יש דברים שכל אחד חייב לדעת. ולא מלמדים אותם, לא בבצפר, ולא בבית.
זה הולך ככה, מי שיודע - יודע.
ומי שלא? מי שלא שיתמודד לבד.
הרי את לא באמת יכולה ללכת למטבח ולשאול 'אמא, מה עושים כשכואב נורא? נו אמא, לא הבטן, הלב אמא, הלב'
את לא יכולה גם להצביע בשיעור ולהגיד 'המורה, יש לי שאלה; כשרע, המורה, כשמרגישים מאד רע, לאן הולכים?'
-
המנהלת קוראת לך. את רואה את הכעס אצלה במצמוצים המהירים בעיניה, ברקיעות העדינות של רגליה ברצפה, בקמטים על מצחה, בקשקושים שהיא מקשקשת עם העט על הדף.
לא רואה את החיוך הענק שמונח על השפתיים שלה, בצביעות.
היא אומרת לך ללכת הביתה 'תלמידה שלא מכבדת את חוקי בית הספר' הקול שלה נקמני.
את מחייכת חיוך קטן, מתריס, מניפה את התיק ויוצאת בהפגנתיות מהחדר.
היא צודקת המנהלת, יצאת מהשיעור באמצע למרות שהמורה לא הרשתה.מגיע לך ללכת הביתה, מה תעשי אבל שמאתמול אין לך בית?
-
האנשים בעולם מתחלקים לשתים, את חושבת, אנשים שיש להם מקום - שהם הרוב, והאנשים שאין להם מקום.
זה שני סוגים שאי אפשר בכלל להשוות בינהם אף פעם, יש להם עיניים אחרות, ולב שונה, יש להם מחשבות מסויוימות מאד, והעיקר, אף אחד מהסוג האחד לא יכול להבין את הסוג השני.
-
אמא גילתה את מה שהיה בארון היא נעמדה מולך ואמרה בקול שקט שקט - מסוכן.
'רחלי, לדברים כאלה אין מקום בבית שלנו, אם את רוצה להמשיך ככה אין לך פה מקום'
שתקת.
אבא הגיע ושאל אותך 'רחלי, את יודעת שאנחנו לא מרשים את זה?' הנהנת.
'אז למה?' הוא שתק לך.
'כי רציתי להחליט לבד'
אבא הסתכל עלייך במבט קשה, יצא מהחדר, רצית לצרוח לו 'תשאל למה אבא, תשאל למה, תראה אותי, תדבר איתי אבא'
שתקת.
-
את מתיישבת על ספסל אבן ליד הכיכר, פסדר, אז גם העיפו אותך מהבצפר, במילא לא אכפת לך כבר מה יהיה עם החיים שלך.
אנשים עוברים, חתולה מוצאת לה מקום לידך
'אני לא מסוגלת' את מספרת לחתולה השחורה 'שמורה מחליטה עלי, היא נכנסה לכיתה, מפחידה, וכולם רעדו ממנה, לא יכלתי לסבול את זה.
אחרי כך נהיה צהרים, ואחרי שכבר כמה חברים הצטרפו לספסל שלך ונהיה מעניין את רואה פתאום את אבא
הוא נראה קטן ומסכן כזה, את מרחמת עליו, קמה והולכת לכיוונו, עד שאת כמעט צמודה אליו, העיניים של אבא מצמצות מהר וחזק, הוא מביט בך לרגע ואז מסתכל ללמטה.
באותו רגע את שונאת הכל. כל מה שגורם לאבא הטוב שלך להשפיל עיניים ולהביט לרצפה, כל מה שמונע ממנו לעטוף אותך בחיבוק ולהגיד 'כמה שאת יפה, ילדה שלי'
אבא מתרחק קצת, את מתקרבת.
'רחלי' הוא מושיט לך את התיק השחור של הטיולים, 'יש כאן כסף וקצת דברים שלך' את לוקחת. התודה מרחפת בינכם. מחפשת את הסליחה.
