כשאני הולכת ברחוב אני תמיד מסתכלת על הכוכבים.
אבא לימד אותי את זה, אני זוכרת שהייתי פצפונת, בגן אביגיל, אבא לקח אותי לחלון, הצביע על הכוכבים ואמר לי 'גילונת, תראי את הכוכב הזוהר הזה, את שמה לב איך הוא עושה לך שלום? ואת רואה את הכוכב ההוא שמאיר לכבודך? הוא ממש אוהב אותך, כמוני, גילונת מתוקונת שלי'
זה היה ימים של צחוק ושל אושר, של אבא שמרים גבוה עד לתקרה, ושל חיבוקים ואהבה.
אבא היה המשענת של המשפחה שלנו, הוא היה החזק והגיבור וכולם נשענו עליו.
אבא היה מכין לנו ארוחת ערב כשלאמא כאב הראש ולא היה לה כח, אבא היה מפייס ומרגיע את אמא כשהיא בכתה כי נתנאל וישי היו שובבים מידי, אבא היה מנחם את אמא כשהיא התלוננה למה רק אצלינו השולחן שבת נראה ככה, אבא היה נותן ואוהב ועוזר וקייים.
ויום אחד אבא לא היה קיים עוד.
אמא אמרה שאנשים ששונאים את היהודים הרגו את אבא, ובבת אחת הבית התמלא במלא מלא אנשים.
חשבתי שזה לא הוגן שגם אבא שלנו נפטר וגם המון אנשים פתאום מגיעים אלינו, חשבתי שהאנשים האלה לא מתחשבים ולא מרחמים בכלל, הם לא מבינים שקשה לנו עכשיו? למה הם מגיעים ומתיישבים לנו בתוך הבית ומדברים כל היום?
נתנאל וישי דווקא נהנו מאד, הם המציאו משחק שקראו לו 'מחבואים אנשאים' ואמא הסתכלה עליהם בעיינים כועסות.
היתה רק אישה אחת ששמחתי שהיא מגיעה, היא היתה משחקת עם דויד התינוק, ומביאה מתנות לישי ונתנאל, ולי היא היה מספרת סיפורים, פעם אחת היא אמרה לי
'גילי מותק, בואי תביאי לי ספר ואני אספר לך סיפור'
הבאתי לה ת'ספר הירוק שאני הכי אוהבת ואמרתי לה שגם אבא מספר לי סיפורים מהספר הזה. היא נהייתה עצובה קצת, ואז היא אמרה לי
'אבא שלך נפטר, אבל הזכרונות ממנו נשארו קרוב קרוב אליכם'
חשבתי שזה משפט ממש יפה, ושמרתי אותו חזק בראש, בערב שכל האנשים הלכו, לקחתי דף וכתבתי אותו ותליתי על הדלת. כשאמא נכנסה וראתה את זה היא התעצבנה נורא ובכתה, ואמרה שאני לא נורמלית.
ושום אבא לא הגיע להרגיע אותה.
הכוכבים היום קטנים מידי, כאילו הם דואגים לי.
פעם, אבא היה יושב איתנו בלילה, כשהלכנו לישון, באיזה יום אחד, כשהבנים נרדמו ורק אני ואבא היינו ערים, הסתכלתי לתקרה ואמרתי לאבא 'אתה יודע, הכוכבים הם חברים ממש טובים שלי אבא, תמיד כשאני שמחה הם נראים שמחים כאלה, נוצצים, וכשאני עצובה ובוכה, הם כאילו משנים את המראה שלהם לכבודי ונראים עצובים כאלה ומטושטשים' הבטתי לאבא והבטחתי 'באמת באמת אבא. נכון שזה יפה מצידם?'
אבא חייך חיוך קטן ואמר לי 'זה מעניין גילי'
ואחרי הרבה זמן שכבר עצמתי עיניים, ואבא חשב שנרדמתי, שמעתי אותו אומר בשקט
'כשמסתכלים על השמים בעיניים דומעות, יקירה, הכוכבים נראים מטושטשים'
אני לא אוהבת משפטים צודקים, הם מפחידים אותי ומספרים לי שאני מסכנה נורא.
ואני, אני בכלל לא מסכנה, יש לי כוכבים, שהם חברים שלי, ויש לי זכרונות קרובים מאבא.
