מקור לאחד הדברים שדיברתי (בענין הלבושים) בקיצור נמרץ-

זוהר בהעלותך קנ"ב, א':

"ועל דא האי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו.

מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי בגין כך אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. מה דתחות לבושה דאורייתא.

תא חזי, אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר. חשיבו דההוא לבושא גופא. חשיבותא דגופא נשמתא. כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא. אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא.

חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש (ולעלמא) ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא.

תא חזיהכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא. שמיא וחיליהון אלין אינון לבושא וכנסת ישראל דא גופא דמקבלא לנשמתא דאיהי תפארת ישראל ועל דא איהו גופא לנשמתא. נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל דאיהי אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא בדא. ווי לאינון חייביא דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא ספורא בעלמא ואינון מסתכלי בלבושא דא לא יתיר זכאין אינון צדיקייא דמסתכלי באורייתא כדקא יאות. חמרא לא יתיב אלא בקנקן כך אורייתא לא יתיב אלא בלבושא דא. וע"ד לא בעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות לבושא וע"ד כל אינון מלין וכל אינון ספורין לבושין אינון"

ושוב מדגיש: אני לא מבין בזה כמעט כלום. אז לא לשגע אותי חח תודה! 🙈

מקווה שיצא לי לקרוא

גם לא רציתי שאנשים יתייאשו אחרי השורה הראשונה (יש מצב דוקא שאנשים עשו את זה )

ובכל אופן אשמח אם אנשים נוספים יאירו את עינינו ויחדדו/ יחלקו/ יוסיפו. זה יעזור לנו להבין

יישר כח!

נ.ב. אני לא לומד זוהר, כמובן לא הגעתי עדיין לדרגה. פשוט ראיתי את זה ברב הנזיר,

ויש כלל שאם אני לא טועה הרב קוק אומר- שמי שלומד קבלה דרך ציטוטים של ספרים זה לא נחשב ממש כלימוד, וזה בסדר.

בכל אופן יש בזה עוד צדדים, אני לא רוצה לגעת בזה (נטיות נפשיות וכדומה בתורת הרב קוק- נושא שלדעתי לא מספיק מבורר בציבור עדיין ולכן אעדיף לא לפתוח כרגע).

ועוד אפשרות ללימוד פנימיות התורה זה דברי קבלה שכתובים בצורה פילוסופית. זה מה שהרב קוק ניסה לעשות- הוא מדבר על עניינים מאוד פנימיים ומשתדל להסתיר אותם כמה שיותר ב'לבוש' פילוסופי- שכלי. זו גם דרכו של המהר"ל ולכן אמר עליו הרב זצ"ל "אף הוא על המקובלים ייחשב"- הוא מקובל, פשוט לא מתנסח בצורה שכזאת.

זה מה שהרב קוק אמר לרב הנזיר כשהיה חולה, שהוא חושב שזה מחמת שהוא גילה רזי תורה, ואעפ"כ הוא אומר שאיכשר דרא והתפקיד שלנו כיום זה לגלות את זה (יש פסקאות באורות הקודש על גילוי מעשה בראשית ומעשה מרכבה). כמובן בהדרגה, ליחידי סגולה, אבל ההשפעה של גילוי התורה הפנימית משפיעה על כל החיים- גם עלינו

במשך הדורות היו מחלוקות ביחס פרסום תורת הקבלה.

יש בתי מדרש שתומכים בלימוד מושגים ונושאים בקבלה גם לתלמידים פשוטים.

זה בעיקר נראה לי הדרכה חינוכית העניין.

עד כמה ללמוד דברים שאתה לא משיג בהם. הסכנה לעיוות או ציור לא נכון בנפש בעקבות הלמידה.

המודעות כשלעצמה היא חשובה ועוזרת בנושא

אגב, גם בין גדולי החסידות (למשל בין בעל התניא לר' פנחס מקוריץ) היתה מחלוקת בענין- עד כמה לפרסם (אולי גם כיום אני לא בקיא).

