זה כבר חצי שנה שאני צופה בו. כל בוקר מחדש, מרותק. קולו של הרב מתנגן באזני באותו קצב קבוע, ועיניי, וליבי, נתונים לחלון משקיף על הר גאה, ובוהים.
בוקר בוקר כשהשמש עדיין מחבקת אתה ההר אני צופה בו. הוא שובר, הורס, עוקר את עצי ההר ומכה את האדמה עד זוב דמה. כמה עוצמה. כמה פאר נוראי באותו מראה מסעיר. בוקר בוקר הוא מנסה לטפס, לעקוף מכשולים ירוקים, וכמעט שהוא מגיע לפסגה ולצידו השני של ההר. וקולו של הרב מוסיף לחרוש חורשות וליטוע עצים מגדלים על גבי מגדלים, ואף לא אחד שם ליבו למתרחש במעלה ההר שממול.
ליבי נפגם בצביטה כשהנה הוא נלחם באדמה, נושך אותה, ומצליח להוציא את דמה, זהו אכן מראה פגום כמו נחתך אחד מיסודות הקיום. אני זוכר את אותו הבוקר כשהוא הצליח לעמוד בפסגה, ולהשקיף על העמק השופע מלא החיים וההוד, וליבי נחמץ כשהבנתי שהוא לא יוכל לעבור. כמה צער היה באותה הבנה. אני זוכר גם את אותו היום שבהבל פיו הוא שרף עץ ובאחוריו עיקר סלע, ולפתע נבקעה האדמה, שלחה חבלי שורשים להחזיק בו, ומשכה אותו אליה (כמעט הייתי נשבע שבאהבה) והצמידה אותו אל גופה.
והיו גם ימים אחרים. ימים שהוא השתטח בהר, האהבה נשקפה מעיניו והאדמה נכרכה מסביבו. אך אלה היו ימים מעטים, ימים ספורים. וכך לאורך השנה, בוקר בוקר אני עד למתרחש, עיניי בוהקות, ליבי מתהפך מרגשות אפלים למוארים ומתשוקות אסורות לאלוהיות.
בוקר בוקר כשהשמש עדיין מחבקת אתה ההר אני צופה בו. הוא שובר, הורס, עוקר את עצי ההר ומכה את האדמה עד זוב דמה. כמה עוצמה. כמה פאר נוראי באותו מראה מסעיר. בוקר בוקר הוא מנסה לטפס, לעקוף מכשולים ירוקים, וכמעט שהוא מגיע לפסגה ולצידו השני של ההר. וקולו של הרב מוסיף לחרוש חורשות וליטוע עצים מגדלים על גבי מגדלים, ואף לא אחד שם ליבו למתרחש במעלה ההר שממול.
ליבי נפגם בצביטה כשהנה הוא נלחם באדמה, נושך אותה, ומצליח להוציא את דמה, זהו אכן מראה פגום כמו נחתך אחד מיסודות הקיום. אני זוכר את אותו הבוקר כשהוא הצליח לעמוד בפסגה, ולהשקיף על העמק השופע מלא החיים וההוד, וליבי נחמץ כשהבנתי שהוא לא יוכל לעבור. כמה צער היה באותה הבנה. אני זוכר גם את אותו היום שבהבל פיו הוא שרף עץ ובאחוריו עיקר סלע, ולפתע נבקעה האדמה, שלחה חבלי שורשים להחזיק בו, ומשכה אותו אליה (כמעט הייתי נשבע שבאהבה) והצמידה אותו אל גופה.
והיו גם ימים אחרים. ימים שהוא השתטח בהר, האהבה נשקפה מעיניו והאדמה נכרכה מסביבו. אך אלה היו ימים מעטים, ימים ספורים. וכך לאורך השנה, בוקר בוקר אני עד למתרחש, עיניי בוהקות, ליבי מתהפך מרגשות אפלים למוארים ומתשוקות אסורות לאלוהיות.
