכם בניתם.
אז אם יד ימין קורסת - יד שמאל מקשיבה לה. וחושבים יחד מה אפשר לעשות כדי ***שאנחנו*** נצלח את הדבר הזה.
ברגע שיש הבנה,
שלך את בעלך,
של בעלך אותך,
שלך את עצמך
של בעלך את עצמו
ותקשורת מקרבת שמאגדת לתוכה את כל ההבנות האלה -
אפשר לךהיות במקום אחר לגמרי שמנסה למצוא פתרונות.
ותמיד ימצא פתרון. תמיד.
תמיד תהיה דרך שלישית.
אם פותחים את הראש, את הלב, מנסים לבוא אחד לקראת השני, להבין איפה אני יכול/ה לבוא לקראת אשתי/בעלי,
מה הכי חשוב לי, מה פחות, להיות יצירתיים - בסוף תמיד תמיד מוצאים פתרון שטוב ומקובל על שני הצדדים.
אם מנטרלים את המטענים השליליים והרגשות הכועסים והנעלבים - ונשארים רק בהבנה ובהקשבה ההדית - אפשר גם להגיע לפתרון.
מה למשל יכול להיות פתרון במקרה שלכם?
המון דברים.
אולי לחפש עבודה אחרת - את ובעלך.
שקרובה יותר.
או אולי לעבור ליד הוריו, אבל לא לבית שלהם ממש כדי שתישמר הפרטיות - אלא קרוב כדי לקבל מהם עזרה וגם עבודה קרובה,
אולי להוריד אחוזי משרה,
אולי לקחת עזרה חיצונית ומיקור חוץ על הדברים: עוזרת, כלים חד"פ, אוכל מוכן, בייביסיטר שצריך, להוריד סטנדרטים של ניקיון וכו' - הריצפה לא תיעלב אם לא ישתפו אותה כל יום וגם לא כל 5 ימים אם אין כוח וזמן.
אולי לא לארח שאין כוח (אני יכולה לספור על כף יד אחת כמה פעמים אירחתי בשנים הראשונות של הילדים... אולי פעם בשנה, במקרה הטוב...)
אחולי לפרוש ליותר זמן את חלום הדירה...
כי את אומרת שיש לך ערך של קניית דירה וחלום גדול להגיע אליה כמה שיותר מהר
אבל אני חוששת שבקצב הזה אולי תהיה דירה,
אבל לא יהיו זוג אוהב שחי בה ומאכלס אותה.
וחבל חבל חבל.
כי אנחנו לא עובדים בשביל הכסף שלנו! אלא הכסף שלנו עובד בשבילנו!!!
צריך לשנות לגמרי את הראייה של הכסף והמרדף אחריו.
את כררגע במירוץ ספרינט אחר הדירה והדירה והדירה - שזה אכן ערך,
אבל מה עם שאר הערכים האחרים שאולי נרמסים בדרך??
מה עם אבא ואמא אוהבים ורגועים?
מה עם ערך הזוגיות והאהבה וההבנה?
מה עם ערך הרוגע, השלווה, הנחתץ?
מה עם ערך ההורים הפנויים לילדם?
מה עם שאר הערכים?
האם בסדרי העדיפויות שלכם *באמת* ערך הדירה הכי מהר שאפשר בכל מחיר עולה על כל הערכים הללו?
כי אם לא צריך לחשב מסלול מחדש.
גם אם תגורו בשכירות עוד 20 שנים! אז מה!
אבל תחיו בשמחה!
יהיה לכם זמן אחד לשני!
יהיה לכם זמן לילדים|!
יהיה לכם זמן לעצמכם!
לא תקרסו,
לא תרגישו חנוקים וטובעים,
הכל בסדר!!!
אנחנו נשואים 13 שנים, עם 3 ילדים ב"ה, ועדיין בשכירות. והכל ממש ממש בסדר, גם אם זה ימשך עוד 15 שנים.
למי אכפת?
הבית הוא המקום בו נמצאים האנשים שאוהבים.
הבית הוא מי שגר בו. לא ה4 קירות ש"בבעלותנו" או שאנחנו רק "שוכרים".
מציעה לכם בחום להקשיב אחד לשנייהף,
להקשיב לעצמכם,
לא סתם הנפש והגוף צועקים הצילו, הם מאותתים לכם בעצם: עד כאן! תתייחסו אלינו בבקשה!
כי אם לא אנחנו נחזיר לכם בריבית דריבית! חס וחלילה במחלות גוף ונפש או גירושים חלילה או נישואים בלי אהבה והבנה חלילה או שאר מרעין בישין.
לתמרורים וליכולת האנושית של הגוף המוגבל בהיותו אנושי שלנו חייבים לשים לב.
זה פרס מאת הקב"ה שברא אותנו בחוכמה רבה כל כך -
המשבר יכול לההיפך לנו לשובר.
שובר מתנה לחיים טובים יותר,
לחיים בריאים יותר, רגועים יותר, שלווים יותר, אוהבים יותר, מבינים יותר.
המון המון בהצלחה יקרה :פרח:
- חוזר מהעבודה, חייב לנוח שעה, הולך לחדר כושר ונכנס לישון.
