זה היה במוצאי שבת קיצית אחת.
האוויר בחוץ היה נעים משהו. מרענן בשגרת היומיום הדביקה של הבקעה. אפילו הירח היה די מלא, וגם הנוף נחמד יותר מהצהוב-חום הזה של הבקרים.
היינו כבר אחרי כל הארגונים של הציוד.
הווסטים עלינו, משופצרים לימין. כוננות מלאה.
אהרון קורא לכולנו לח' אחרונה.
(כמובן שאז לא יכולנו לקרוא לו אהרון[חס וחלילה, ה' ישמור], בשבילנו הוא היה מפקד המחלקה)
'בואו אני רוצה להשמיע לכם משו' הוא אמר, והניח אחר כבוד רמקול JBL קטן ואיכותי במרכז הח'.
'זה הקלטה שהשמיעו לנו בקורס קצינים, ואני רוצה שעכשיו כולכם גם תשמעו'
וואללה, הצליח לסקרן אותי. גם היה בזה מעין חוסר רשמיות נעימה ולא רגילה לאווירה של הטירונות.
מהרמקול הקטן בקע קולה של אישה, ולא סתם אישה..
זאת הייתה אשתו של שלומי, חייל שנרצח בפיגוע לפני מספר שנים.
והיא מספרת, איך שלומי שלה היה איש טוב ורגיש, אכפתי ואופטימי. ואיך פעם סיפר לה, על איזו עלייה קשה שהייתה להם באמצע אימון בחורף. ואיך שכולם סבלו מהקור והרטיבות.
'וגם לי' הוא אמר, 'היה קשה, וחיכיתי כבר שתיגמר העלייה הזו, שיייגמר האימון הזה. ופתאום החלטתי, שדווקא כשקשה, אני הולך לדחוף את מי שאחרון בטור. ואין לי כלכך הסבר לאיך בדיוק ולמה, אבל ראיתי שככל שאני דוחף אנשים, יותר קל לי'..
'אז זה מה שהוא עשה', הפטירה אלמנתו של שלומי, עזר לחברים שלו, מתי שלו בעצמו היה קשה לא פחות מהם...
ורציתי לאחל לכם, שתמיד תדעו להסתכל על הסביבה שלכם ולראות מי צריך דחיפה, מי צריך עזרה לא לפול'
ההקלטה הסתיימה והשתרר איזה שקט באוויר. שקט כזה מהורהר, טעון בדברים חיוביים. נראה היה שהסיפור נגע לכולם איפשהו בלב, הזיז משהו.
ורק אני ניסיתי להבין איך זה יכול להיות שאתה מתאמץ יותר פיזית, ועדיין יותר קל לך. האמת היא שקצת הטלתי ספק בכל העניין.
בסופו של דבר התחיל המסע, והחלטתי שאני בודק את זה. והופתעתי לגלות שזה נכון. מן עניין לא מוסבר, לא ברור כזה, אבל עובדה מוכחת, או לפחות, בדידי הווה עובדא.
והוספתי לעצמי חוק.
אצלי במסע לא רק שאני יעזור, אצלי במסע החברים יחייכו.
אז כל כמה דקות עשיתי להם מסדר חיוך. פרצופים שבוזים, חצי ישנים-חצי מקללים בלב את כל העולם, נהפכו לאט לקו העקום והזוויתי הזה, שעושה לך טוב על הלב.
אמנם היו כאלה ששיחקו אותה יותר קשוחים מהאחרים, וניסו לא להישבר, אבל בסוף כולם נשברו וחייכו.
בסופו של דבר הגיע הבוקר, כבר נגמר המסע.
כולנו יושבים מפורקים בבסיס, ואני רואה חבר'ה שבאים אליי ואומרים לי שרק בזכותי הם הצליחו לעבור את זה. שעזרתי להם.
דמעות עלו לי לעיניים.
אחרי כלכך הרבה דברים רעים שעצמי סיפר עליי לעצמי, סופסוף הצלחתי גם לשמוע דברים טובים עליי.
ועצמי חשב לעצמי,
שמזל שיש חברים כאלה, שיבואו כשקשה לך,
ויעלו לך חיוך.
