ברוך ה'.

המחזור שלי מתעכב, זה קשור למצב?

 einatlev  מרץ 22, 2020  0  המחזור החודשי

בעשור בו אני מלמדת מודעות לפוריות, נתקלתי לא אחת בתסמונת אוגוסט. אל תעשי עליה גוגל, המצאת השם היא שלי. נתקלתי בה לראשונה כשיצא לי ללמד כמה קבוצות נשים במהלך אוגוסט. יד המקרה, וכולן היו לקראת סיום הסדנה, כלומר היו להן כמה וכמה טבלאות המתעדות את המחזורים שלהן, משך הווסת, מתי התרחש הביוץ וכן הלאה. והנה, אחת אחרי השניה, הן מתיישבות לצדי לשיחה מתנצלת; "אני לא יודעת מה קרה לי החודש, משום מה הביוץ מבושש לבוא"; "זה ממש מוזר, הווסת ממש מאחרת ולא נראה לי שאני בהריון"; ועוד כהנה וכהנה התנצלויות. כשהאשה החמישית ברצף הראתה לי טבלה ובה מחזור משובש, פרצתי בצחוק גדול. כינסתי את הקבוצה כולה וסיפרתי להן שממש כעת אנחנו עדות למה שהמחקר כבר הוכיח: יציאה משגרה עשויה לשבש את המחזור.

שנים חלפו מאז הפעם הראשונה ההיא. כל קבוצה בה פגשתי באוגוסט מאז ואילך הציגה טבלאות דומות. ולמה לא, בעצם? הילדים בבית, שעות השינה משתנות, קצב החיים אחר, וגם מחזור הפוריות עשוי להגיב. תסמונת אוגוסט הפכה שכיחה כל כך, עד שהתחלתי ללמד אודותיה באופן סדיר.

ועכשיו אנקדוטה נוספת. לפני מספר שבועות (ולפני בהלת הקורונה) טסתי עם בתי לבקר חברים (לא, לא באיטליה). חלפו שנים רבות מאז פקדתי את נתב"ג, שעת הטיסה נקבעה למאוחר בלילה, ו…גיליתי שאני במתח. המתח היה רב כל כך, עד שהווסת שלי, שהיתה אמורה להסתיים לפני הטיסה, בוששה לבוא. הטיסה חלפה בשלום, וכשנחתנו במלון אי שם בלילה, משהו בתוכי השתחרר – וגם הווסת הופיעה.

אני משתפת אותך בפרטים אינטימיים אלו כיוון שמשבר הקורונה משול בעיניי לתסמונת אוגוסט + טיסה, כלומר יציאה משגרה מתובלת במתח רב ובחוסר ודאות.  כדי להבין איך זה עובד, מה קורה עמוק בתאים שלנו ברגעים אלו ממש ומה אפשר לעשות, כדאי שנצלול לכמה מושגים קצרים.

מערכת העצבים האוטונומית – בעברית קלה למשתמשת

באופן פשוט, מערכת העצבים האוטונומית מחולקת לשתיים: המערכת הפרא-סימפתטית, והמערכת הסימפתטית.

אם נדמה אותן לדוושות הרכב, המערכת הפרא-סימפתטית משולה לברקס. מתפקידה לשמור אנרגיה, להאט את הקצב, "להיטען", ליצור צמיחה ושיקום, מנוחה והרפיה.

המערכת הסימפתטית, לעומתה, משולה לדוושת הגז. היא מניעה לפעולה, שואבת כוח מן המאגרים ועוזרת לנו להיאבק או לברוח במקרה של מצוקה. המערכת הזו משתקת כל מה שלא דחוף – פעילות מעיים ושלפוחית השתן, למשל – כדי לתת יותר כוח לריאות, ללב, למוח ולשרירים. באופן אישי, ההשתקה של מה שלא חיוני מזכירה לי את הצורך החריף שלי להשתיק את הרדיו כשאני מנסה לחנות ברוורס באמצע תל אביב. תנו לי להתמקד במה שחשוב!