בכל מקרה, אני אישית חושב לגבי המושגים הבסיסיים שעוזרים לנו להבין את מה שאנחנו לומדים- בהם יש פחות סכנה. לעניות דעתי. צריך את הגדר המעשי. וגם שזה לא יהיה העיקר- העיקר הלכה, גמרא, אמונה. על הלב (/הפנימיות של התורה) צריך לשמור.

זה גם חלק מהשאלה האם הרב קוק רצה לפרסם חלק מהכתבים שלו.

זאת שאלה. אני לא יכול להיות צד במחלוקת, אני בסה"כ זנב לתלמידיהם.

בכל אופן, אני יכול להגיד לך מה שכותב הרב הנזיר, הוא אומר שהרב קוק רצה שהוא יוציא את אורות הקודש בשביל שאנשים יתקרבו ע"י זה לתורה. כלומר הוא כיוון את הפרסום של זה גם לאנשים לא דתיים עם נשמות עליונות. ככה הוא כותב (אם תרצה ציטוט אני אחפש לך- בפירוש שלו על אוה"ק כרך א'- זה שיעורים שהוא מסר לרבנים כמו הרב יעקב אריאל שליט"א, הרב חיים דרוקמן שליט"א ועוד).  וסתם סיפור מעניין שאולי קשור לזה, הסופר י.ח. ברנר כשקרא את מאמר 'נשמות של עולם התוהו' באורות שפרסם הרב קוק בתקופתו- אמר שמפליא עד כמה הרב ידע לחדור לתוך הנפש של החוטא.. שמעתי את הסיפור מהרב שרקי שליט"א אח"כ ראיתי אותו באיזשהו מקום

אני לא עוסק בזה הרבה בכלל.

העיקרון שצריך איזונים, בעיקר כשאדם מיישם כל מיני הנהגות כאלה ואחרות- שיבדוק טוב טוב אם הוא במדרגה הזאת מצד הטהרה והמוסר.

ע"פ הרב הנזיר יש שני סוגי עיון, ששניהם מחדדים אחד את השני- ההגיון העיוני (של ר' ישמעאל) וההגיון השמעי (של ר' עקיבא). זה שתי בחינות- אולי אפשר לקרוא לזה גם התנגדות מול חסידות. אם אין את שניהם זה מסוכן. וביחוד הצד השמעי- שהוא פחות שכלי ועיוני ויותר מתחבר אל הנפש, הוא חייב גדרים גדולים של קדושה.

לגבי האצילות אני מפנה אותך לרב הנזיר. עיין בחוג הראי"ה א', שיעור שני (עמ' מ"א) ובהמשך, כך הוא מסביר בשם הרמב"ן.

הפירוש שאמרת על אצילות זה אותו ענין פשוט מזווית שונה.

ולמשל לדעתי ללמוד ולנסות להבין את הפסקה שהבאת משערי אורה זה יכול להיות יותר מסוכן...

זה מעשה מרכבה. אני לא דיברתי על מעשה מרכבה.. סה''כ הסברתי מושגים

אבל כן, הכל ענין של השתלשלות ומדרגות שונות של השפעה. הכל נובע מהשורש הקב''ה שרק משפיע והוא משפיע את העלולים לדרגותיהם השונות שיש להם ג''כ צד של קבלה- שהם מושפעים ג''כ עד הדרגות התחתיות שהן רק מקבלות. המהר''ל מרחיב בזה הרבה מאוד בספריו.

לגבי התרתי דסתרי שאמרת- ודאי, במובן הפשוט ביותר שהנשמה האינסופית- חלק אלו-ק ממעל מצטמצמת לתוך העולם הזה.. יש בעולם מפגש של סופיות עם אין-סופיות. זה חלק מהענין של ההשפעה- הפנים היותר פנימי משפיע את הלבושים השונים- הדרגות הנמוכות יותר

כל המושגים המופיעים ב'משפט המפוצץ' שהזכרת מכוונים לספירת חכמה.