האוויר בחוץ היה נעים משהו. מרענן בשגרת היומיום הדביקה של הבקעה. אפילו הירח היה די מלא, וגם הנוף נחמד יותר מהצהוב-חום הזה של הבקרים.
היינו כבר אחרי כל הארגונים של הציוד.
הווסטים עלינו, משופצרים לימין. כוננות מלאה.
אהרון קורא לכולנו לח' אחרונה.
(כמובן שאז לא יכולנו לקרוא לו אהרון[חס וחלילה, ה' ישמור], בשבילנו הוא היה מפקד המחלקה)
'בואו אני רוצה להשמיע לכם משו' הוא אמר, והניח אחר כבוד רמקול JBL קטן ואיכותי במרכז הח'.
'זה הקלטה שהשמיעו לנו בקורס קצינים, ואני רוצה שעכשיו כולכם גם תשמעו'
וואללה, הצליח לסקרן אותי. גם היה בזה מעין חוסר רשמיות נעימה ולא רגילה לאווירה של הטירונות.
מהרמקול הקטן בקע קולה של אישה, ולא סתם אישה..
זאת הייתה אשתו של שלומי, חייל שנרצח בפיגוע לפני מספר שנים.
והיא מספרת, איך שלומי שלה היה איש טוב ורגיש, אכפתי ואופטימי. ואיך פעם סיפר לה, על איזו עלייה קשה שהייתה להם באמצע אימון בחורף. ואיך שכולם סבלו מהקור והרטיבות.
'וגם לי' הוא אמר, 'היה קשה, וחיכיתי כבר שתיגמר העלייה הזו, שיייגמר האימון הזה. ופתאום החלטתי, שדווקא כשקשה, אני הולך לדחוף את מי שאחרון בטור. ואין לי כלכך הסבר לאיך בדיוק ולמה, אבל ראיתי שככל שאני דוחף אנשים, יותר קל לי'..
'אז זה מה שהוא עשה', הפטירה אלמנתו של שלומי, עזר לחברים שלו, מתי שלו בעצמו היה קשה לא פחות מהם...
ורציתי לאחל לכם, שתמיד תדעו להסתכל על הסביבה שלכם ולראות מי צריך דחיפה, מי צריך עזרה לא לפול'
ההקלטה הסתיימה והשתרר איזה שקט באוויר. שקט כזה מהורהר, טעון בדברים חיוביים. נראה היה שהסיפור נגע לכולם איפשהו בלב, הזיז משהו.
ורק אני ניסיתי להבין איך זה יכול להיות שאתה מתאמץ יותר פיזית, ועדיין יותר קל לך. האמת היא שקצת הטלתי ספק בכל העניין.
בסופו של דבר התחיל המסע, והחלטתי שאני בודק את זה. והופתעתי לגלות שזה נכון. מן עניין לא מוסבר, לא ברור כזה, אבל עובדה מוכחת, או לפחות, בדידי הווה עובדא.
והוספתי לעצמי חוק.
אצלי במסע לא רק שאני יעזור, אצלי במסע החברים יחייכו.
אז כל כמה דקות עשיתי להם מסדר חיוך. פרצופים שבוזים, חצי ישנים-חצי מקללים בלב את כל העולם, נהפכו לאט לקו העקום והזוויתי הזה, שעושה לך טוב על הלב.
אמנם היו כאלה ששיחקו אותה יותר קשוחים מהאחרים, וניסו לא להישבר, אבל בסוף כולם נשברו וחייכו.
בסופו של דבר הגיע הבוקר, כבר נגמר המסע.
כולנו יושבים מפורקים בבסיס, ואני רואה חבר'ה שבאים אליי ואומרים לי שרק בזכותי הם הצליחו לעבור את זה. שעזרתי להם.
דמעות עלו לי לעיניים.
אחרי כלכך הרבה דברים רעים שעצמי סיפר עליי לעצמי, סופסוף הצלחתי גם לשמוע דברים טובים עליי.
ועצמי חשב לעצמי,
שמזל שיש חברים כאלה, שיבואו כשקשה לך,
ויעלו לך חיוך.