אם כן, גז וברקס. זה כל העניין. אם נחפש איכויות דומות לשני אלו, נחשוב אולי על יום ולילה, יאנג וין, ששת ימי עמל ושבת המלכה.

ו… הנה הפאנץ'. הגוף מתפקד באופן מיטבי כשרוב הזמן דוושת הברקס היא השולטת. כשאנחנו נחות, פועלות לאט, דואגות לצרכינו הגופניים והרגשיים – או פעילות אבל עושות זאת מתוך סטייט אוף מיינד של נחת – דוושת הברקס שולטת. במצב כזה, המאגרים שלנו מתמלאים והגוף שומר רזרבה לימים קשים (אני לא יכולה להמנע מלחשוב על המזווה של כמה אנשים בימים אלו ).

לעומת זאת, כשאנחנו נתונות תחת דוושת גז במינון גבוה, מערכות חיוניות בגוף משותקות – והגוף כולו נמצא במצוקה. (שימי לב, אפשר להיות בשבת המלכה במלון 5 כוכבים ועדיין להיות בסטייט אוף מיינד של דוושת גז, ואפשר לעבוד בתפוקה גבוהה ולהיות מבפנים בנחת מלאה, כך שהתודעה שלך היא לב הסיפור, הרבה יותר מהמציאות הסובבת אותך).

ואיך זה קשור לפוריות?

גרוי יתר של דוושת הגז במערכת העצבים גורם להקטנת כמויות הפרוגסטרון בגופנו. ההורמון החביב הזה נוטל חלק דומיננטי במחזור הפוריות, ותפקידו לתחזק, להרגיע ולהחזיק הריון – במידה והוא קורה. היות וכל ההורמונים תלויים זה בזה, מחסור בפרוגסטרון ישפיע בתורו על רמות האסטרוגן והטסטוסטרון, והמחזור יתנהג בהתאם – קצר מאוד, ארוך מאוד, עם ביוץ שמופיע מאוחר או ללא ביוץ כלל.

צ'אקרת הבסיס וצ'אקרת המין

ועכשיו, נעבור לסינית. או בעצם, למסורות מן המזרח. מבטיחה שאין כאן נגיפים.

הבאות בתור ממוקמות במעלה הגוף, ואחראיות בתורן על דימוי עצמי ומערכות יחסים, רגשות, ביטוי והשמעת קול, אינטואיציה וראיה של "מעבר" וקשר לאלוהים.

BAD NEWS: פגיעה באחת הצ'אקרות משפיעה על השאר.

GOOD NEWS: ריפוי אחת הצ'אקרות ישפיע על האחרות.

מנסיוני הקליני, פגיעה בכל מה שמסמלת צ'אקרת הבסיס משפיע לרוב על צ'אקרת המין. מעבר דירה (גם אם זו דירה טובה יותר מזו שגרת בה), טיסה, פגיעה ביציבות הפיזית או הרגשית, אלימות מסוגים שונים, תחושת חוסר בטחון או חוסר ודאות – מביאות בדרך כלל להשפעה על צ'אקרת המין. כיוון שלרחם יש איכויות מכילות וסופגות, היא לרוב "לוקחת" על עצמה את הקושי המופיע בקומה מתחתיה, והדבר יבוא לידי ביטוי בכאבי או שיבושי מחזור, קשיי פוריות וכדומה.

ולחובבות המדע שבינינו, זה הזמן להבהיר – 

זה לא רק "סינית"; יש קשר אנטומי בין רצפת האגן (צ'אקרה ראשונה), הסרעפת (צ'אקרה שלישית), הגרון (צ'אקרה חמישית) ואזור הרקות במוח (צ'אקרה שישית). כשאנחנו נושמות באופן מיטבי, כל השרירים הללו פועלים יחד ומייצרים זרימת חמצן, דם ואנרגיה חופשית לכל אברי הגוף. כשהקרקע נשמטת לנו מתחת לרגליים, רצפת האגן מגיבה, צ'אקרת הבסיס מאבדת יציבות – והרחם בעקבותיה. קל להבין זאת אם תדמייני מבנה בן כמה קומות – שהקומה התחתונה שלו מתחילה לרעוד. כך שסגר בבית, חוסר תנועה, פחות מפגש עם הקרקע ויציאה משגרה – משפיעים על זרימת הדם ברחם ובשחלות ועשויים לשבש את המחזור.