הסברים מובנים מספיק קצת קשה לי לתת מקוצר המשיג ועומק המושג,

בגדול מדובר על ראשית היש,

הנקודה התמציתית, 'יו"ד חכמה קדומה כלשון הפיוט',

ממנה התחיל הכל ואליה מכוון הכל (נצח ישראל ג).

עולם האצי' מכוון כנגדה, וכן החיה שבנפש (שורש הנשמה או נשמה לנשמה),

ולכאורה מקור ההויה העליונה גם הוא קשור אליה

(כי גם אם מתייחסת לכתר,

בכתר לא שואלים ובחכמה כן,

וממילא מתייחסים לכתר ע"י החכמה).

ממילא הסבר דברי הרב, לכא',

"ועל גבי אלה ארבעה החלקים,

שהם שכל, רגש, דמיון, מעשה,

מתעלה הענין האצילי,

שהוא שורש הנשמה, של האיש ושל הציבור,

במקור ההויה העליונה".

בדברי הרב כאן מוזכרים כוחות מרכזיים בנפש,

אך באורח פלא (דייקא?) נעלם הכח היסודי ביותר בנפש, 

שהוא הרצון.

אך לפי דברינו, זהו העניין האצילי וכו',

העוסק בחכמה המגלה את הרצון, כתר.

ישנו רצון פנימי שמכווין את כל כוחות הנפש,

כן, גם את 'השכל הישר שלנו' (לכא' בינה).

הרב בכל דבריו בסעיף זה מדריך אותנו לאחדות,

שהשכל, הרגש, הדמיון והמעשה יהיו מוכוונים ע"י הנשמה,

ע"י הרצונות שהיא שולחת לנו,

הרהורי התשובה שתובעים מאיתנו לשוב אליו ית'.

בסה"כ הראיתי מקום לדברים המקובלים בפי רבותינו.

להסברים מפורטים יותר דבר עם @חסדי הים.

אשריך צדיק!

שאלה: למה אתה אומר שהכוונה לספירת החכמה ולא לכתר?

וכן דברי המהר"ל שהבאת מנצח ישראל. בגלל הביטוי 'חכמה'? (כי לפי מה שאני הקטן מבין החכמה היא חלקית ולא כמו שמשתמע מדברי המהר"ל- החכמה חלקית והיא מצד החסד, והבינה חלקית והיא מצד הדין ושניהם נובעים מספירת כתר) כי אפשר להסביר את זה בנקל- הרב משתמש הרבה פעמים בביטוי 'חכמה' בהשאלה, ולא מתכוון בהכרח לספירת 'חכמה'. למשל עיין אוה"ק ב'יסוד כל המחשבות' (אוה"ק א, י"ג)- זה ודאי מתקשר לכאן. הרי אצל הרב היסוד של הכל זה החכמה, גם של הספירה עצמה לכאורה..

אשמח ללמוד ולהבין, תודה!

על אצילות וחיה כנראה שאין ויכוח.

השאלה היא האם המקור הוא חלק מההויה (חכמה),

הוא מעל ההויה ומנביע אותה.

כיוון שהרב כתב במקור ולא ממקור,

נראה לענ"ד הקלושה יותר שעוסקים באותה בחינה.

לגבי המהר"ל, הניסוח של בריאת ראשית והוספה על הראשית,

כמו שאני הצלחתי להבין ממנו משהו,

מציג את הראשית כ'יש' הראשון,

שממנו הכל מתחיל ואליו הכל שב

(אליו הכל שב זה כבר מדברי רבותינו).

החכמה היא ממש לא חלקית,

היא תמציתית ויש לפרט ולהבין אותה,

ואח"כ לצמצם אותה לכלי הרגש, המוטבע והמעשה.

