חיה אחת עמדה במרכז השמיים
מנותקת מהעבר שכבר שעבר ונגמר,
לא חייה את מה שהיה, אותה החיה,
אלא חייה רק את ההווה ואת מה שיהיה.
הדורות הקודמים ממנה מנותקים, שורשי חייה גדועים, ליבה קרוע לקרעים ואיבריה מדממים,
עננה של עצבות ניכרת על פניה בה בעת שהיא משוטטת רצוא ושוב בין ענני המרומים בשעת הדמדומים.
בליבה נפער פצע, ליבה ספג מהלומה וחבורה, רוצה היא ללמוד תורה ולגדול יחד, בחבורה, באווירה, לא באופן בודד כשה פזורה,
מתגעגת היא לחבורה שהקיפה אותה ויחד היו הן מקלסות כאחד בקול אהבה ויראה,
רוצה היא להמריא מעלה מעלה אבל אין תחבורה, אין ברירה, עליה לקבל את רוע הגזרה.
זוכרת היא את הרגע שבו הכל התחיל, כשסערה הסערה. בשמיים דקדקו עם עמה על חוט השערה, ומאז היא לא ממש בטוחה מה קרה, היא זוכרת במעומעם משהו עם שם של בירה, משהו עם איטליה, סין וקבוצת סיכון, שפוגעת באנשים שעדיין גרים בשכונות שיכון, פוגעת באלפי בתי אב, בתי אבות, מבשרת בשורות לא טובות, אלפי כתבות, חרדות, גזרות ועוצר יציאות, ולמרות הכל מספר החולים ממשיך להתרבות, חתונות מתבטלות, משפחות אבילות, השיניים התותבות נשארות יתומות.
החיות הנאמנות מבקשות, מתחננות, מתקרבות עד מרחק ארבע אמות, באות לפני כסא שמיים, דמעותיהם זולגות ונוהרות כנהר מים, בליבם כבר עולה מפלס החרדה, שמא פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה?
אך לפתע הכל הולך ומתבהר, הצבע ללחיים שוב חוזר, פתאום חוזרות להם החיות לעדר, כולן נראות דיי בסדר, המצב חזר לקדמותו, אין קץ למלכותו, רוממותו וגדולתו.
אמר רבי עקיבא: חיה אחת עומדת ברקיע ושמה ישראל, וחקוק על מצחה ישראל, עומדת באמצע הרקיע ואומרת: ברכו את ה' המבורך;
וכל גדודי מעלה עונים ואומרים: ברוך ה' המבורך לעולם ועד.
