אחד הדברים שאומרים לי ושאני אומר לעצמי וגם לאחרים זה
"הקב"ה אינו מעביר אותנו דברים שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם"
וואלה יש לי כנראה כוחות אדירים אם אני עובר דברים כאלה.
וואלה לא בא לי את הכוחות האלה אבא, די! תקח את הכוחות האלה ואל תעביר אותי את המסע הקשה והארוך הזה.
נזכר
איך עזרתי לחברים שבורים, והצלחתי דווקא בגלל מה שעברתי. טוב אולי היה שווה לעבור את זה בשביל לעזור לאחרים. אבל מה איתי?
מגיע תפילת מנחה. וכבר וואלה אין כח להתפלל שוב. ועוד עם כל הרשימה הארוכה של החברים ושלי.
טוב נו אתפלל עליהם אבל עלי אתה כבר יודע...
מתחיל לסיים את שמע קולנו אבל אומר טוב נו ה' אולי אתפלל על עצמי בקצרה
לוקח נשימה
מרים ידיים
ומתחיל והתפילה נפתחת לה. (לא משהו שקורה כל הזמן)
דמעה קטנה זולגת לה על הלחי נלחם עם הרצון של לנגב את הדמעה בגלל שזה מגרד (אבל לא רוצה כי אולי מישהו יראה ויראה אולי מה אני עובר.. אבל זה שקר אז בסוף כן מנגב את הדמעה)
עושה סיבוב ביישוב, שקיעה, והנה הזמן של הגעגוע מגיע.
השלב הזה הוא שלב של זכרון חזק מאוד, הרגעים של הביחד ושלא מרגיש לבד.
ופתאום וואלה אני לבד. אין למי לשלוח את השקיעה. אין מי שתשאל אותי איך עבר היום שלי כי באמת מעניין אותה.
מחליט ללכת ליער להתבודד, אם כבר מתחיל להיפתח אז יאללה.
מגיע ליער
יושב לי בין העצים ו..
נתקע. אין כלום להגיד
שקט
אז בכח
צועק
הד מההרים שממול חוזר
זה מדרבן אותי לצעוק יותר חזק
והנה מגיע רכב אבטחת.
פנס לכיוון שלי ומודיע להם שהכל תקין.
ואז נפתח לי המילים
"הכל תקין?! אתה כולך חתיכות קטנות שבקושי נאספו.
צועק שוב
הפעם התנים מחזירים לי תשובה.
חוזר מההתבודדת יותר מבולבל ממה שנכנסתי. אבל גם זה טוב
חלק ג יגיע מחר בעז"ה בלי נדר