האם הבינה נובעת מהחכמה או מהכתר?

יש בחינות כאלה ויש בחינות כאלה.

בהסברה החב"דית ודאי מהחכמה.

בהסברה הפרצופית מסתבר שמהכתר.

והן לא חולקות, אלא אלה בחינות שונות.

זה לא רק אם עוסקים בהסברה קווית או של ג' קווים,

אלה פשוט שתי בחינות.

לא יודע להסביר את זה טוב, אבל זה ככה.

אוקיי יישר כח.

בכל אופן, לא מספיק מבין בזה. 

מה שהסברתי זה מה שהבנתי מעט בחלישות דעתי מהרב הנזיר לגבי המודל של עשר הספירות-

כידוע בציור של ה10 ספירות (אני לא מחדש דבר- זה ידוע ומפורסם..)

יש כתר,

מתחת לזה חכמה ובינה בשני צדדים,

אח"כ חסד גבורה בשני צדדים,

תפארת באמצע

נצח הוד בשני צדדים,

יסוד באמצע

ומלכות ג"כ אמצע

בין הכתר למלכות יש דעת- שהיא לא ממש ספירה בפני עצמה ויש בספרי הקבלה שמחברים את זה עם 'תפארת'.

הרב הנזיר אומר שהדעת הזאת, הקו האמצעי, אם אני מבין נכון, זה הדבר שמאחד את כל הניגודים- את השמאל והימין ב6 הבחינות שבצדדים. כמו שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם- כל אחד מאיר צד אחד חלקי ומה שמאחד זו הדעת הפנימית כמו שהרב קורא לזה (פנימית- כלומר נסתרת). לכן אמרתי שהחכמה היא חלקית.

לא יודע..

טוב בכל אופן חזק וברוך נראלי שצריך להעביר את השרשור לפורום הקבלה

יישר כח

חלק פשוט מתחברים בדברים המוזרים ושאר המכלולים אצלם להפעיל זוגיות הם תקינים.

אני לא בטוח שיש "אנשים נורמלים". כלומר ברור שיש חריגים יותר ופחות אבל כל אחד יש לו את היחודיות שלו. וזה בסדר. אחרת הוא לא היה פה.

אם אני בשולי הנורמה,

ומוצא מישהי בשולי הנורמה,

היא ואני לא מרגישים שיש לנו אלפי אפשרויות... אנחנו נשמח שמצאנו אחד את השנייה ונתקדם הלאה.

נקודה נוספת, קל יותר להתחבר לאדם שהוא שונה באותה השונות שיש לך. כמו להיות יהודי בעיר כמעט נטולת יהודים. אתה מיד מרגיש קשר חזק מאוד ליהודים אחרים, אפילו אם למעשה אין לכם שום דבר אחר משותף, ואם הייתם חיים במדינת ישראל אז לא הייתם אפילו חושבים על לדבר זה עם זה.

במילים אחרות:

יש עוד אלפי בנות בישראל אשר דומות לך ברמה זו או אחרת. אבל אם היית גמדה, נניח 1.20 מטר, דווקא אז היה לך הרבה יותר קל להתחתן - גבר גמד שרוצה להתחתן מיד יראה בך אופציה כמעט יחידה מבחינתו, וזה מה שאת תחשבי עליו, ודווקא מתוך שתי הנקודות שכתבתי קודם (מחסור באפשרויות וחיבור נפשי למי ששונה כמוך) אתם תרצו לסגור עניינים מהר מאוד.

והייתי מביא דוגמה גם מניסיוני האישי, אבל אני לא בטוח מה מידת שמרנותו של הפורום בימים אלה...

לא רוצה לתת את הדוגמה שבעקבותיה כתבתי, אבל היא קיצונית.

עם הרבה מאוד השלכות..

אבל מבינה את הנקודה שכתבת.

