עצוב לי.
מין עצב כזה אינסופי, שבא משום מקום והולך לשום מקום.
עצב גדול וענק שבולע אותי לתוכו.
אולי זה השבוע שנגמר והתחיל והזמן שאוזל. אולי זה התהליך ההורמונלי- פיזיולוגי שתוקף אחת לחודש.(וכנראה שהוא יחזור על עצמו שוב ושוב עוד הרבה זמן, בלי שיקרה איזה שינוי מבורך.)
אולי יש לו סיבות להיות, כאלו שאני יודעת וכאלו שלא.
אבל זה עצב. שאין לי איך לגרש.
מנסה לנתק את המחשבות כדי לא להזין אותו עוד, אבל הוא עדיין שם עמוק בפנים.
ועצוב לי בשבילי ובשביל עוד הרבה אחרים בעולם שלא טוב להם.
על אלו שנקראים קרובים ואמורים להיות יקרים לי ואני לא מרגישה קרובה אליהם, אבל עדיין אכפת לי מהם, רק שהמפגשים איתם תמיד מציפים מדי הרבה רגשות שאין לי כח להתמודד איתם. ואין לי יכולת מעשית ונפשית לפתור להם את הצרות.
ועל כאלו שמסיימים את החיים שלהם, כי הם לא יכולים יותר לשאת.
וכואב לי בשביל עצמי ובשבילם.
אני כל כך מבינה אותם. את הייאוש, את החידלון, את הריקנות והגיהנום שמושך למטה. ואת הסבל המייסר שבחוסר ההגיון והטמטום של היקום הזה.
והייתי רוצה לדבר איתם ולהגיד להם שהמוות לא בורח ותמיד אפשר להתנסות בו בסוף, ושממילא הוא אורב לכולנו בפינה. אבל לחיים לא יכולה להיות להם עוד הזדמנות, אם הם יוותרו עליה. כי יש פה בקוסמוס המשוגע הזה גם חכמה וטוב ויופי לפעמים. ואולי הלפעמים הזה שווה.
ואז אני חושבת שבעצם אני גם לא תמיד מאמינה במשפטים האלו.
ושאני לא מספיק חזקה בשביל לתת להם כח. ואיך אני יכולה להושיע אחרים, כל זמן שלא הושעתי את עצמי (אפילו שזה קורה גם אם אני לא רוצה) ושאני בכלל לא חושבת שיש לי הרבה מה להציע להם, כי אין לי לחלוק הארה שמימית או תהליך עוצמתי ששינו לי את החיים ואני גם בבוץ בחלק נרחב מהזמן.
אבל כל כך כואב לי בשבילם, וכנראה שאני כן יותר בריאה וחזקה ובקו השפיות ממה שאני חושבת. לפחות בשביל אחרים.
ואני מרגישה שאני רוצה מאד
להגיע לאנשים האלו שכל כך רע להם יותר ממני.
אבל כל הזמן מסתפקת אם זה יכול לקרות, כשאני עוד לא ממש הגעתי לעצמי.
למה העולם כל כל כך אכזר ומהפנט בו זמנית?
ולמה הכאב כל כך שורף וממכר בו זמנית?
ולמה אני לא נרדמת וגמורה מעייפות בו זמנית?
מין עצב כזה אינסופי, שבא משום מקום והולך לשום מקום.
עצב גדול וענק שבולע אותי לתוכו.
אולי זה השבוע שנגמר והתחיל והזמן שאוזל. אולי זה התהליך ההורמונלי- פיזיולוגי שתוקף אחת לחודש.(וכנראה שהוא יחזור על עצמו שוב ושוב עוד הרבה זמן, בלי שיקרה איזה שינוי מבורך.)
אולי יש לו סיבות להיות, כאלו שאני יודעת וכאלו שלא.
אבל זה עצב. שאין לי איך לגרש.
מנסה לנתק את המחשבות כדי לא להזין אותו עוד, אבל הוא עדיין שם עמוק בפנים.
ועצוב לי בשבילי ובשביל עוד הרבה אחרים בעולם שלא טוב להם.
על אלו שנקראים קרובים ואמורים להיות יקרים לי ואני לא מרגישה קרובה אליהם, אבל עדיין אכפת לי מהם, רק שהמפגשים איתם תמיד מציפים מדי הרבה רגשות שאין לי כח להתמודד איתם. ואין לי יכולת מעשית ונפשית לפתור להם את הצרות.
ועל כאלו שמסיימים את החיים שלהם, כי הם לא יכולים יותר לשאת.
וכואב לי בשביל עצמי ובשבילם.
אני כל כך מבינה אותם. את הייאוש, את החידלון, את הריקנות והגיהנום שמושך למטה. ואת הסבל המייסר שבחוסר ההגיון והטמטום של היקום הזה.
והייתי רוצה לדבר איתם ולהגיד להם שהמוות לא בורח ותמיד אפשר להתנסות בו בסוף, ושממילא הוא אורב לכולנו בפינה. אבל לחיים לא יכולה להיות להם עוד הזדמנות, אם הם יוותרו עליה. כי יש פה בקוסמוס המשוגע הזה גם חכמה וטוב ויופי לפעמים. ואולי הלפעמים הזה שווה.
ואז אני חושבת שבעצם אני גם לא תמיד מאמינה במשפטים האלו.
ושאני לא מספיק חזקה בשביל לתת להם כח. ואיך אני יכולה להושיע אחרים, כל זמן שלא הושעתי את עצמי (אפילו שזה קורה גם אם אני לא רוצה) ושאני בכלל לא חושבת שיש לי הרבה מה להציע להם, כי אין לי לחלוק הארה שמימית או תהליך עוצמתי ששינו לי את החיים ואני גם בבוץ בחלק נרחב מהזמן.
אבל כל כך כואב לי בשבילם, וכנראה שאני כן יותר בריאה וחזקה ובקו השפיות ממה שאני חושבת. לפחות בשביל אחרים.
ואני מרגישה שאני רוצה מאד
להגיע לאנשים האלו שכל כך רע להם יותר ממני.
אבל כל הזמן מסתפקת אם זה יכול לקרות, כשאני עוד לא ממש הגעתי לעצמי.
למה העולם כל כל כך אכזר ומהפנט בו זמנית?
ולמה הכאב כל כך שורף וממכר בו זמנית?
ולמה אני לא נרדמת וגמורה מעייפות בו זמנית?