עוית ברורה של כאב עוברת על הפנים של אבא. את מתכווצת. הוא אומר
'אמא אמרה שהבית פתוח, אנחנו מחכים שתחזרי ותשובי להיות הבת שלנו'
'ככה?'
אבא נאנח 'לא ככה רחלי, תחזרי להיות מי שאת, תבקשי סליחה ובואי.'
מחייכת חיוך מריר, מלא מילים בגרונך רבות על זכותם לצאת לאוויר, את חוסמת את כולם, מסתכלת עוד פעם אחת על אבא והולכת.
'רחלי!'
מסתובבת.
אבא שותק.
'שלום אבא.'
שלום - מילת ברכה הנאמרת בסיום מפגש.
-
רציתי מקום, הכי רציתי בעולם, בית כזה, קטן, אפילו בלי גג אדום שיהיה שלי. לא היה לי, ואז נכנסתי לסוג השני של האנשים בעולם.
-
נסענו עם אייל, ברכב הגדול של אבא שלו.
אף אחד לא שאל לאן. יש רכב? דלק? יש קצת אוכל? מצוין. מי צריך יותר מיזה?
בהתחלה שמנו שירים וצרחנו, וצחקנו ודיברנו עד שנגמרו לנו המילים כמעט.
ואז נפלה דממה כזאת עצובה.
חשבתי שהנה נסגר הוילון ואנחנו יורדים מהבמה של ההצגההשל החיים, ועכשיו הגיע זזמן של ארוחת הלילה של המפלצות
לכל אחד מאיתנו היה מפלצת כזאת בתוך הלב, מין בור ענק בלי תחתית, אפילו תהום שאפשר למות עליה לא היה שם.
כל החיים ניסנו להשתיק ת'מפלצות, הצלחנו חלקית, בלילה הם התעוררו ודרשו אוכל.
הגודל של הפלצות היה תלוי באוכל שלהם, אם הצלחת לבכות כמו רוני שבהתה בחלון ונטפה דמעות סימן שהמפלצת שלך לא כ"כ גדולה. אם הצלחת להרביץ או לצרוח כמו אייל או לביא אתה במצב טוב.
אני לא הצלחתי. רק בהיתי באויר ושתקתי. המפלצת צרחה לי בתוך הלב.
הגענו לאיזה עיר, היה שם בתים וגינות,
ילד התנדנד בנדנדה, אמא שלו קראה לו לארוחת ערב, בכל בית ילדים אוכלים עכשיו חביתה וסלט ולחם וגבינה, ואמא שלהם אומרת להם להכנס מהר למקלחת, והיא מכסה אותם בשמיכה נעימה כזאת, ואומרת להם לילה טוב בחיוך, גם אצלי בבית זה ככה. יש לאמא חיוך, חם ואוהב כזה, הוא שמור לנוחי, ולאבא, ולאנשים אחרים. לא לי.
ואולי אלו היו שני הדברים שהכי השתוקקתי להם בעולם; חיוך חם של אמא, ומקום.
אנחנו יוצאים מהרכב, מתמקמים על ספסל בגינה, אוכלים.
הנשמות של כל הילדים עדיין מרחפות כאן, אני מספרת להם סיפור
'פעם היתה ילדה, שקראו לה רחלי, יום אחד רחלי הלכה ברחוב ואיש אחד, עם זקן ארוך וכיפה גדולה ביקש ממנה עזרה, רחלי הלכה לעזור לו והאיש הזה עשה לה דברים לא טובים. ומאז רחלי נהיתה רחלי אחרת, היא לא הצליחה לשחרר שליטה ולכן היא לא הצליחה להרדם בלילות ולהקשיב לאמא ולכל האנשים המבוגרים, רחלי צעקה הצילו מלא פעמים אבל אף אחד לא הבין את השפה שלה, כולם רק כעסו שהיא לא עושה מה שאומרים לה, זה סוף הסיפור ילדים, אולי מחר יהיה לו סוף טוב'
זה הולך ככה, מי שיודע - יודע.