ועדיין, זה מוזר לי

יש אנשים מאד לא חכמים שמצליחים ויש להפך.

וכבר אמר שלמה המלך "לא לחכמים לחם ולא לקלים המירוץ"

כן צריך להשתדל

לפעמים ה' נותן לאדם קושי מסויים, ועוזר לו באורח פלא להתחתן מהר, כי הוא גזר מראש שבשלב כלשהו הוא כבר לא יעבור את הקושי הזה לבד.

ה' לא שוכח אף אחד. אף אחד.

גם אם לנו זה נראה שאנשים נשכחו, כי אנחנו לא מצליחים לתפוס איך אפשר להיות רווק כל כך הרבה שנים, ה' לא שכח אותם. והרבה פעמים אם מדברים איתם רואים שגם הם מרגישים שה' לא שכח אותם אלא איתם בכל שלב ושלב בדרך שלהם.

וכמו שכתבתי בעבר באריכות, אנחנו בדור של פרטים שסובלים מטעויות של הכלל (אני לא אומר שאין אנשים שזו אשמתם שהם רווקים הרבה שנים, אבל ברור שהרוב לא ככה. אם כבר הרבה נשרטים בגלל הרווקות).

ומכיוון שרוב מוחלט של שומרי התומ"צ, מכל המגזרים, לא פועלים מספיק (אם בכלל) למען בניין המקדש, ומעדיפים לתרץ תירוצים שהיום ברור שהם לא מחזיקים, אז יש הרבה בתים שלא נבנים, והמון רווקים ורווקות שנושאים על גבם את צער השכינה (ואגב, זה לא חייב להיות משהו אפלטוני, מספיק שה' מכסה את עיניהם ולא יורד להם האסימון והם לא מפנימים את הנקודה שחוסמת אותם מלהתחתן)

על הרבה דברים, ואת מה שהם כן מוצאים אחד בשני - הם נאחזים בו מאוד

אני מכירה הרבה מקרים כאלה

אמנם לא נעים ששופטים אותך

אבל זה מידע ברור על האדם מולך

אם כדאי להיות לידו או לא

ככל שחווים פידבק מכיל ולא שיפוטי משיתוף כנה ופתוח

וגם ככל שמתרחקים מאנשים שכן שופטים

הפחד יורד

זה אגב תקף לכל סוג קשר

ואם רוצים לעבוד על זה

כדאי להתחיל מקשרים רגילים ולאו דווקא בקשר זוגי

את יוצאת לדייט. את באה לשם בכיף כמו שאת. אם מישהו שופט אותך אז הוא פשוט לא מתאים. את לא צריכה "שהוא ירצה אותך". את לא במבחן.

חריג:

אם כן את שופטת את עצמך והאנרגיה הזו רק עוברת החוצה, זה יכול לקרות וזה משהו אחר לגמרי. אם את שופטת את עצמך על מי היית פעם זה טבעי שהאנרגיה הזו תהיה שם בפגישה.

מדברת שנגיד וחוויתי חוויה כזאת, איך לחזק את עצמי אחכ.

גם אם הצד השני כבר לא חלק בסיפור?

שהפחד מוצדק

כי זו חוויה קשה

והיא בהחלט יכולה לחזור על עצמה

אני חושבת שמה שהכי עוזר להתרפא מזה

זה לחוות חוויה הפוכה

של הכלה וקבלה

לאו דווקא בקשר זוגי

ואולי לפני זה לבדוק כמה קבלה ואהבה עצמית יש

כי התחושות מגיעות מבפנים החוצה

ולהבין שבאמת כנראה שלא כולם יסתכלו עלייך כמו שאת רוצה. וזה בסדר. את לא צריכה שכולם לא ישפטו אותך וזה לא תלוי בך בכלל, את צריכה שהבנאדם היחיד שיהיה לך טוב איתו ותרצי איתו יהיה כזה