הסרעפת ורצפת האגן

אם להיות ספציפית יותר, יש קשר הדוק בין הסרעפת לרצפת האגן.

כמה מילים על הסרעפת. שריר הרוחב החשוב הזה נמצא במרכז הבטן, וצורתו ככיפה גדולה. הוא דק כנייר, ופרוש לרוחב הבטן מקצה לקצה – מהצלעות התחתונות בצד אחד דרך מפתח הלב ועד לצד השני. תוכלי לחוש אותו אם תעברי עם קצות אצבעותייך מתחת לקו הצלעות.

הסרעפת היא השריר החשוב יותר בנשימה וכשהיא עובדת כהלכה, היא עושה מסאז' עקבי לאברים הפנימיים, מסיייעת לזרימת הדם אל הלב ולריקון צואה (או תינוקות בלידה… סליחה על ההשוואה).

תוכלי להבחין באופן פעולת הסרעפת אם תתגנבי אל ילדייך הפעוטים כשהם ישנים (זה יקח רק דקה, אל תדאגי). כשפעוטים ישנים, קל להבחין בבטן העולה – יורדת שלהם בזמן הנשימה. הסרעפת עובדת כך שהיא נעה במורד ובמעלה הבטן, ועל הדרך מזכה אותם בזרימת דם ופינוי רעלים. באופן מצער, כשאנחנו מתבגרות אנחנו "נועלות" את הסרעפת, השריר מתקצר ואנחנו מנסות, לשווא, לנשום עמוק אל החזה. העניין הזה קורה לא רק בהתבגרות אלא גם במצבי לחץ. חשבי רגע על הצליל "הא!" המופיע כשאת נבהלת. הסרעפת נעולה, האוויר לא "יורד לבטן", הנשימה שטוחה. באון פסימי למדיי, הנשימה השטוחה הזו היא המפתח לנזקים גופניים ונפשיים כאחד. אולם גם כאן, החדשות הטובות הן שממש אפשר לעבוד על זה.

אם נחזור לענייני הרחם, כשהסרעפת ננעלת זרימת הדם בין המוח לרחם ולשחלות מואטת, והדרך לשיבושי מחזור קצרה.

"קוראות" בקפה? אפשר גם "לקרוא" בווסת

נשים שעוקבות אחרי דפוס, משך, כמות, צבע, מרקם ועוצמת הדימום הוסתי שלהן יכולות להעיד כי הוא משתנה מחודש לחודש. הצבע נע בין אדום טרי לבורדו, חום או שחור, המרקם יכול להיות דליל ומיימי או רירי, סמיך וכבד, יכולים להופיע גושים, הזרימה עשויה להיות מטפטפת או חזקה ועוד ועוד.

אם את מנהלת מעקב יומיומי אחר הגופנפש שלך, תוכלי להבחין בין כי יש קשר הדוק בין מה שקרה לך החודש (תזונה, מתח, שעות שינה, עייפות, התמודדות עם אתגרים, נחת ושמחה ועוד) לבין הווסת שלך. הקשרים מבהקים כל כך, עד כי יש נשים שטוענות שהן יכולות "לקרוא" בווסת שלהן איזה מן חודש זה היה.

אם נמשיך קו מחשבה מעניין זה, הרחם משתמשת בווסת כדי לווסת אותך. היא אוגרת עבורך את המתחים, הרעלים, הלחצים, התרופות, הקפה והקמח הלבן ומשחררת את אלו בווסת. זה לא רק אנרגטי, זה ממש פיזי וכבר הוכח מדעית – על הרחם יש קולטנים שאוספים אליה רעלים לאורך החודש.