ומי שלא? מי שלא שיתמודד לבד.
הרי את לא באמת יכולה ללכת למטבח ולשאול 'אמא, מה עושים כשכואב נורא? נו אמא, לא הבטן, הלב אמא, הלב'
את לא יכולה גם להצביע בשיעור ולהגיד 'המורה, יש לי שאלה; כשרע, המורה, כשמרגישים מאד רע, לאן הולכים?'
-
המנהלת קוראת לך. את רואה את הכעס אצלה במצמוצים המהירים בעיניה, ברקיעות העדינות של רגליה ברצפה, בקמטים על מצחה, בקשקושים שהיא מקשקשת עם העט על הדף.
לא רואה את החיוך הענק שמונח על השפתיים שלה, בצביעות.
היא אומרת לך ללכת הביתה 'תלמידה שלא מכבדת את חוקי בית הספר' הקול שלה נקמני.
את מחייכת חיוך קטן, מתריס, מניפה את התיק ויוצאת בהפגנתיות מהחדר.
היא צודקת המנהלת, יצאת מהשיעור באמצע למרות שהמורה לא הרשתה.מגיע לך ללכת הביתה, מה תעשי אבל שמאתמול אין לך בית?
-
האנשים בעולם מתחלקים לשתים, את חושבת, אנשים שיש להם מקום - שהם הרוב, והאנשים שאין להם מקום.
זה שני סוגים שאי אפשר בכלל להשוות בינהם אף פעם, יש להם עיניים אחרות, ולב שונה, יש להם מחשבות מסויוימות מאד, והעיקר, אף אחד מהסוג האחד לא יכול להבין את הסוג השני.
-
אמא גילתה את מה שהיה בארון היא נעמדה מולך ואמרה בקול שקט שקט - מסוכן.
'רחלי, לדברים כאלה אין מקום בבית שלנו, אם את רוצה להמשיך ככה אין לך פה מקום'
שתקת.
אבא הגיע ושאל אותך 'רחלי, את יודעת שאנחנו לא מרשים את זה?' הנהנת.
'אז למה?' הוא שתק לך.
'כי רציתי להחליט לבד'
אבא הסתכל עלייך במבט קשה, יצא מהחדר, רצית לצרוח לו 'תשאל למה אבא, תשאל למה, תראה אותי, תדבר איתי אבא'
שתקת.
-
את מתיישבת על ספסל אבן ליד הכיכר, פסדר, אז גם העיפו אותך מהבצפר, במילא לא אכפת לך כבר מה יהיה עם החיים שלך.
אנשים עוברים, חתולה מוצאת לה מקום לידך
'אני לא מסוגלת' את מספרת לחתולה השחורה 'שמורה מחליטה עלי, היא נכנסה לכיתה, מפחידה, וכולם רעדו ממנה, לא יכלתי לסבול את זה.
אחרי כך נהיה צהרים, ואחרי שכבר כמה חברים הצטרפו לספסל שלך ונהיה מעניין את רואה פתאום את אבא
הוא נראה קטן ומסכן כזה, את מרחמת עליו, קמה והולכת לכיוונו, עד שאת כמעט צמודה אליו, העיניים של אבא מצמצות מהר וחזק, הוא מביט בך לרגע ואז מסתכל ללמטה.
באותו רגע את שונאת הכל. כל מה שגורם לאבא הטוב שלך להשפיל עיניים ולהביט לרצפה, כל מה שמונע ממנו לעטוף אותך בחיבוק ולהגיד 'כמה שאת יפה, ילדה שלי'
אבא מתרחק קצת, את מתקרבת.
'רחלי' הוא מושיט לך את התיק השחור של הטיולים, 'יש כאן כסף וקצת דברים שלך' את לוקחת. התודה מרחפת בינכם. מחפשת את הסליחה.
