{כשהפסיק אוהב ת'נקודה
תמיד הוא אומר לה
חוזר ואומר לה
שהוא פסיק על ידה}
ואצלי כל הפסיקים הלכו לאיבוד וכל הנקודות מתו.
גם אלו האהובות, לא עזר להם לומר אחד לשניה כמה הם אוהבים.
הפסיק אמר לנקודה, גם את מרגישה את זה, או שזה רק אני. והנקודה שתקה
והלכה
ואין יותר נקודות
--
והוא אומר לה, אהמ, אני חושב ש, אהמ, אני, אהמ--, תגידי היה שיעורי בית?
והיא עונה לו כן. והוא כבר כמעט מתחרט שהוא לא שאל את השאלה המקורית אולי גם אז היא היתה עונה כן.
ולא. הוא לא שואל שוב.
כשהיא אומרת לו, בוקר טוב, היא בכלל מתכוונת לומר
כל הלילה לא נרדמתי, כי חשבתי עליך
וכשהוא מחזיר לה, בוקר טוב גם לך, הוא מתכוון להגיד, אני חושב עליך כבר שנים ואני לא נרדם בלי לדמיין אותך מחייכת
והם הולכים, והם שותקים, וכל הדרך המילים ביניהם מרחפות מעל הראש, ממש אפשר לראות אותיות אותיות תלויות להם מעל הראש, והרעש היחיד שנשמע
של ציפור ששורק לציפורה
והם חוזרים דרך השביל המסתורי שפעם היו רצים בו ביחד, כשעוד ידעו לתמלל את מה שיש בלב. עכשיו הם רק מחייכים אחד לשניה. ושותקים.
(הלב הוא אויב גדול, הוא מסוגל ליצור פצצות אטום בלי להזהיר. ולירות אותם על עצמו.)
כשהדרך נגמרת הם נפרדים והאותיות מעל הראש שלהם מסמנות לב גדול. והשתיקה זמנה ללכת, ומי יגיד לה זאת?!
(הלב הוא אויב גדול כשהוא מפציץ מטרות של אהבה)
והיא הולכת ממנו. והוא הולך ממנה. והאותיות מעל הראש מתערבלות ומתערבבות ולא מוצאות מנוחה
ואחרי שנה הוא כבר אדם אחר, הוא לומד מוזיקה באיזה ארץ נהדרת והיא כבר מזמן בעולם שלה. והאותיות שלה כבר לא מזהות את האותיות שלו
והם פתאום נפגשים
ומפגש בים המילים שלו ושלה יוצר רעש נוראי. ושתיקה גדולה.
היא מחייכת, ושואלת הי, מה נשמע?
והוא עונה, טוב. בסדר. והמילים שלו מעל הראש מסתחררות נורא, והוא בכלל התכוון להגיד, איפה היית כל הזמן וכמה את יפה. אבל המילים. הם הלכו לאיבוד.
והיא אומרת, יופי, וממשיכה הלאה.
ואתה לא רץ אחריה ותופס אותה ואומר לה, הי, טיפשה, אני אוהב אותך. התגעגעתי כל כך. אל תעזבי לעולם.
הוא לא אומר. והמילים שלה מטשטשות לו, והיא הולכת כבר עם מישו אחר
(הלב הוא אויב גדול שהוא עושה טעיות שהורגות את עצמו)
והוא עוצם עיניים ומתחנן מהנקודה לחזור.