ואגב זה נכון גם לאחרי תקופת השידוכים. ביקורת יש גם בתוך זוגיות שהתחילה כמקבלת ומכילה. ויותר מצד מי שלא מקבל את עצמו כי זה נובע החוצה

ביקורת יכולה להיות עניינית בונה ומאפשרת

שיפוטיות מטרתה להקטין ולגרום לשני לפעול בניגוד לרצונו

שהוא באמת מכיל ונטול שיפוטיות

לא יכול להפוך את עורו

כי זה לא תלוי סיטואציה

זו התנהלות עם מודעות ויכולת יישום גבוהה שלא יכולה להעלם מחר בבוקר

בנאדם שלא טוב לו עם עצמו יכול להיות מאוד מריר כלפי חוץ וביקורתי גם אם בהתחלה הוא לא היה כזה כי עוברים עלינו דברים

ולא כולם מודעים לעצמם

הרבה נשים בעיקר

לא יכול להיות מכיל ומקבל בהתחלה

אנשים עוברים דברים כאמור, לא תמיד יודעים לגעת ב-מה עובר עליהם אבל ייתכן שינוי כזה

מודעות לפעמים נבלעת בקשיי החיים

ותמיד מגיעה עם שיפוטיות

כשרוצים להגיד למישהו משהו שזקוק לתיקון?

להרגיש

כשהשיח עובר מאיתנו החוצה להתעסקות באדם השני, לרוב זה ביקורת. לרוב זה שיפוטי. לרוב זה : הבעיה שלך היא, את/ה עושה דברים שלא מקובלים עליי ותשנה/י, תמיד את/ה עושה כך וכך

מה זה אם לא שיפוטיות?

לא תמיד מספיק להגיד מה זה גורם להרגיש

כי זה לא מספיק ברור מה הבעיה

זה שיש לאדם בעיה/ חיסרון

זה לא צריך להיות רע

כולנו בעלי חסרונות

זו עובדה

הבעיה בשיפוטיות היא לא הביקורת אלא הכוונה מאחוריה

(במקצועי אני צריכה לתת הרבה ביקורות

בעיקר מקצועיות

אבל חלקן גם עם השפעה אישית

זה לא גורם לי לשפוט אנשים/ לנסות לגרום להם לעשות משהו שהם לא רוצים

אני משתדלת להתנסח נקי

להבהיר את הבעיה

להציע עזרה/ פתרונות

ולתת מרחב לפעולה

זה רחוק מאד משיפוטיות

ואני גם נזהרת שזה לא יהיה קרוב

כי זה נושא חשוב אצלי)

לא אומר שהתפקיד שלך להצביע עליהם, בחיים הכוונה כן? לא בעבודה בכובע של מנהלת כי זה קצת שונה בעיניי

אז אותו דבר בזוגיות. אין הבדל בעיניי

אני מאמינה שקודם כל בנאדם צריך לבדוק באיזו נקודה פנימית זה לוחץ לו כי הרבה פעמים זה בכלל לא קשור לאדם שמולנו אלא משו אצלנו שמטרגר אותנו והוא משקף

אחרי שאנחנו יודעים איפה זה לוחץ אפשר להגיד איך זה גורם לנו להרגיש מתוך אמון שבן הזוג שלנו רוצה בטובתנו ושלא תהיה לנו תחושה לא נעימה. אבל לא כל דהר ולא בכל מחיר כי לא כל דבר שמפריע לך הוא בעיה. אולי זו לא בעיה בעצם עבורו ולך זו בעיה כי זה מטרגר אותך אבל מותר לו להיות הוא, את מבינה?

דווקא פה אפשר לזהות כל מיני בעיות, אצלנו דווקא.

