ככה חשבתי כשהייתי קטנה
שחור זה עצוב
שחור זה מפחיד
ככה גם אמרו החברות בגן
כשמישי הוציאה גואש שחור וציירה איתו לב.
כשגדלתי,
גיליתי שלחושך יש מלא צבעים
ומלא צורות
ושלבן
או צהוב
יכולים ליהיות רעים לא פחות
חשוכים לא פחות
ומציאות וורודה לא קיימת
כי היא וורודה
וורוד יכול ליהיות מאד כואב
לפעמים.
כשגדלתי עוד קצת ראיתי שהשחור
הוא יפה.. לעיתים.
גיליתי שחלק גדול ממני הוא שחור
וזה בסדר
ולאט אלמד לאהוב גם את הצד השחור שבי
כי זה לא אומר הוא רע.
פשוט היו לו חיים קשים
ושחור זה צבע שאנשים לא מבינים כל כך
כי הוא שונה כזה
אח"כ למדתי שירוק טורקיז הוא חרא של דבר
ואפילו שהוא צבע מדהים
הוא גם צבע של בית חולים
הוא צבע של מוצ"ש אפור
ובית ריק
ומונית בגשם
מסיעה אותי לראות את אבא
בגהינום
ואז גיליתי שחום הוא צבע שאפגוש בו עוד המון בחיים
ריח האדמה
נפילה
השפלה
זהו הצבע החום
צבע רע
ובסוף ידעתי שחושך
הוא טוב והוא רע
טוב כי הוא נתן לי מקלט מלא פעמים,
כשניסיתי להסתתר ולא היה לי איפה
הוא אסף איתו לחיקו
בשקט מדהים...
ורע כי הוא קבר אותי בתוכו
ונתן לי להתמכר אליו.
והחושך ההוא היה אדום
והיה בו מלא דם
מלא דם.
מלא
דם.
ונעשיתי מבולבלת.
כי אם חושך הוא מלא צבעים
ושחור הוא גם רע
וגם טוב
אז
איזה צבע אני?
(איזה טוב לקרוא אותך))