כך שמשבר קורונה עשוי להביא לווסת מעניינת במיוחד. אם תיתקלי החודש בווסת כבדה מאוד, גושית, שחורה או כהה, סמיכה, מלווה אולי בכאב או קושי לצאת – דעי לך שהרחם שלך עושה לך טובה, ומנקזת את כל זה החוצה. אני מזמינה אותך להודות לה על המאמץ ולאפשר לה לעשות את שלה. לרוב, תנוחות כריעה ומסאז' עדין במפתח הלב (כן כן, במרכז הסרעפת) יסייעו לרחם שלך לעשות את העבודה.

טוב… באסה, לא?

המגוון האנושי מראה לנו שלא כל אשה שחווה סטרס תחווה שיבושי מחזור. לטעמי, העניין קשור לאופן בו למדת להפעיל את המערכת הפרא-סימפתטית שלך (את דוושת הברקס) ביחס למערכת הסימפתטית (דוושת הגז). ואף פעם לא מאוחר מדי! למעשה, משבר הקורונה הוא הזדמנות מצוינת לתרגל.

הנה כמה רעיונות:

• דבר ראשון, בואי נקבל את זה. אין מה להלחם בגוף שלנו, הוא "מריח" את המציאות הרבה לפני שהמעבדים הרגשיים או הקוגנטיביים שלנו נכנסים לפעולה. אז זה מה שצפוי לקרות החודש… OK. את יכולה לומר לעצמך בקול: "אני מקבלת את זה שאני מרגישה כך וכך… אני מקבלת את זה שהמחזור שלי מתעכב…" וכו'. לאמירה בקול יש אפקט מטורף.
• בואי ננסה לא להפגיז את מערכת העצבים במידע שמעורר את דוושת הגז. אפשר לכבות את הטלוויזיה, להכנס לאתר החדשות פעם ביום וזהו. זו לא התנתקות ממה שקורה בעולם, זו לקיחת אחריות.
• תנועה. קל להגיד, קשה לבצע כשסגר מוטל עלינו. ובכל זאת, אם בנית לך בית עם מדרגות – זה הזמן לברך על כך, ואם לא – תרגול יוגה מול המסך (יש שיעורים מצוינים ברשת), סיבובי אגן או כל תנועה שעולה על דעתך עוזרת למתח להתפוגג מהשרירים ולך – להפעיל את דוושת הברקס. אל תשכחי לשים מוזיקה טובה.
• עבודה קולית – זוכרת את הצ'אקרות? השמעת קול כמו נשיפה, אנחה, "הוי טעטע" או סתם צליל לא אסתטי מניעה את צ'אקרת הגרון – ודרכה את כל השאר. תוסיפי תיפוף על החזה – ואחרי כמה דקות של השמעת הצליל HEY השמחה תחזור אל הלב.
• עיסוי סרעפת – את זה אל תעשי, בבקשה, אם את בהריון. בשאר הזמן, את בהחלט יכולה לעבור עם קצות האצבעות על קו הצלעות שלך, מצד לצד. יתכן ותחושי ב"גולות" קטנות מתחת לעור או במתח, יתכן ובחלק מהמקומות המגע לא יהיה לך נעים. הכל תקין. פשוט המשיכי לעסות בעדינות, תבחרי את עוצמת המגע לאופן בו הכי נעים לך – מצד לצד, שוב ושוב. לא תאמיני מה זה יעשה לנשימה שלך.
• חיבור לאדמה – מסורות מזרחיות גורסות שלנשים יש יכולת לשאוב אנרגיה מן האדמה. הכוח הזה חזק כל כך, עד שבני המשפחה מזהים אותו, וסובבים סביב האם (מפנים אליך – ורק אליך – תלונות, מספרים רק לך מה שלומם ופשוט צריכים לדעת שאת בסביבה. מוכר? ). כלומר, לך כאשה יש יכולת לשאוב תחושת קרקע, כוח ובטחון מן האדמה, והיא יכולה לקרקע לא רק אותך – אלא גם את בני ביתך.  איך לעשות זאת? אם זכית לגור בכפר, פשוט צאי יחפה החוצה. עמדי כמה דקות על האדמה, כמה פעמים ביום. את יכולה להרעיד – להפעים את הגוף, לעבוד בגינה או פשוט לעמוד. אם את גרה אי שם בבנין מגורים, זה הזמן להזכיר כי המוח לא מבחין בין דמיון למציאות. קחי לך כמה רגעים לדמיין שאת עומדת יחפה על הקרקע, במקום שאת אוהבת. זה יעשה את העבודה.
• מגע. אמנם ביקשו להקפיד על מרחק, אבל לעצמך את יכולה להעניק מגע. ערכי מקלחת, קחי שמן גוף טוב ותני לעצמך מגע מפנק בכל הגוף. בחיי, זו מתנה של ממש.