ורק כשאני מוצאת את הכוכב הכי רחוק ונעלם כמעט אני אומרת לו
'בבקשה, תגיד לאבא שלי שאני רוצה אותו'
אבא לימד אותי את זה, אני זוכרת שהייתי פצפונת, בגן אביגיל, אבא לקח אותי לחלון, הצביע על הכוכבים ואמר לי 'גילונת, תראי את הכוכב הזוהר הזה, את שמה לב איך הוא עושה לך שלום? ואת רואה את הכוכב ההוא שמאיר לכבודך? הוא ממש אוהב אותך, כמוני, גילונת מתוקונת שלי'
זה היה ימים של צחוק ושל אושר, של אבא שמרים גבוה עד לתקרה, ושל חיבוקים ואהבה.
אבא היה המשענת של המשפחה שלנו, הוא היה החזק והגיבור וכולם נשענו עליו.
אבא היה מכין לנו ארוחת ערב כשלאמא כאב הראש ולא היה לה כח, אבא היה מפייס ומרגיע את אמא כשהיא בכתה כי נתנאל וישי היו שובבים מידי, אבא היה מנחם את אמא כשהיא התלוננה למה רק אצלינו השולחן שבת נראה ככה, אבא היה נותן ואוהב ועוזר וקייים.
ויום אחד אבא לא היה קיים עוד.
אמא אמרה שאנשים ששונאים את היהודים הרגו את אבא, ובבת אחת הבית התמלא במלא מלא אנשים.
חשבתי שזה לא הוגן שגם אבא שלנו נפטר וגם המון אנשים פתאום מגיעים אלינו, חשבתי שהאנשים האלה לא מתחשבים ולא מרחמים בכלל, הם לא מבינים שקשה לנו עכשיו? למה הם מגיעים ומתיישבים לנו בתוך הבית ומדברים כל היום?
נתנאל וישי דווקא נהנו מאד, הם המציאו משחק שקראו לו 'מחבואים אנשאים' ואמא הסתכלה עליהם בעיינים כועסות.
היתה רק אישה אחת ששמחתי שהיא מגיעה, היא היתה משחקת עם דויד התינוק, ומביאה מתנות לישי ונתנאל, ולי היא היה מספרת סיפורים, פעם אחת היא אמרה לי
'גילי מותק, בואי תביאי לי ספר ואני אספר לך סיפור'
הבאתי לה ת'ספר הירוק שאני הכי אוהבת ואמרתי לה שגם אבא מספר לי סיפורים מהספר הזה. היא נהייתה עצובה קצת, ואז היא אמרה לי
'אבא שלך נפטר, אבל הזכרונות ממנו נשארו קרוב קרוב אליכם'
חשבתי שזה משפט ממש יפה, ושמרתי אותו חזק בראש, בערב שכל האנשים הלכו, לקחתי דף וכתבתי אותו ותליתי על הדלת. כשאמא נכנסה וראתה את זה היא התעצבנה נורא ובכתה, ואמרה שאני לא נורמלית.
ושום אבא לא הגיע להרגיע אותה.
הכוכבים היום קטנים מידי, כאילו הם דואגים לי.
פעם, אבא היה יושב איתנו בלילה, כשהלכנו לישון, באיזה יום אחד, כשהבנים נרדמו ורק אני ואבא היינו ערים, הסתכלתי לתקרה ואמרתי לאבא 'אתה יודע, הכוכבים הם חברים ממש טובים שלי אבא, תמיד כשאני שמחה הם נראים שמחים כאלה, נוצצים, וכשאני עצובה ובוכה, הם כאילו משנים את המראה שלהם לכבודי ונראים עצובים כאלה ומטושטשים' הבטתי לאבא והבטחתי 'באמת באמת אבא. נכון שזה יפה מצידם?'
אבא חייך חיוך קטן ואמר לי 'זה מעניין גילי'
ואחרי הרבה זמן שכבר עצמתי עיניים, ואבא חשב שנרדמתי, שמעתי אותו אומר בשקט
'כשמסתכלים על השמים בעיניים דומעות, יקירה, הכוכבים נראים מטושטשים'
אני לא אוהבת משפטים צודקים, הם מפחידים אותי ומספרים לי שאני מסכנה נורא.
ואני, אני בכלל לא מסכנה, יש לי כוכבים, שהם חברים שלי, ויש לי זכרונות קרובים מאבא.
ורק כשאני מוצאת את הכוכב הכי רחוק ונעלם כמעט אני אומרת לו
'בבקשה, תגיד לאבא שלי שאני רוצה אותו'
