הרבה אנשים מתחילים עם השאיפה שלך ועוברים לתוכנית המעשית יותר שלו, או מתכננים כמוהו ומגלים שאפשר לעבוד לפי התוכנית שלך.

הבדל בגיל - לא ברור לי למה ציינת

ברמה דתית נמוכה והתחזק - בסדר גמור. אם את מרגישה שנוח לך, אין סיבה שלא. זה מצוין. וזה יכול להיות ההסבר למה הוא לא חשב על ללמוד תורה כל החיים - כי הוא לא מכיר אנשים בסביבתו שעשו כך.

היא "השאיפות יפות, תוותרי עליהן, מה שחשוב זה זוגיות"

ואני ממש לא אוהב את זה. כדי לוותר באופן מוחלט על שאיפות בשביל זוגיות, צריך שזה יהיה ממש חריג. בדרך כלל נכון יותר לראות איך לבנות זוגיות שלא סותרת את השאיפות, לפחות כאופציה

וכשנצמדים לשאיפות היפות - מגיעים אליי לחפש דרכי "מישהו" לרווקות בגיל שלושים ושמונה - וזועקים ובוכים וצורחים.
ושלא נדע עד כמה זה לא "ממש חריג".
אני לא חלוק עליך בעניין חשיבותן של שאיפות.
אני רק נאלץ להדגיש את חשיבות וחומרת מציאת הזוגיות (בוודאי במסגרת ההלכתית היהודית והרוחנית התורנית) לעילא לעילא מכל שאיפה ועניין.
פשוט כי כאשר מסיבות שונות העניין כולו נדחה ותקוע ולא חשים את דחיפותו וחומרתו, מגיעים לאסונות שאין לתאר.

תמיד תמיד יהיו פערים בינך לבינו

ותמיד תמיד, התמונה שציירת מראש תהיה קצת שונה במציאות.

ולכן השאלה היא, 

עד כמה את רואה את עצמך מאושרת עם בעל שהוא בן תורה, שומר מצוות, חי חיי תורה

אבל בצורה שונה ממה שרצית.

לא ע"י הרבה שנות ישיבה ועבודה בתחום תורני.

לגבי המשפחה, 

עד כמה הם אנשים טובים , טובי לב, שמקבלים באהבה את הדרך שלו שהיא יותר דוסית ממה שהם?

והכי חשוב, עד כמה כשאת עוצמת עיניים ומדמיינת את העתיד שלכם יחד

למרות שהוא שונה ממה שקיווית,

עד כמה זה נראה לך שיהיו לכם חיים מאושרים יחד?

אם נגיד 2 הדברים האלו לא היו קיימים, היית רוצה שהקשר איתו יצליח?

אם את מסוגלת להיות מאושרת עם 2 החסרונות האלו, הכל מעולה.

גם אם יש לך שם עבודה פנימית של מיקוד במה שממש עובד טוב בקשר. 

אם אחד משניהם סופר סופר קריטי לך

ואת חסומה רגשית

אז מה היית רוצה לעשות עכשיו?

כשתעני על השאלה הזאת נראה לי שדי תמצאי את הפתרון לשאלה.

חשוב לך שבעלך יהיה 'דוס'/ירא שמיים/צדיק וכו'?

האם כל מי שלא לומד תורה כל היום הוא לא כזה?

האם כל האליטה של לומדי התורה (כן ירבו) הם בהכרח כאלה?

האם לכל אדם יש את הכישורים ואת הפנויות הנפשית לכך?

מה הערך של קובעי העיתים שאינם לומדים כל היום?

האם הלימוד הוא בעיקר מה שקובע או 'נתנת ונשאת באמונה?' (מה ששואלים למעלה ראשון אחרי 120 שנה)

ובעיקר:

האם חיי תורה גבוהים אמיתיים שייכים רק לאברכים?