אסיים בתודה לד"ר מיכל פרינס, שעודדה אותי לשבת לכתוב,

ובתפילה שנזכה להתבונן, לברך, לחייך, לראות טוב, לחבק את הבהלה שבתוכנו ולקחת מהמשבר הזה את מתנת האיטיות, העצירה, ההסתגלות לשינוי.

ממליצה לך לשוטט באתר ולמצוא מידע נוסף, טיפים וסרטונים אודות המחזור החודשי.

בריאות לכולם!

מקורות מידע והשראה:

תבונת גיל המעבר / ד"ר כריסטיאן נורתרופ
גופה של אשה, תבונתה של אשה / ד"ר כריסטיאן נורתרופ
מיינדפולנס, להיות כאן ועכשיו / מתי לבליך
שיטת המודעות לפוריות / טוני וושלר

את מדברת עלייך או על ילד קטן?

אני לוקחת משככי כאבים, אבל בשביל הכאב, לא בשביל החום.

ותלוי גם כמה החום גבוה. 38.5 לא דומה ל40.5

בכללי הגוף צריך מנוחה. תקשיבי לגוף. אם את עייפה תלכי לנוח. אל תאכלי אם את לא רעבה (הרבה פעמים מערכת העיכול קצת מכבה את עצמה כדי שהגוף יתמקד במערכת החיסון)

גם אם את אוכלת - דברים קלילים. מרק, שייק, דברים כאלה. אני הייתי תמיד גם שותה תה.

תנסי כמה שיותר לנוח גם נפשית. עזבי אותך מהמיילים שצריך לענות להם וכו. תהיי במיטה תקראי ספר. כשתהיי עייפה תישני. כזה…

ונראה לי שהגוף מספיק חכם בשביל להעיר אותנו בעת מצוקה. לא מבטיחה. אבל כך נראה לי. 

ותודה על התשובה המפורטת קראתי כל מילה וזה באמת מה שאני עושה עם עצמי כשאני לא מרגישה טוב

בדיוק בגלל מה שכתבת למטה שזה מפחיד לתת לחום לעלות בלי להיות בבקרה.

אם לא, תביאי אותם אלייך למיטה

וגם

אני נותנת נורופן/אקמולי אם החום מעל 39

או אם החום נמוך יותר אבל הילד סובל

לא ממהרת לתת אבל גם לא נמנעת מלתת לילד כי גם לאפשר לגוף מנוחה ולא מלחמה מאפשר החלמה טובה יותר.

זו גם ההמלצה שאני מכירה

בלילה בפרט אצל תינוקות כן לתת כי את לא במעקב.

הבן שלי מתנגד לתרופות, אז לא רבה איתו אם זה לא חיוני (אנטיביוטיקה נניח)

אבל הוא כבר גדול יחסית, בלילה מעיר אותי אם לא מרגיש טוב.

בגיל קטן יותר נתתי לפני השינה

הסברתי שבלילה חייבים.

מלבישה בגדים קלים.

לא מכסה בשמיכות.

בלילה לרוב אעדיף לתת. ואם לא אתן זה כבר שאראה שחיונית ובסוף חולי וכבר לא מעלה חום גבוה.

הולכת לישון

כדי לא לקום לילד קודח

הכןונה בגיל הקטן... אחרי גיל 5 לא

אין מחלוקת על זה שהאקמול לא באמת מטפל ב'מחלה'. אבל עצם זה שילד (וגם אני) לא סובלים. נותן לגוף את הכח להתמודד עם המחלה.