זה לא נכון לכל סיטואציה מן הסתם אבל רוב הבעיות הזוגיות לדעתי נמצאות שם. אנחנו תולים את הבעיה בבן הזוג ומבקרים אותו כדי שישתנה כשלמעשה אולי השינוי צריך לקרות אצלנו ובן הזוג הוא שולי לעניין ורק לוחץ לנו על נקודות רגישות, ולכן ביקורת לא מועילה.. כי היא הופכת לאישיו תקשורתי בפני עצמו (ולדעתי זו צורת תקשורת רעילה אם לא עושים עבודה פנימית קודם כי תמיד השני הוא אשם ואני בסדר. וביקורת לדעתי היא תמיד מה אני מרגישה מול הסיטואציה ומה זה הפעיל אצלי ולא מה הוא לא בסדר) ואז הדברים האמיתיים שצריכים לצוף זזים הצידה כי נוצר אנטי ויש פגיעה כי אף אחד לא אוהב ביקורת וזה נהיה לופ שלא יוצאים ממנו וזה דופק את התקשורת הבריאה שצריכה להיות בינינו לבין עצמנו וגם מול בן הזוג

את העבודה הפנימית שלנו

זה שלב אחד בחיים

כדי לחיות בזוגיות (או בכל קשר קרוב אחר)

חייבים לתת ביקורת לפעמים

כדי להתאים את המרחב אחד לשני

לתקשר רצונות מול קשיים

לנסות למצוא דרך ביניים

אם כל אחד עושה רק את העבודה שלו בלי להיות חלק בעבודה אחד של השני

התקשורת והקשר יהיו חסרים

שלא לדבר על מצבים שרק אחד עושה עבודה

אפשר להגיד מה מתאים לי ומה פחות ומה עושה לי הרגשה לא טובה יותר טובה

ביקורת לרוב היא האשמה. האשמה לא מקדמת יצירת שום מרחב היא יותר מכווצת וגורמת לרצות לברוח, ורוב האנשים לא עובדים על עצמם מספיק ומי שכן יודע שזו עבודת חיים, לא רק שלב אחד. זה לא נגמר אף פעם.

אפשר לא להסכים איתי כמובן אבל זו דעתי

מספיק סיטואציות של האשמה שהביאו דברים חיוביים

ומספיק סיטואציות של אנשים שלא אומרים ביקורת ומביאים על עצמם דברים שליליים

אגב בעיניי זה גם מדד לטיב הקשר

אם אפשר להאשים ולא רק להישאר בחיים

אלא להתפתח מזה

שליליים ויש אנשים ש'מתקדמים' מהאשמה כי יש להם רגשי נחיתות והם מאוד מרצים (לא מדברת עלייך כן? ) או שהם מרגישים ששמו סכין על צווארם בדמות אולטימטום ולטווח הרחוק הבעיה לא באמת נפתרה ויש בקשר הזה פגם ככל הנראה

(אם זה סיטואציה שמגיעה מעולם התעסוקה אז שוב, דעתי היא שזה לא מהווה שיקוף לחיי זוגיות)

אפשר להאשים ולצאת מזה בחיים. השאלה היא מה הדרך שעוברים עד אז, כמה הקשר הזוגי נבנה מזה ומה מידת ההתבוננות הפנימית שלנו שם.

כמו שאמרתי מה שכתבתי לא נכון לכל סיטואציה אבל נכון להרבה סיטואציות זוגיות. אולי לרובן. לדעתי לפחות

אני יכולה לתת הרבה דוגמאות אבל מפאת קוצר הזמן אחסוך וזה גם חתיכת ניצלוש רציני לפותחת שבטח לא חשבה שהדברים יתגלגלו עד פה😅

ויש המון גישות לכל דבר. אני לא יודעת הכל מן סתם. אבל מה שכן נראה לי כתבתי בכל זאת

ובעיקר כאלה שהיו עם בקשת רשות לפניהן.