רק מתקנת-ההפרש בגיל הוא 5 שנים

בקשר לחלק מהתגובות כאן

כאדם שמכיר לימוד בישיבה לעומת החיים בחוץ, יש הבדל משמעותי - אני יכול להעיד כרווק. יכול להיות שכנשוי זה אחרת.

ולכן מאד מפריע לי שמזלזלים בזה ואומרים שיש הרבה אנשים שעובדים ולומדים יותר מאשר הרבה אברכים - לא נראה לי שזה נכון. עובדתית לא. יכול להיות שיש כאלה שרשומים בישיבות ועושים אפס, אבל באופן עקרוני אדם שעובד במקצוע ממשי שמונה או תשע שעות ביום, לא יכול להקדיש שש שעות ללימוד תורה. זה דורש כח נפשי ומנטלי מטורף. לא לדבר על איך נראית זוגיות ומשפחתיות עם אדם שמשקיע בתחומי ההתמחות שלו 14-15 שעות ביממה.

אז עם כל הצער, הסיכוי שאדם שעובד במקצוע ממשי ישווה למי שעוסק בתורה כל היום מבחינת הקרבה שלו לעבודת ה' יום יומית, היא אפסית (כן, גם לא לרמות במסחר זה עבודת ה', אבל סוחר לא חושב כל הזמן על איך לא לרמות אלא על איך להרוויח כסף. וזה בסדר והוא צדיק גמור אבל העולם שלו נראה אחרת)

ולכן מי שיש לה שאיפה להקים בית כזה - תצטרך לוותר על השאיפה הזאת ברגע שבעלה יעזוב את המקום בו הוא לומד או מלמד. 

האם התוכניות עכשיו הן האינדיקציה לזה? לדעתי לא בהכרח, וכתבתי את זה. אבל השאיפה כשלעצמה היא משמעותית.

האם היא יודעת לקראת מה היא הולכת? אין לי מושג, אבל אני לא מפקפק במישהי שהולכת ללמוד רפואה, ולא במישהי שרוצה לגדל הרבה ילדים, ואין סיבה לפקפק במישהי שרוצה בית שבו האבא חוזר הביתה שמח במה שהוא חידש בסוגיה.לצערי יש בציבור יחס שלילי ללומדי תורה (זה התחום היחיד שבו מפקפקים בטוהר הכוונות של מי שעוסק בזה), וזה עובר את הכמות המוצדקת.

נכון שזוגיות זה דבר חשוב, אבל התוכן והסביבה של הזוגיות חשובה לא פחות. בדיוק כמו שתבינו מישהי שמהססת להתחתן עם אדם שגדול ממנה בארבעים שנה, או שנמצא בחובות ענקיים, ועוד ועוד (הבאתי דוגמאות קיצוניות, יש עוד הרבה) - מותר לה לוותר על זוגיות גם בשביל זה. זוגיות אפשר לבנות גם עם מישהו אחר.

ולא נראה לי שיש הרבה בנות שלא מתחתנות במשך עשר שנים רק כי הן חיכו לבחור שעוסק רק בתורה. אז בלי לחץ.

אבל מהנסיון האישי שלי וממה שאני רואה מסביבי, החלוקה ברורה מאד.

אם אתה יכול מנסיון, ולא מתיאוריה של מה שכתוב במסילת ישרים, לומר אחרת - מעניין אותי לשמוע. כי מה שכתבתי זה הנסיון שלי, ויש לי

שאין קורלציה בין ההשקעה והמאמץ לתוצאות

אבל זה לא המצב שאמור להיות

מי שעושה דברים נכון - כשיש יותר השקעה יש יותר תוצאות

וגם מי שלא, זה לא נכון להשוות אדם עם רמת השקעה של 20% שלומד תורה, לאדם עם רמת השקעה של 100% שעוסק במקצוע. אם תשווה אנשים שמבינים מה הם עושים בותה מידה, לדעתי תהיה קורלציה מאד ברורה בין העיסוק לתוצאות

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.