שינה טובה ובאופן כללי רוגע- שנכוף לא בסטרס של כאב בעיני הרבה יותר מקדמים את היכולת של הגוף להתרפא

וקשה לישון עם חום גבוה, צמרמורות, קור וכו'. בנוסף לפעמים שותים פחות, אוכלים פחות, ודווקא החום הגבוה בעקיפין מונע מהגוף את הדברים שהוא באמת צריך בשביל להחלים.

לא נמצא קשר בין לקיחת משככי כאבים ומורידי חום לבין התמשכות המחלה, אבל נמצא קשר ישיר בין אי לקיחת התרופות הנ''ל לבין סבל שאפשר למנוע בקלות.

אני לא אומר שצריך לקחת תרופה בכל פעם שיש 37.7 מעלות, אבל אם באופן כללי יש סבל ויש יום גבוה (או רק אחד מהם, תלוי בהקשר) - אין סיבה להמשיך לסבול בשם איזו מחשבה כאילו הגוף הוא מכונה משומנת שאף פעם לא טועה ולא צריכה עזרה מבחוץ.

הזעה היא מנגנון מבורך בשביל לקרר את הגוף, אבל במצבים קיצוניים היא גורמת למוות מהתייבשות או ממחסור במלחים.

שימוש לא נכון במערכת החיסונית הוא מה שגורם לאנשים אלרגיים לסבול ואף למות, כשהם נחשפים לחומר שאין בו כל סכנה אובייקטיבית.

חולי אסתמה וזאבת גם כן סובלים מאוד ואף עלולים למות בגלל תגובות מוגזמות של הגוף שלהם, שתוקף את עצמו במקום לתקוף פולשים אמיתיים.

הרפלקס שמחייב אותנו לנשום עלול לגרום לנו לטבוע, וניסיונות של הגוף למלא סידן במקומות מסוימים בעצמות בשביל לחזק אותן, גורם לנו לסבל מיותר ולדלקות כואבות.

כשאנחנו בלחץ המוח שולח אדרנלין בשביל שיהיה לנו יותר כוח, אבל ההורמון הזה יכול לגרום להתקף לב ולמוות מהיר במיוחד.

לכן, המחשבה כאילו אם הגוף מעלה חום אז זה בהכרח טוב לנו כי ''הגוף לא טועה'', לא נכונה.

גם חוסר תאבון של הגוף בזמן מחלה זה חלק מהדרך להתמודד

לא צריך לדחוף אוכל בכח והגיוני שאוכלים פחות

מערכת העיכול עובדת פחות והגוף עסוק במה שצריך

גוף האדם הוא מאוד משוכלל ואני מאוד מאמינה שהתהליכים שקורים לו זה מחכמתו של השם ולא צריך לעקוב כל מה שלא נוח לנו

התרופה מורדיה את החום ובמקרים מסוימים יכולה אפילו לעכב את ההחלמה.

אני שואלת כי אני יוצאת מנקודת הנחה שהחום הוא הדרך הנכונה של הגוף להילחם במחלה ואני לא רוצה לעקוף את זה או להרגיל את הגוף לנובימול וכאלה

לא ראיתי את זה קורה בפועל.

אני גם לא מתייחסת למקרי הקיצון כמו שהביא פשוט אני.

אבל בטח שבחום גבוה יש סכנת פרכוסים.

בקיצור- הייתי בודקת שוב.

ולשאלתך ברור שכדאי לתת בלילה כדי שתוכלו לישון בנחת. ויהיה לך את הכח לטפל בו.... 

היא מקלה על הסימפטומים שלה

נובימול לא עובד על המערכת החיסונית ומדכא אותה מלעבוד

אני באופן אישי נותנת כי חום מקשה על ילדים לישון טוב והם סובלים. בדיוק כמו שאני לוקחת כדי לא לסבול סתם.  אני רואה ממש הבדל בין ילד עם חום ותרופה לילד לפני ולא רואההסיבה ממשית לא לתת

מקלחת חמה ולהלבש 2 שכבות

אחת לחה על הגוף ומעליה יבשה

ולהיכנס לישון  מתחת שמיכות חמות ולהזיע והחום ירד בהדרגה

לשתות הרבה מים/מיץ פירות

כשיש חום צריך לקרר את הגוף, לא לחמם אותו במטרה לגרום לו להוציא את החום החוצה.

