בס"ד

אני כבר כמה ימים בלי גישה לאינטרנט.

אחרי שקראתי ספר לפני שבועיים על הסכנות שבאינטרנט, של קובי לוי, ועל הדג החי או הנט, ומאוד הזדעזעתי, ופתאום הפלאפון שלי שבק חיים וגם המחשב,

ראיתי סימן משמים.

היום לא יכולתי כבר, אחרי שעברתי לפלאפון כשר, וניתקתי את הקו של החזיר, ניסיתי לבדוק אולי בכל זאת המחשב יפעל, למרות שבפעם האחרונה דפקתי עליו מרוב ייאוש והרסתי את הסיכוי הקטן שלו לפעול,

והסים בכלל מנותק, שבועיים וחצי הוא לא קיים,

ואני כמו טיפשה שהיא גם גיבורת -על מרוב אמונה, פשוט לא יכולתי היום, לא יכולתי בלי חדשות, בלי מוזיקה,

והדלקתי את המחשב, והכנסתי את הסין המת לנתב של המחשב הניח החבוט והישן,

ונדרתי לה' שאם המחשב ידלק אני אגיד מיד נשמת כל חי, והמחשב נדלק נגד כל הסיכויים.

ואז אמרתי מיד נשמת.

ואז ראיתי שאין אינטרנט, וכי מה חשבתי?

ובכל זאת נדרתי שוב , שאומר שוב נשמת כל חי.....

והאינטרנט עובד. עובדה אני כותבת כאן, הוכחה חיה.

אמרתי מיד נשמת כל חי, אחוזת התפעלות, ומיהרתי לבדוק איך יכול להיות, אינטרנט? הקו לא פעיל!! אני עדיין תוהה גם בדקות אלו איך זה פועל, מין הסתם שהקו עוד פעיל רק לא בדקתי אותו ואיכשהו נשארו לו כמה ימים לעבוד, ואלי הפקידה לא עשתה למרות הבקשה

א נ ע ר ף ולא על זה רציתי לדבר.

רציתי לדבר על אלוקים. התקרבתי אליו מאוד, מאוד, מאוד, בחודש אדר הזה. יש ספר שאני מחוברת אליו כמו חמצן, ובלעדיו אני עצובה , ממש ככה. אני הופכת להיות אדם שמח בחלקו ומאושר כשאני קוראת בו, ותמיד יש לי קשיים לקרוא בו, הזויים ומוזרים, אני רק מתחילה לדפדף בו ואני נדרמת או צריכה להתפנות אני נעשית צמאה וכל מיני צרות של היצר הרע ובכל זאת בכל זאת בכל זאת הצלחתי לקרוא בו, הוא כבר שבוע וחצי איתי ולמרות שאני קוראת בו כל יום - לא הספקתי לסיים אותו, כי כל משפט דורש התעמקות היצר שלי , היצר הרע שפעם המריד אותי נגד הבורא, ועכשיו כל משפט מחסיר פעימות ליבי וסותם לו את הפה המסריח והכופר, וזה כל כך כייף לי להיות ככה מותרת ספיקות, וזה נס עצום שקשה לי להסביר, 

קוראים לספר האמת היחידה חלק 1. הוא שחור ויש עליו תמונות של גוף האדם וחורבן הבית וכד'.

וכתוב שם הוכחות חותכות לקיום התורה,

חותכות גם את האפיקורס הכי גדול, מה שאני הייתי. בחורה חכמה שהופכת לאפיקורסית זה מסוכן ואף אחד לא הצליח להחזיר אותי בתשובה עד שנפל לידי הספר הזה וזה פשוט אילץ אותי לשנות תפיסה ולשנות הכל, הייתי אפיקורסית הכי מסוכנת כי האמנתי בה' רק לא בתורה שבעל פה והיו לי כל מיני עיוותים על התורה , הייתי לייצנית כל כך, וחשבתי שאני חכמה, והחזקתי מכשיר שהוא מבחינת חזיר ושקץ משוקץ ואני מעידה על עצמי שמאז שאין לי את המכשיר הלב שלי מתרפא ומשתמח וחכם הרבה יותר,

ואיכשהו אני מנסה להעביר פה בכמה מילים את האמת היחידה, כי ה' הוא אלוקים והוא אמת, והתורה אמת, וגם התורה שבעל פה!!!! והכל!!!!! הכל אמת אין לי ספיקות בכלל

ואכתוב כאן כמה מילים על אמת מתוקה זו:

קודם כל , אין כזה דבר שאלות אמיתיות באמונה. אמונה בבורא העולם נותן התורה הוא הדבר הפשוט ביותר בעולם. כל גרגיר חול, עלה עץ, כוכב בשמים, צורח שיש בורא לעולם ושאין קץ לחכמה שלו, וליכולת שלו, וכל ההסטוריה צורחת את האמת שאותו הבורא בחר בעמו ישראל התורה אצל הגויים היא הסטוריה, יציאת מצרים זה הסטוריה, ניסים גלויים שקרו לעם ישראל ידועים אצל כל הסטוריון חוקר באותם תקופות, שאלות באמונה זה בסך הכל תירוצים למה אני רוצה לחטוא, ההוכחות לאמונה כל כך פשוטות!

הוכחה ראשונה!!!!

המדענים גילו שיש בעולם חומרים שמתפוררים לאט והופכים לחומרים אחרים במשך זמן. אורניום הופך לאט לאט לעופרת, זה שעדיין יש אורניום בעולם ולא הכל הפך לעופרת מראה שהייתה התחלה לאורניום ושלא הכל הספיק להפוך לעופרת! אז הייתה התחלה לעולם, ולפי הוכחות החומרים גם הייתה התחלה כמו הזמן של התורה. 

