נתקלתי בחידה הבאה:
אישה אחת הלכה לחיות חנות וביקשה לקנות תוכי מדבר. היא מצביעה על תוכי מסויים ושואלת את המוכר בחנות האם הוא מדבר ?
בתגובה הוא עונה לה בצורה נחרצת ״התוכי הזה חוזר על כל מילה שהוא שומע״. כעבור חודשיים היא חוזרת לחנות ומתלוננת שלמרות כל מאמציה אין קול ואין עונה. התוכי לא מדבר אפילו מילה אחת. האם המוכר שיקר לה ?
הרהרתי קצת בחידה הזאת והיא התקשרה לי לשאלה ״האם יעקב שיקר ליצחק כשהוא בא להתברך ?״.
כולנו מכירים את הרש״י המפורסם על המילים ״אנכי עשו בכורך״ - אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך.
ובדומה לו, בבראשית רבה (או שזה מקורו של רש״י) - אמר רבי לוי: אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות, אבל עשו בכורך.
תגובה טיפוסית של טיפוסים מסויימים תהיה שמדובר באפולוגטיקה אופיינית לחז״ל שהתעלמו מפשוטו של מקרא על מנת להצדיק את גיבורי התורה. ולכאורה, כשקוראים את הפסוקים As is זה באמת נשמע מאולץ, להבדיל, כמו פלפולים בשקל שעושים עוכרי דין על מנת להצדיק את הלקוח שלהם.
אם נחזור לחידה שהבאתי בהתחלה, האם המוכר שיקר לה ? אפשר לומר שלא. האם המוכר רימה אותה ? אי אפשר לומר שלא.
אז אחרי שהרהרתי בחידה הזאת, חשבתי שצריך להבחין בין שני בחינות במושג השקר.
הראשון זה גניבת דעת, וזה ביחס לזולת. השני זה הוצאת מילים מהפה שהם הפך האמת, וזה ביחס לאדם עצמו.
אחרי שיש לנו את ההבחנה הזאת, אפשר להבין את המדרש לעיל בצורה אחרת. חז״ל לא התכוונו לומר שיעקב לא ניסה לגנוב את דעתו של יצחק (אני אומר ניסה, כי זה לא ברור עד כמה הוא באמת הצליח, זה די נראה שיצחק חשד אבל שיתף איתו פעולה), הרי יצחק אומר במפורש ״בא אחיך במרמה״, וההבנה הפשוטה של הכתוב בפשוטו של מקרא משקפת וממחישה את הכוונה של יעקב שניסה לגנוב את דעתו של יצחק.
חז״ל כן התכוונו ללמד שאע״פ שבחינה של גניבת דעת כן היתה כאן, זה היה באופן מתחכם כזה שהוצאת מילים מהפה שהם לא אמת, לא תהיה כאן. אני חושב שהחילוק הזה נטוע גם בפשוטו של מקרא בקריאה עדינה ״ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני״ (בראשית כז כד).
נראה גם שההבחנה הזאת היא הציר שעליו בנוי המדרש הבא מבראשית רבה:
״וכל ההוא ליליא הוה צווח לה "רחל" והיא עניא ליה. בצפרא - והנה היא לאה! אמר לה: מה רמייתא בת רמאה! לאו בליליא הוה קרינא "רחל" ואת ענית לי? אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים? לא כך היה צווח לך אבוך "עשו" ואת עני ליה?״.
יעקב מתלונן שהיא גנבה את דעתו, ונראה שהוא צודק, אבל האם לאה שיקרה לו במפורש, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים ? לא בהכרח. היא היתה יכולה לתת לו את הסימנים והוא הסיק מזה מה שהסיק, כמו שיעקב התחכם בלשונו ויצחק הבין מה שהבין.
מה חז״ל רצו לומר בזה ? חז״ל לא ניסו לעשות שום אפולוגטיקה, וזה ברור לגמרי מהמדרש האחרון, מי שמנפנף את הדברים באמצעות סיסמאות כאלה מאבד אבנים יקרות. חז״ל, אמנם ניסו לעדן את המעשה (וכאמור יש לזה ביסוס בכתוב) אבל ניסו כנראה גם ללמד מסר חינוכי חשוב. גם אם אתה נאלץ לעשות מעשה שהוא רע / שיש בו טעם לפגם אבל הוא הכרחי, לפחות תשתדל לצמצמם את הנזק, שיהיה במעשה הזה כמה שפחות צד של מיאוס.
ניסיתי לחשוב איפה עוד אפשר לראות או לסתור את ההבחנה הזאת. מוזמנים להביא מעשה לסתור / לתמוך.
זהירות בתגובות 