עוית ברורה של כאב עוברת על הפנים של אבא. את מתכווצת. הוא אומר
'אמא אמרה שהבית פתוח, אנחנו מחכים שתחזרי ותשובי להיות הבת שלנו'
'ככה?'
אבא נאנח 'לא ככה רחלי, תחזרי להיות מי שאת, תבקשי סליחה ובואי.'
מחייכת חיוך מריר, מלא מילים בגרונך רבות על זכותם לצאת לאוויר, את חוסמת את כולם, מסתכלת עוד פעם אחת על אבא והולכת.
'רחלי!'
מסתובבת.
אבא שותק.
'שלום אבא.'
שלום - מילת ברכה הנאמרת בסיום מפגש.
-
רציתי מקום, הכי רציתי בעולם, בית כזה, קטן, אפילו בלי גג אדום שיהיה שלי. לא היה לי, ואז נכנסתי לסוג השני של האנשים בעולם.
-
נסענו עם אייל, ברכב הגדול של אבא שלו.
אף אחד לא שאל לאן. יש רכב? דלק? יש קצת אוכל? מצוין. מי צריך יותר מיזה?
בהתחלה שמנו שירים וצרחנו, וצחקנו ודיברנו עד שנגמרו לנו המילים כמעט.
ואז נפלה דממה כזאת עצובה.
חשבתי שהנה נסגר הוילון ואנחנו יורדים מהבמה של ההצגההשל החיים, ועכשיו הגיע זזמן של ארוחת הלילה של המפלצות
לכל אחד מאיתנו היה מפלצת כזאת בתוך הלב, מין בור ענק בלי תחתית, אפילו תהום שאפשר למות עליה לא היה שם.
כל החיים ניסנו להשתיק ת'מפלצות, הצלחנו חלקית, בלילה הם התעוררו ודרשו אוכל.
הגודל של הפלצות היה תלוי באוכל שלהם, אם הצלחת לבכות כמו רוני שבהתה בחלון ונטפה דמעות סימן שהמפלצת שלך לא כ"כ גדולה. אם הצלחת להרביץ או לצרוח כמו אייל או לביא אתה במצב טוב.
אני לא הצלחתי. רק בהיתי באויר ושתקתי. המפלצת צרחה לי בתוך הלב.
הגענו לאיזה עיר, היה שם בתים וגינות,
ילד התנדנד בנדנדה, אמא שלו קראה לו לארוחת ערב, בכל בית ילדים אוכלים עכשיו חביתה וסלט ולחם וגבינה, ואמא שלהם אומרת להם להכנס מהר למקלחת, והיא מכסה אותם בשמיכה נעימה כזאת, ואומרת להם לילה טוב בחיוך, גם אצלי בבית זה ככה. יש לאמא חיוך, חם ואוהב כזה, הוא שמור לנוחי, ולאבא, ולאנשים אחרים. לא לי.
ואולי אלו היו שני הדברים שהכי השתוקקתי להם בעולם; חיוך חם של אמא, ומקום.
אנחנו יוצאים מהרכב, מתמקמים על ספסל בגינה, אוכלים.
הנשמות של כל הילדים עדיין מרחפות כאן, אני מספרת להם סיפור
'פעם היתה ילדה, שקראו לה רחלי, יום אחד רחלי הלכה ברחוב ואיש אחד, עם זקן ארוך וכיפה גדולה ביקש ממנה עזרה, רחלי הלכה לעזור לו והאיש הזה עשה לה דברים לא טובים. ומאז רחלי נהיתה רחלי אחרת, היא לא הצליחה לשחרר שליטה ולכן היא לא הצליחה להרדם בלילות ולהקשיב לאמא ולכל האנשים המבוגרים, רחלי צעקה הצילו מלא פעמים אבל אף אחד לא הבין את השפה שלה, כולם רק כעסו שהיא לא עושה מה שאומרים לה, זה סוף הסיפור ילדים, אולי מחר יהיה לו סוף טוב'