דבר שני, המדענים תמיד כשמגלים משהו חדש בעולם ישר מחפשים מה התפקיד שלו בעולם, וזה מעיד שהם מאמינים שהעולם לא נברא סתם.. פעם עוד חשבו שהתוספתן סתם נברא, היום גם את זה גילו שזה בא עם תפקיד . ויש את האפיקורסים שאומרים אז מה זה מליוני שנות אור בין הכוכבים? ואנחנו יודעים שהשם ברא את הכוכבים כל כוכב עם האור שלו, "מבוגרים" כדי שיאירו מיד, וגם את העצים "זקנים" מוכנים עם פירות לאכילה, גם האדם נולד מבוגר, והעולם כולו נברא בצורה שתהיה קרקע פוריה לחיים על פני האדמה, הרי כוכבי אש באמת צריכים שנים כדי להיות כל כך הרבה, השם ברא אותם ביום אחד- "להאיר" על הארץ!!!! ברור שהעולם נברא מבושל, וההתחלה הייתה "מבוגרת".

תראו עוד הוכחה: כדור הארץ נמצא במרחק של 150.000.000 !!!! ק"מ מהשמש!!!!!!!!!! כן!!!! קצת יותר רחוק מהשמש- היינו קופאים. קצת יותר קרוב- הכדור הארץ היה נשרף, והכדור שלנו מסתובב סביב לציר שמשופע בעשרים ושלוש מעלות!זה גורם לעונות השנה, אם הציר היה ישר- היה בין הקטבים תמיד קיץ לוהט!!! וסמוך לקטבים קרחוני ענק! העולם היה לא ראוי לקיום בריות! 

אנחנו ובעלי החיים פולטים כל רגע דו תחמוצת הפחמן!העולם היה יכול להתמלא בגז הרעיל הזה! מה עשה השם ? ברא עצים ואת הים, העצים פולטים חמצן , ובולעים את הרעל שאנחנו פולטים, והים בולע גם כן, במידה ויש עודף גז באויר! ואם יש מחסור בגז הזה? הים פולט!!!!!!!

מי נתן שכל לים לבלוע כשיש יותר מידיי

לפלוט כשיש פחות מידיי

מי נתן שכל לים לא לעבור את הגבול הדמיוני על החוף????

כתוב בתורה גבול שמת בל יעבורון , הבריאה מוכעחה על קיום הבורא,

ובכלל, 

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף

שוב אני פה, אחרי חגים שיש בהם טריגר מתמשך (וגם הרבה שמחה, ב"ה)

רוצה לכתוב קטע יפה. משהו אמיתי, חשוף, נוגע. לתאר במילים יפות, בשיר, אולי עם חריזה, אולי איזו סיומת חוד פואנטה או דימויים מרגשים.

אבל אין לי מילים יפות, אין לי פואנטה לשמור לסוף, אין לי דימוי. יש לי רצון פשוט, שורף:

אני רוצה ילד. רוצה לנשום אלי את הריח של התינוק שלי. רוצה לחבק גוף קטן, פצפון, בידיעה שהוא שלי, שהוא נוצר בי, ואני אמא שלו. רוצה להצמיד אלי ילד בוכה ולנחם אותו בחיבוק ארוך. רוצה לתת ממני, את כל כולי, לעולם הזה המופלא שיקרא הילד שלי.

ואין לי ילד, והרצון הזה שורף לי, את כל המילים היפות, החרוזים והדימויים.

והגוף נודם, והנפש זועקת

תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי

עַד שֶׁהַלֵּב יִשָּׂרֵף

כְּמוֹ אֶלֶף שְׁמָשׁוֹת

בּוֹהֲקוֹת

כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת.

תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי

עַד שֶׁהַחוֹשֶׁךְ יִצְנַח

בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת

עַד שֶׁאַחֲרוֹן מַשְׁבְּרֵי הַלַּיְלָה הַחוֹלֵף

יִדּוֹם כְּאֶלֶף תּוּפִּים מַכִּים.

תִּשְׁכְּחִי, תִּשְׁכְּחִי

אֶת כְּאֵב הַבַּלָּהוֹת

בֵּין יָדַיִם חֲרִישׁוֹת

אֶת הַשְּׁתִיקוֹת שֶׁלֹּא בָּכִית

וְהַבְּכִי שֶׁלֹּא נָדַם

אֶת הַצַּלָּקוֹת שֶׁלֹּא הִגְלִידוּ

וְלֹא יַגְלִידוּ

לְעוֹלָם.

תִּבְרְחִי, תִּבְרְחִי

כָּל עוֹד אֶפְשָׁר

כָּל עוֹד רוֹאִים

עוֹלָם שָׁחוֹר

מִבַּעַד לִירִיעָה

כָּל עוֹד אֶפְשָׁר עוֹד לִבְרוֹחַ

וְלִצְנוֹחַ

לַמִּיטָּה.

הסיפור נגמר,

החתימה נחתמה והפתק נשלח.

וכל אחד נכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום.

ועכשיו מתחיל סיפור חדש,

שבו אין לי חלק אצלך.

ולך, אין חלק אצלי.

ושקט כאן.

וטוב.

וחדש.

ואשריי על הבחירה והדרך.

ואיזה פלא אני.

אני פשוט פלא.

שבחרתי בי,

למרות שפחדתי להסתכל בראי.