זיעה פחות יעילה בחום פנימי, היא מיועדת למצבים של חום חיצוני. בנוסף היא עלולה לגרום להתייבשות.

העצות כאן יעלו את עומס החום ולא יורידו אותו. 

לא חם!

קומפרס חם משתמשים אך ורק לשחרור שרירים והרפייה

זה מעלה את החום עוד יותר אבל

אני מכירה שעושים קרים

אבל תכלס פשוט מורידה חום עם תרופה וזהו

פושרים-קריר

למה חם?

שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר

אם הוא בקטע אז אולר

אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם

אחים שלי עונים להגדרה הזו

מה ישמחו לקבל- וואו מלא.

משקפי שמש

ארנק

שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)

פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..

אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות

אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)

בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)

מקציף חלב לקפה.

חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)

עניבה

צעיף/כפפות

נעלי בית חמות

פיז'מה חמה

גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.

לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.

ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה

ספרי קריאה- לוקחים מספריה

ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.

אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...

מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...

אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...

בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש

יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר

יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא

אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים

והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה

או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים

כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו

לא בטוח שקולעים לטעם

הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭

בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂

וגם בילדות

אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה

תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.

כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..

לק"י

ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.

חבל רק שאין הרבה כאלה...

(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).

לא יילך לחדר בריחה או מסעדות

מאוד למדן

לא יסתובב עם משקפי שמש

חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה  

גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה 

תלוי מה התקציב

אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.

תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.

משהו שלא מסובך גם לנקות.

כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.

את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.

או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:

תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)

סטנדר נוח ללמידה עצמה?

אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.

בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)

לספרים.

אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....

וזה ככה ברוב המשפחה שלי.

וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע

זה פשוט לא מספק אותנו...

אין  כמו ספר חדש טרי מהחנות

ולפותחת-

הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא

אם דווקא מתנה

אז:

ארנק

מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם

עט עם חריטה

צעיף

אוזניות בלוטוס

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

אבל אם הוא מקבל סטרואידים אז חד משמעית

זה משפיע מאד.

לא מכירה בשביל להציע תחליף, אבל זה תרופה חזקה ביותר

אם כן איך נותנים אותו בחופשיות ככה?

לנו נתנו הנחיה לתת חודשיים 4 לחיצות ערב , 4 בוקר למנוע התקפים וזה לא עזר

אם זה כזה חזק איך נותנים ככ הרבה והיד קלה על ההדק? 

זה החומר של הסטרואידים?

כי זה זולל כוחות מהגוף

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שהוא ידע שהוא מציק לו.

ואסור בשום אופן להציק אח קטן

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

תבקשי מרשם לכדורים!

שלא תצטרכי לקחת את הסירופ המגעיל🤢

ורק אומרת שלפעמים לטחורים יש תחושה שמזכירה תולעים.

וגם אצלנו הרופא לא ממליץ על טיפול משפחתי.

אני באמת יודעת שזה גישות שונות, צודקת

אבל אם מציק אולי כן כדאי לברר

לא לקחתי כלום.

התולעים חיות זמן מה ואז מתות.

הבעיה אצל ילדים שהם מגרדים, ואז הביצים נדבקות לציפורניים ומשם לפה 🤢

מבוגרים שומרים על היגיינה, ולכן לא ממשיכים את ההדבקה.

וגם, למבוגרים התולעים פחות מציקות לעומת ילדים. גם אצל ילדים - יש כאלו שהתולעים פשוט לא מפריעות להם. בד"כ במשפחות אפשר לראות שאלו אותם ילדים שנדבקים שוב ושוב... האחרים גם עשויים להידבק אבל זה לא מציק להם והם לא מגרדים ולא ממשיכים את מעגל ההדבקה.

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.