היא אמרה 'תאהבו'
ואת צחקת.
אין את מי לאהוב, רצית לצרוח אליה, את לא מבינה? אין! אין!!
אנשים אומרים 'אם אתה לא אוהב את עצמך לא תוכל לאהוב אחרים.'
ואת יכלת להעיד בדם, בדמעות שזה נכון
.
באיזה שנה אחת, לפני ראש השנה, המורה חילקה דפים לבנים לכולן ואמרה שכל אחת תכתוב למישהי אחת שנמצאת כאן, סליחה על משהו.
כולן כתבו, והיתה דממה מתוחה בכיתה, בעיקר בגלל המריבה הגדולה בין גילה לליבי.
אח"כ המורה אמרה לקום ולהביא ת'דף לילדה שכתבתם לה, וכולן קמו ופזלו בזהירות למסלול של המכתבים של גילה וליבי.
את לא יודעת איך, אבל בכל הבלגן שהיה שם, המורה שמה לב שלא קמת.
'תמר' היא אמרה, חד וקצר 'ממי ביקשת סליחה?'
אמרת לה בקול מהוסס שביקשת מעצמך.
ואז היא אמרה בקול גדול
'בנות, בנות, שבנה בבקשה, תמר רוצה לשתף אותנו על מה היא ביקשה סליחה מעצמה.'
לא רצית. אבל המילים של המורה הקימו אותך, פתחו את הפה שלך ושחררו הברות לחלל.
'ביקשתי אמ סליחה מעצמי, על זה שאני.. שאני שונאת את עצמי.'
נהיה שקט בכיתה, ורק שירה מהשולחן האחרוו שאלה 'וסלחת לעצמך תמי?'
תקעת עיינים בנעלים האפורות שלך ולחשת 'לא, עצמי לא סולחת לי
.
זה לא היה ככה תמיד.
פעם אהבת מישהי, 'החברה הכי טובה שלי' אהבת לקרוא לה, ובכלל, אהבת כל מה שקשור אליה, לדבר איתה, ולכתוב לה, ולחשוב עליה.
והיא, ביום אחד, לא אהבה עוד. היא אמרה לך שירד לה ממך.
שתקת, וצרחת בתוך הלב.
אהבת פעם כ"כ ת'כנות שלה, עכשיו רצית רק להקיא.
לא אהבת.
יצאת החוצה וחרטת עם סכין יפני על הגזע של העץ בחצר
'אסור להתקרב לאנשים - זה מסוכן'
מאז את שונאת
.
כשאת עוצמת עיניים עולה לך המבט שלו.
זלזול עמוק.
ככה הוא הסתכל עלייך אחרי חצי שעה של התעללות. של מוות. של גהנום.
אחרי שהוא מיצה את כל מה שאפשר להפיק ממך, הוא הסתכל עלייך במבט כזה, פלט נחרת בוז. והלך.
נשארת קפואה, מבויישת. שונאת.
ומשום מה המבט הזה הולך איתך, ואי אפשר לאהוב איתו
.
את עומדת בחלון, מסתכלת על האנשים.
'אנשים זה רע' את משננת לעצמך. 'הם אכזריים, אנוכיים, ונוראים'
אם רק היית לנקות את היקום מאנשים, את חושבת, אבל אז את תישארי עם עצמך, וזה בטוח לא כדאי.
את הולכת למגירה, לוקחת דף לבן וטוש ירוק - כי זה מה שיש.
מציירת בידיים רועדות, כמו תינוק שהולך צעד ראשון, חצי עיגול עקום בתחילתו, ועוד חצי עיגול כזה הופכי, וכותבת בהיסוס בתוך הלב,
'לתמי, אני אוהבת אותך. מתמי.'
ואת צחקת.
אין את מי לאהוב, רצית לצרוח אליה, את לא מבינה? אין! אין!!
אנשים אומרים 'אם אתה לא אוהב את עצמך לא תוכל לאהוב אחרים.'
ואת יכלת להעיד בדם, בדמעות שזה נכון
.
באיזה שנה אחת, לפני ראש השנה, המורה חילקה דפים לבנים לכולן ואמרה שכל אחת תכתוב למישהי אחת שנמצאת כאן, סליחה על משהו.
כולן כתבו, והיתה דממה מתוחה בכיתה, בעיקר בגלל המריבה הגדולה בין גילה לליבי.
אח"כ המורה אמרה לקום ולהביא ת'דף לילדה שכתבתם לה, וכולן קמו ופזלו בזהירות למסלול של המכתבים של גילה וליבי.
את לא יודעת איך, אבל בכל הבלגן שהיה שם, המורה שמה לב שלא קמת.
'תמר' היא אמרה, חד וקצר 'ממי ביקשת סליחה?'
אמרת לה בקול מהוסס שביקשת מעצמך.
ואז היא אמרה בקול גדול
'בנות, בנות, שבנה בבקשה, תמר רוצה לשתף אותנו על מה היא ביקשה סליחה מעצמה.'
לא רצית. אבל המילים של המורה הקימו אותך, פתחו את הפה שלך ושחררו הברות לחלל.
'ביקשתי אמ סליחה מעצמי, על זה שאני.. שאני שונאת את עצמי.'
נהיה שקט בכיתה, ורק שירה מהשולחן האחרוו שאלה 'וסלחת לעצמך תמי?'
תקעת עיינים בנעלים האפורות שלך ולחשת 'לא, עצמי לא סולחת לי
.
זה לא היה ככה תמיד.
פעם אהבת מישהי, 'החברה הכי טובה שלי' אהבת לקרוא לה, ובכלל, אהבת כל מה שקשור אליה, לדבר איתה, ולכתוב לה, ולחשוב עליה.
והיא, ביום אחד, לא אהבה עוד. היא אמרה לך שירד לה ממך.
שתקת, וצרחת בתוך הלב.
אהבת פעם כ"כ ת'כנות שלה, עכשיו רצית רק להקיא.
לא אהבת.
יצאת החוצה וחרטת עם סכין יפני על הגזע של העץ בחצר
'אסור להתקרב לאנשים - זה מסוכן'
מאז את שונאת
.
כשאת עוצמת עיניים עולה לך המבט שלו.
זלזול עמוק.
ככה הוא הסתכל עלייך אחרי חצי שעה של התעללות. של מוות. של גהנום.
אחרי שהוא מיצה את כל מה שאפשר להפיק ממך, הוא הסתכל עלייך במבט כזה, פלט נחרת בוז. והלך.
נשארת קפואה, מבויישת. שונאת.
ומשום מה המבט הזה הולך איתך, ואי אפשר לאהוב איתו
.
את עומדת בחלון, מסתכלת על האנשים.
'אנשים זה רע' את משננת לעצמך. 'הם אכזריים, אנוכיים, ונוראים'
אם רק היית לנקות את היקום מאנשים, את חושבת, אבל אז את תישארי עם עצמך, וזה בטוח לא כדאי.
את הולכת למגירה, לוקחת דף לבן וטוש ירוק - כי זה מה שיש.
מציירת בידיים רועדות, כמו תינוק שהולך צעד ראשון, חצי עיגול עקום בתחילתו, ועוד חצי עיגול כזה הופכי, וכותבת בהיסוס בתוך הלב,
'לתמי, אני אוהבת אותך. מתמי.'
