זה מלחמה על להיות או לא להיות'
אופק נואם לך במרץ, את מחייכת לעצמך, תמיד הוא היה פיוטי ורגשן כזה, שונה כ"כ מהבנים האחרים, בגלל זה בחרת אותו, להקים איתך בית -
גם אם זה בית מקרשים על העץ, גם אם אתם ילדים בני שש עשרה, ילדים שלא מבינים כלום מהחיים,כמו שדרורה הזקנה אומרת כל פעם שהיא מגיעה לבקר את אמא, ואת משפילה עיניים ואומרת לה בליבך, לא מבינים כלום מהחיים דרורה, אבל מהמוות מבינים ועוד איך.
אופק יושב ליד השולחן הקטנטן שלכם ומנסה לנסח מודעות לפרוייקט החסד היומי שלו, את אפילו לא מתענינת אם זה זוג כלבים שהופקרו לקור או ילד עני שאין לו מה לאכול. את רק יושבת על הכסא הסגול, ש'מצאתי ליד הפח והוא התאים בול למחנה שלנו' ושרה לעצמך, אופק מצטרף אלייך ושניכם שרים על אהבות שהתנפצו ולבבות שנשברו,
את חושבת לעצמך,עיזבו כבר את האהבה, תנו לחיות קודם, יש עוד כמה דברים חוץ מלב.
אבא שלך, הוא אהב אותך, הכי שבעולם, אבל כל לילה שאמא לא ישנה בבית, הלכה להשתלמויות המפגרות שלה או לחופשים הנוראים האלה היית מפחדת, מתה מפחד, אבא שלך אהב אותך ומזה בדיוק פחדת, מהאהבה הזאת שהייתה מגיעה למיטה שלך באמצע הלילה ונשכבת עלייך.
חונקת אותך.
לא היה לך למי לספר, אמא הייתה אפאטית וקפואה לכל מה שלא נגע לעסקים שלה. השכנות היו רחוקות מדי. וקרובים אחרים לא היו. ככה גדלת אפילו התרגלת, וככה מצא אותך אופק, אחרי הבצפר, בחוץ על הספסל החום, קפוצון שחור רחב, חצאית שחורה שמטאטה את הרצפה, ועיינים ירוקות, תקועות במדרכה, בוערות כמו נר כבוי. הוא אמר לך
היי, את, מה קורה?
שתקת. חשבת הוא יהיה כמו כל האנשים האחרים, מפזרים כמה מילים וחיוכים ואז מתיאשים והולכים.
הוא לא. הוא ישב לצידך על הספסל ושתק, השמש שקעה מזמן, והוא הביט לך בתוך העינים ואמר
אני יבוא מחר.
והוא בא. שותק. מחכה. אחרי כמה דקות כאלה הרמת עינים ואמרת
קוראים לי אמונה.
הוא חייך חיוך עדין, קטן, ואמר
אני אופק.
שתקתם ביחד, וכשהשמש שקעה, הוא אמר לך שכדאי לך ללכת הביתה, מסוכן ברחוב בשעות כאלה. חייכת חיוך מריר ואמרת לו שבבית מסוכן יותר.
אמא שוב לא הייתה בבית, נסעה לחו"ל לשבועיים ולא היה לך כח לעוד לילות נוראים כאלה.
הוא שתק לרגע ואמר
יש לנו מיטה מיותרת בבית, בואי.
באת. ומאז נהיית חלק מהמשפחה שלו.
