אלוהים, למה אני כל כך לא רגועה ובוערת מבפנים ועוד שנייה חלקים ממני עפים מרוב עצבים.
מיקס של רגשות. וחולשות ופחדים. אוף
וסתם הוצאתי את זה על הילדים שחגגו פה בלי הפסקה,
כי לא היה לי כח.
ויפה התואר הזה נרדם בלי שהספקתי לתת לו חיבוק.
זה אולי בגלל שלא הלכתי לאימון אפילו שרציתי. סתם התעצלתי להתארגן ואחכ כאבה לי הבטן בדיוק כשהתחלתי
(מרפי). וקורונה. ותירוצים
ואני כועסת על עצמי
וכועסת על אבא שלהם שבמקום לארגן אותם ולדאוג שיאכלו ויתקלחו וילכו לישון,
כמו שהוא היה אמור לעשות כשאני לא בבית,
השאיר לי את העבודה והיה עסוק בעניינים אחרים.
והעיסוקים האלה בלי קשר לעיתוי, מעלים לי את הפיוזים
כי אני פשוט לא יכולה לסבול את חוסר הארגון שלו והיכולת שלו לנהל את התשלומים שמגיעים לו. חמש שעות הוא יושב על משהו שכבר לפני חודשיים היה צריך לטפל ולסיים.
ובימים אחרים מורח את הזמן שעות כשהוא לא באמת עסוק וכן יכול לעשות את זה.
ואלוהים. למה היא עוד ערה???????
אני גמורה מלא לעשות כלום. אני גמורה מלעשות. אין לי כח לאף אחד עכשיו וגם לא לעצמי.
אבל גם לבד זה כל כך רע.
זה יעבור, עוד כמה שעות. או מחר
אבל למה זה צריך לקרות בכלל?
כל כך הרבה דברים שעולים יחד
ואני לא מצליחה לבודד ולהבין אותם תמיד.
לעזאזל, נמאס לי מהזיגזג הזה. וליפול לתוך הבורות השחורים האלה. להתנדנד כל הזמן בין שפיות לחוסר תקנה. איך בשנייה אחת הכל נהרס ומרגיש כמו רגרסיה.
זו אני, הבנתי. אני יודעת שזה בסדר לחוות גם כאלו רגעים וזה לא לוקח ממני הכל ואת הטוב שכן יש. אני אפילו אוהבת את זה בגדול, אבל זה כבר מתיש לפעמים.
בא לי לבכות, גם כי מזמן לא בכיתי. אבל אין לי דמעות.
****
אל תקחו אותי קשה.
אני פשוט צריכה להוציא את זה ממני.
מיקס של רגשות. וחולשות ופחדים. אוף
וסתם הוצאתי את זה על הילדים שחגגו פה בלי הפסקה,
כי לא היה לי כח.
ויפה התואר הזה נרדם בלי שהספקתי לתת לו חיבוק.
זה אולי בגלל שלא הלכתי לאימון אפילו שרציתי. סתם התעצלתי להתארגן ואחכ כאבה לי הבטן בדיוק כשהתחלתי
(מרפי). וקורונה. ותירוצים
ואני כועסת על עצמי
וכועסת על אבא שלהם שבמקום לארגן אותם ולדאוג שיאכלו ויתקלחו וילכו לישון,
כמו שהוא היה אמור לעשות כשאני לא בבית,
השאיר לי את העבודה והיה עסוק בעניינים אחרים.
והעיסוקים האלה בלי קשר לעיתוי, מעלים לי את הפיוזים
כי אני פשוט לא יכולה לסבול את חוסר הארגון שלו והיכולת שלו לנהל את התשלומים שמגיעים לו. חמש שעות הוא יושב על משהו שכבר לפני חודשיים היה צריך לטפל ולסיים.
ובימים אחרים מורח את הזמן שעות כשהוא לא באמת עסוק וכן יכול לעשות את זה.
ואלוהים. למה היא עוד ערה???????
אני גמורה מלא לעשות כלום. אני גמורה מלעשות. אין לי כח לאף אחד עכשיו וגם לא לעצמי.
אבל גם לבד זה כל כך רע.
זה יעבור, עוד כמה שעות. או מחר
אבל למה זה צריך לקרות בכלל?
כל כך הרבה דברים שעולים יחד
ואני לא מצליחה לבודד ולהבין אותם תמיד.
לעזאזל, נמאס לי מהזיגזג הזה. וליפול לתוך הבורות השחורים האלה. להתנדנד כל הזמן בין שפיות לחוסר תקנה. איך בשנייה אחת הכל נהרס ומרגיש כמו רגרסיה.
זו אני, הבנתי. אני יודעת שזה בסדר לחוות גם כאלו רגעים וזה לא לוקח ממני הכל ואת הטוב שכן יש. אני אפילו אוהבת את זה בגדול, אבל זה כבר מתיש לפעמים.
בא לי לבכות, גם כי מזמן לא בכיתי. אבל אין לי דמעות.
****
אל תקחו אותי קשה.
אני פשוט צריכה להוציא את זה ממני.
נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.