"הגיע הרגע שלך"
הוא אמר, פוקח את עיניו באיטיות. "שאל- ואענה"
שתקתי. יושב על הרצפה בגיו זקוף,
השרירים רפויים, והחדר פועם קלות באורם הרך והזורם של הנרות.
הוא לא דחק בי, רק הביט בי בעיניו הצופות למרחקים וחלק איתי את שתיקתי.
מחשבותי היו שקטות וחלקות, כמו האגם שבין ההרים למטה, ואף תהיה קלה אחת לא עלתה במוחי, לא רפרוף ציפור, ולא אדוות במים משכשוך הדגים.
חיכיתי כל כך לרגע הזה, ועכשיו אני שותק.
אבל לא היתה בי אכזבה, רק רוגע עצום.
'רוגע-עצום', זה קצת אוקסימורון, לא?
'אולי' זרמה בי המחשבה.
אבל מזה משנה? מה משתנה?
למה לשנות?
"האם זה פירושו של אושר?" חמקו לבסוף המילים מבין שפתי, במתינות- כמו מים זולגים בין סלעים.
חיוך קטנטן התמקם בנוחות על פניו, והוא הרכין מעט את ראשו. "לא, זוהי שלווה"
"אם כך, מהו אושר?" שאלתי.
"זו שאלה שתצטרך לענות לבד, בבוא הזמן" הוא אמר, ועיניו התמלאו חמימות, וניצוץ של שעשוע.
הרכנתי את ראשי בהבנה.
"ומהי הדרך אל האושר?"
חיוכו התרחב לצחוק קצר ומפתיע.
"לשאלה מהו סוד האושר, יש לי שתי תשובות בשבילך, ושתיהן מתחילות באבוקדו"
לא הצלחתי לכלוא את ההפתעה, וחיוך נבוך והוא נמתח על פרצופי מקצה לקצה. "אבוקדו?"
"התשובה אולי מגוחכת, אבל לא כמו השאלה- וזוהי התשובה הראשונה" הוא אמר בשעשוע, ואז עצר מעט ונתן למילים לשקוע.
לא הבנתי לגמרי, אבל ידעתי שאת השאר אצטרך להבין לבד.
"התשובה השניה" הוא המשיך, "קשורה לעובדה מפתיעה- האם ידעת שלכאורה אבוקדו לא יכול להתקיים? כמו פירות רבים, גלעין האבוקדו צריך לעבור תהליכי עיבוד במעיים של חיה כדי שיוכל להיקלט באדמה,
אולם אין אף לא חיה אחת שמסוגלת לאכול אבוקדו על הגרעין שלו"
"אז.. איך הוא כן קיים?" שאלתי בהיסוס.
"אעע, ישנה תשובה, אך היא לא חשובה כרגע" הוא אמר והתנער מעט בישיבתו המזרחית.
"הנקודה היא לא לקחת שום דבר כמובן מאליו" הוא אמר, ועיניו שוב נתמלאו ניצוצות.
"העולם מלא פלא, ומי שמצליח לחוות אותו- נכנס בשערי האושר" הוא סיים את דבריו בהתרגשות קלה, ולפתע מבטו הצטעף, כאילו הוא עסוק במשהו אחר לחלוטין.
אחרי כמעט דקה כזו של שתיקה הוא נופף קלות בידו מבלי להביט בי, לאות שהסתיים המפגש מבחינתו.
קמתי בעדינות, ובקידה קלה פסעתי אחורה עד שעברתי את מפתן האבן,
אל העולם שבחוץ.
הוא אמר, פוקח את עיניו באיטיות. "שאל- ואענה"
שתקתי. יושב על הרצפה בגיו זקוף,
השרירים רפויים, והחדר פועם קלות באורם הרך והזורם של הנרות.
הוא לא דחק בי, רק הביט בי בעיניו הצופות למרחקים וחלק איתי את שתיקתי.
מחשבותי היו שקטות וחלקות, כמו האגם שבין ההרים למטה, ואף תהיה קלה אחת לא עלתה במוחי, לא רפרוף ציפור, ולא אדוות במים משכשוך הדגים.
חיכיתי כל כך לרגע הזה, ועכשיו אני שותק.
אבל לא היתה בי אכזבה, רק רוגע עצום.
'רוגע-עצום', זה קצת אוקסימורון, לא?
'אולי' זרמה בי המחשבה.
אבל מזה משנה? מה משתנה?
למה לשנות?
"האם זה פירושו של אושר?" חמקו לבסוף המילים מבין שפתי, במתינות- כמו מים זולגים בין סלעים.
חיוך קטנטן התמקם בנוחות על פניו, והוא הרכין מעט את ראשו. "לא, זוהי שלווה"
"אם כך, מהו אושר?" שאלתי.
"זו שאלה שתצטרך לענות לבד, בבוא הזמן" הוא אמר, ועיניו התמלאו חמימות, וניצוץ של שעשוע.
הרכנתי את ראשי בהבנה.
"ומהי הדרך אל האושר?"
חיוכו התרחב לצחוק קצר ומפתיע.
"לשאלה מהו סוד האושר, יש לי שתי תשובות בשבילך, ושתיהן מתחילות באבוקדו"
לא הצלחתי לכלוא את ההפתעה, וחיוך נבוך והוא נמתח על פרצופי מקצה לקצה. "אבוקדו?"
"התשובה אולי מגוחכת, אבל לא כמו השאלה- וזוהי התשובה הראשונה" הוא אמר בשעשוע, ואז עצר מעט ונתן למילים לשקוע.
לא הבנתי לגמרי, אבל ידעתי שאת השאר אצטרך להבין לבד.
"התשובה השניה" הוא המשיך, "קשורה לעובדה מפתיעה- האם ידעת שלכאורה אבוקדו לא יכול להתקיים? כמו פירות רבים, גלעין האבוקדו צריך לעבור תהליכי עיבוד במעיים של חיה כדי שיוכל להיקלט באדמה,
אולם אין אף לא חיה אחת שמסוגלת לאכול אבוקדו על הגרעין שלו"
"אז.. איך הוא כן קיים?" שאלתי בהיסוס.
"אעע, ישנה תשובה, אך היא לא חשובה כרגע" הוא אמר והתנער מעט בישיבתו המזרחית.
"הנקודה היא לא לקחת שום דבר כמובן מאליו" הוא אמר, ועיניו שוב נתמלאו ניצוצות.
"העולם מלא פלא, ומי שמצליח לחוות אותו- נכנס בשערי האושר" הוא סיים את דבריו בהתרגשות קלה, ולפתע מבטו הצטעף, כאילו הוא עסוק במשהו אחר לחלוטין.
אחרי כמעט דקה כזו של שתיקה הוא נופף קלות בידו מבלי להביט בי, לאות שהסתיים המפגש מבחינתו.
קמתי בעדינות, ובקידה קלה פסעתי אחורה עד שעברתי את מפתן האבן,
אל העולם שבחוץ.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
