אורה מסתכלת עלייך בהלם,מזועזעת עד המדרגות הקטנות שבנפש.
"איך הגעת למצב הזה?",היא פותחת במנגינה המוכרת שלה.
"הדסה,בזמנים כאלו,בורחים ומשאירים את הרוע אחורה,רחוק רחוק", היא זועקת,קולה נבעט,מנסה לתפוס אותך.
מה יש להגיד,מה.
את מחליקה יד בקרירות על התלתלים השחורים,מכסה איתם את עומק עינייך הסוערות,נשענת אחורה מעט על הכיסא,נבלעת בו.
אין לך עוד הסברים.
ומה תגידי-הרגשתי שמישהו נטע בי מסמרים שהצמידו את רגליי לתהום שתחת הריצפה?
והיא ממשיכה.מדברת.
את מזמן שותקת,סופרת חתכים.
רק הקירות שומעים,בולעים אל עצמם את האשמות שאת מואשמת בהן.
"זה הגוף שלך,את מבינה מה זה אומר?איך לא ברחת?!
זה משגע אותי השאננות הזאת.
כשמגיע כזה אדם,פשוט משחררים את המסמרים מהרגליים ובורחים מהר."
אורה מסתכלת בעינייך,מצפה לתשובות רציניות ואת שותקת.
חזק.
לא,את לא תבכי לידה.
את לא בוכה ליד אנשים,רק מחייכת חיוך כובש שמשקיע עוד את תהומות עצמך למטה.
את משפילה מבט ומנחמת את הלב.
מה תגידי,שקפאו לך הידיים והעיניים רצו לא לראות,למות בתוך ידיו?
שרק הפה נשאר על מצב תפילה ללא קול?שהלב לא דפק..הוא מת..
את רוצה לנער את אורה אבל את שותקת.
טון דמעות רוצה לזלוג מעינייך אבל את מחייכת.
את רוצה חיבוק ולשמוע שאת בסדר אבל את מתקפלת מפוחדת.
והתלתלים על עינייך.

