אם עוד לא קראתם את הקטע "נעלמים" של 'טירוף זה הנורמה'- רוצו לקרוא, אם קראתם, כדאי שוב.
נעלמים - פרוזה וכתיבה חופשית
זה קטע מדהים וכואב, אבל גם למדתי ממנו הרבה על כתיבה, והוא עמוס במשמעות בין המילים.
זה ניתוח של המתודות והאמצעים האמנותיים שמצאתי בו, אני מניח שיכולים להיות עוד שפספסתי, וגם קשה לכתוב את הכל- אבל אני מקווה שתתפעמו מהקטע כמוני, ואולי גם זה יהיה לכם לתועלת בכתיבה..
(מפורסם ברשותה כמובן)
"לפעמים גרביים נשארות בלי זוג."
פתיחה בהטלת פצצה, מסקרן ומכניס לעניינים. וברור שמדובר על מטאפורה, אף שזה לא נאמר בפירוש.
"כשהייתי קטנה חשבתי שאולי המכונה בולעת אותם וישבתי מולה שעה וחצי ועקבתי אחרי הגרביים הוורודות שהסתובבו בתוכה ונעלמו וחזרו ונעלמו"
פסקה זו מכניסה אותנו לעולם ילדותי (במובן הטוב) תמים, ווורוד כמו גרביים. גם סבלנות ובהייה יש כאן, אך זו בהיה של סקרנות, של חיים, של מעקב.
"וזה היה השיעור הראשון שלי בנעלמים.
לא של מתמטיקה.
נעלמים בחיים באמת.
כאלה ששום מחשבון לא יעזור להם"
כלומר קצת נסדק התום- המכונה לא בולעת גרביים, ויש גרביים שלא ניתן לעזור להן.
נראה גם שאנו מתקרבים ללב העניין, שמוצג גם בכותרת- 'נעלמים'. אותם נעלמים גם עצמם נעלמים ועלומים בינתיים, הלכנו קצת מסביב, דיברנו על גרביים כביסה ומתמטיקה, אבל ה'נעלמים' עומדים להופיע.
"כאלה כמו אבא שיושב בקבוע על הספה בסלון ולא נושם ובוהה בחלל בלי לעשות כלום. כאילו שהוא נפטר.
נפטר זה כמו מת."
חד ודוקר. הנעלם הראשון מתגלה יחד עם כל הכאב החשוף- אבל עדיין יש פה תום, עדיין צריך להסביר שנפטר זה כמו מת, עדיין אנחנו בראש של ילדה. שימו לב לניגוד בין לעקוב בציפיה אחרי הגרביים במשך שעות לבין לבהות בחלל בשיממון.
שימו לב גם לכך שהנעלם הראשון, האבא ש(ח"ו) 'נפטר' לפעמים על הספה הגיע לטקסט כדוגמא לאותם 'נעלמים מהחיים האמיתיים'- עוד ניגוד מעניין.
"אמרתי את זה לגננת (ילדה, אמרנו?) שהוא נפטר לפעמים על הספה האדומה והעיניים שלה נהיו עצובות כאלה ואז היא אמרה שאין נפטר לפעמים כי מי שנפטר הוא נעלם לתמיד"
זו אותה ילדה שמנסה לראות אם המכונה בולעת את הגרביים- אבל עכשיו התמימות שלה טבולה היטב בכאב, התום ממשיך להיסדק.
הניגוד בין התמימות לכאב כל כך מורגש ומודגש במשפט הילדותי והגאוני הזה 'נפטר לפעמים על הספה האדומה'.
וסוף דברי הגננת מספר לנו שההבדל בין נעלם לנפטר הוא שנפטר נעלם לתמיד,
אך נעלם יכול להופיע שוב, ולהעלם שוב-
"זה היה השיעור השני.
בנעלמים.
שהולכים וחוזרים והולכים."
השימוש בביטוי 'שיעור' גם מקשר לנו את סיפור הגרביים חסרות-הזוג (השיעור הראשון) לסיפור האנשים הנעלמים וחוזרים(השיעור השני) וגם מחזק את התחושה של ילדה שהמציאות טופחת לה על הפרצוף ומלמדת אותה שיעורים כואבים לחיים.
"ומשאירים אותי על ספה. כן, זאת של אבא. (תחושה של גורליות? חזרה על העבר? אולי רומז על קשר עלום בין שתי ההיעלמויות?) האדומה בסלון. בוהה ולא נושמת. כאילו נפטרתי.
אוכלת עוגיות עם מילוי תות. וזה מגעיל בחיי.
מגעיל כמוני"
ועכשיו הילדה כבר אינה ילדה, הגענו מהעבר והתנפצנו על סלעי המציאות בהווה- בסלון, אל אותה הספה, אך אל נעלם אחר.
והיא אוכלת עוגיות במילוי תות- ילדותי ומתוק, אולי כמו הילדה מפעם-
אבל מגעיל. האכילה הזו עצמה היא כל כך ציורית, כמו הגשמה של רגשות גועל עצמי, אוכלת ונגעלת, אוכלת ונגעלת, ועדיין אוכלת- שזה השילוב הגרוע ביותר- אדישות לכאורה, יאוש, והלקאה עצמית.
"אולי אם לא הייתי אוכלת אותן לא הייתי לבד לגמרי לגמרי, עם השטויות והפחד. והשיגעון שמכרסם בתוכי מחשבות טיפשיות"
עכשיו אנו מקבלים הצצה מפורשת אל תוך הריק הגדול, אל תוך המוות לכאורה אך מה שמתגלה הוא לא אפטיה, לא מוות- אלא ייאוש, הלקאה עצמית ופחד.
ושימו לב לדוברת שאוכלת עוגיות מטופשות ולשיגעון שמכרסם בה מחשבות טיפשיות שאם היא לא היתה אוכלת אותן (את העוגיות) אולי היא לא היתה לבד.
"והלב שמתחפש לנחש צפע שצופה (צפע- צפייה- ההפך מתמימות זה לא להיות מופתע או נפעם משום דבר, ותמיד להיות פסימי) את הכל מראש ולוחש לי בארסיות (נחש אמרנו, לא?) שלא רק לגרביים אין זוג"
(אגב- הנחש הקדמוני ניסה לשבור את התמימות- "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע")
וחוזרים לפתיחת הטקסט עם הגרביים, סוגרים מעגל מהילדותיות המתוקה של ההתחלה למציאות הכואבת של היום.
