ופעם אחרת היה תרגיל גדודי. שלושה ימים שקורעים אותך. תרגילים בלי הפסקה, ונסיגות, וכמעט לא אוכלים או ישנים, והכל מסביב רק חול ושממה.
לילה אחרון.
נשארה לנו הליכה של כמה קילומטרים מהמקום שעצרנו בו לנוח עד לתרגיל שיהיה בבוקר, תרגיל אחרון בשבוע המפרך הזה.
היה לילה קר. היינו במדבר בתחילת החורף. המעלות מגיעות ל2-3 בשיא הלילה ונעלי העור הצבאיות מרגישות כמו לוח סולארי מבולבל שקולט קור במקום חום.
רוב הפלוגות כבר מוכנות ליציאה, ואנחנו לבינתיים יושבים וקופאים מקור. אחרי כמה שעות, וכל מיני עיכובים והכנות, סופסוף יוצאים לדרך.

הולכים.

אני בהתחלת הטור, במחלקה הראשונה בפלוגה. הולך צמוד לאהרון המ"מ, מכיר את עצמי, יודע שאם אני מאבד את הקבוצה מקדימה הרבה יותר קשה לי ללכת מאחור ולשמור על הקצב.
קשה ללכת, קשה ממש ללכת. כמעט כל שריר אפשרי ברגליים כואב. גם הגב והכתפיים זועקים לעזרה. אחרי הכל, הם כנראה לעולם לא יתרגלו לסחוב עשרות קילו, כמעט 24 שעות ביממה במשך יומיים-שלושה.

הולכים.

חברים מאחור מתחילים לפתוח פער מהדבוקה הראשונה.
לא אני. אני חורק שיניים וממשיך לצעוד בקצב המהיר יחסית של אהרון. באיזשהו שלב נשארנו לבד, קבוצה של עשרה לוחמים בערך, כשאנחנו לא רואים לפנינו אף אחד, ושאר הפלוגה הרחק מאחורינו.
אחרי כמה דקות טובות, מבחינים מרחוק בקבוצה של חיילים עוצרת על השביל, במרחק של מאתיים מטר ממנו.
אני שמח, וחושב לעצמי שסופסוף תהיה לנו קצת מנוחה. מתקרבים לקבוצה שלפנינו ובאמת אהרון מאט עד לעצירה מוחלטת מאחריה. אני מנצל את ההזדמנות והולך רגע להשתין בצד, כמובן לא לפני שאני מעדכן את אהרון.

הולכים.

כשאני חוזר לשביל, אין שם אף אחד. לא הקבוצה שלנו, ולא זו שהייתה לפנינו. ללב שלי מתחיל להיכנס איזה סדק ייאוש קטנטן כשאני מבין שהם התקדמו, ושעכשיו אני צריך לצעוד לבד.
אז אין לי ברירה, ואני צועד. וככל שאני צועד, הלב שלי נסדק יותר.
אם עד עכשיו כאבו לי הרגליים הכתפיים והגב, עכשיו זה הגיע ללב.
אז אני מתחיל לבכות. דמעות מלוחות, כבדות כאלה שמתערבבות בכל החול והזיעה והלכלוך שעל הפנים,יורדות לתוך הפה היבש ולתוך הזקן, ומטפטפות על הרצפה. אני בוכה על הקושי, ועל הלבד, ועל זה שאני לא מצליח למצוא בראש שלי מישהו שיעודד אותי, שייתן לי כח.

אז ככה אני.
הולך ובוכה, בוכה והולך.

כמה מאות מטרים אחרי, אני רואה מרחוק את הקבוצה שלי.
כבר מרגע שאני רואה אותם תחושת הקלה נכנסת ללב, ומתחילה לרפא אותו. וככל שאני מתקרב הסדקים מתאחים. גם הדמעות ששטפו לי את הפנים מתייבשות. אני ממהר לנגב את השאריות שלהן מהפרצוף, מפחד שמישהו מהחברים יראה אותי ככה. לא כלכך אכפת לי שידעו שבכיתי, פשוט אין לי כח לחפירות שלהם עכשיו. עוד יהיה זמן לשבת ולדבר ולעכל.
זהו, הגעתי לקבוצה, ועכשיו כבר רואים את הסוף, נשארה עוד עלייה אחת ודי.
עולים. דוחפים אחד את השני, נותנים ידיים. כולם כבר הרבה מעבר לשלב האגו והכבוד, מפורקים מעייפות ועומס ורק רוצים שהנסיגה ושבוע השטח הזה יגמרו כבר.

סיימנו. יושבים בצלע ההר, קצת מתחת לפסגה, ונושמים, מסדירים את הדופק. פתאום נהיה קר. הרוח עוברת עלינו, ומקררת את הזיעה שעל הגוף, והשמש עוד לא קמה כדי להגן עלינו.
אני מוציא בגדים יבשים מהתיק ומחליף ואז יושב שם עם החבר'ה ומוציא את כל האוויר מהריאות. 'פווווו' אחד כזה ארוך.
כולם שבורים, וחלק מהחברים עסוקים בלקלל את המפקדים או להתחיל לספר חוויות מהשבוע. אנחנו מתחילים להבין שזה הסוף, שעוד מעט מגיעים למקלחת חמה ולמיטה נעימה שאנחנו מפנטזים עליהם כבר שלושה ימים. האווירה נעשית טיפה מחוייכת ואני לא רוצה להרוס להם אז אני שומר את הסיפור שלי עמוק בלב, במגירת החוויות הסודית שלי.
הסדקים מתאחים והלב כבר נרפא כמעט לגמרי, וקצת שלווה מרשה לעצמה להתיישב לי בחזה במקום הזה שעד לפני רגע שכנו הקושי והמועקה.
ופתאום הדמויות של הסבא וההורים שלי, האחים והאחיינים מתחילות לצוף לי בראש,
והן לובשות פני ציפורים ומתמקמות באיזו פינה בראש ובלב, והן מתחילות לצייץ לי, קובי, אתה גדול, גדול מהחיים.
ואני חש לרגע שלם עם עצמי,
אולי אפילו אוהב.