כל עוד המטרה בסוף היא להצביע על השני כאשם

לדעתי זה שיח לא מקדם ולא נכון (בגלל התגובה הארוכה שכתבתי למעלה)

גם אם הבנאדם בסיטואציה ההיא נתן רשות קשה לי להאמין שזה "בא לו טוב" ושיצא מזה משו בסוף

הדבר שהכי יקדם בעולם זוגיות בעיניי זה להגיד לצד השני תמיד מה טוב בו מצד אחד, ומצד שני - עם מה קשה לי ואיך אני מרגיש/ה כשקורה x y z וזה חייב לבוא ביחד עם עבודה פנימית תמידית

כי בסוף התכנסנו כדי לעשות טוב אחד לשני הרי לא? ביקורת לא עושה טוב ולדעתי לא ייצא ממנה שום טוב

שהופכת את הנישואין ממהות לאמצעי.

פשוט בתיאור הבריאה של אדם וחווה, שהם מהות אחת. וממילא החיבור ביניהם הוא לא אמצעי למישהו אחר, אלא פשוט חזרה למהות שלהם, ולכן זה טוב מאוד. לכן גם כל כך קשה להיות רווק וזה לא טוב.

כשפסקה הנבואה והתמעטה השראת השכינה לאחר ימי התנ"ך, כשאין לאנשים את ההרגשה של "צלם אלהים" שממילא רוצה להידבק לשורשו, נותר לפחות הרצון הזוגי כמשל וכנגזרת של זה. צריך לשמור על זה מכל משמר, אחרת במקום אחדות מהותית שהנישואין אמורים ליצור, הם הופכים לפונקציונליים ולאחדות סביב משהו, בין אם ערכי בין אם לא.

מחשבה עמוקה מאוד. זוגיות אמיתית היא לא רק שותפות למען מטרה משותפת, אלא חיבור מהותי בין שני אנשים, שבונים יחד שלמות מתוך אהבה וקרבה. ❤️

(בראשית, נח וגם חלק מהפרשות הבאות) היא להציג אמיתות קיומיות שעומדות בבסיסו של עולם.

כניסיון פרשני אפשר להכניס את הסיפור המקראי במובנים של לקיחה/נתינה או כל קריאה אחרת שרוצים, אבל נראה שנקודת המוצא אינה אמורה להיות תיאוריה שלפיה הכתובים מסתדרים, אלא כתובים שאפשר לקרוא אותם דרך עדשה של תיאוריה מסוימת.

בהקשר הזה, הסיפור הבראשיתי מתאר מהות של גבר ואישה שהופרדו בבריאתם, את הימצאות הגבר בלא האישה כבעייתית, ומאידך גם את הקשיים שבאיחודם.

כהתחלה, אין לנו ממש הבנה מה זה "שלמות", "טוב", "מהות גברית-נשית" וכן הלאה. אלא אם אנחנו שואבים את מושגינו מרגשות חולפים או מ"נשים מונוס וגברים ממאדים" או מה שזה לא יהיה.

כך בשאר המצוות, המצווה היא שם כשלעצמה, אפשר אמנם למצוא לה משמעויות (לא־מחייבות) ברוח התורה, משמעויות יותר סובייקטיביות או פחות, בין־דוריות או ממש לזמן שלנו, אבל המצווה היא שם כמצווה כדי שיקחו אותי כמו שהיא.

כאן גם נמצאת חולשה של פרשנות מעין זאת, "וכי איני אדם מאמין גם בלי להניח תפילין? וכי איני אדם טוב גם בלי לשים על עצמי כל־מיני סמלים?" וכי אין אנשים שאינם שלמים רוחנית, בוגרים, נותנים מעניקים ומתנדבים פי מיליון מזוג נשואים ממורמר ולא־יוצלח? בטח שיש, אבל לא סביב זה הסיפור. סביב מה? קטונתי. באמת שאין לי מושג.

אבל טעיתי

ישועת ה' כהרף עין

לא שמתי לב שיצאתי לדייט ראשון וכבר הייתי מתחת לחופה ב"ה

לא קל כל יום מתאמצים להתמלא

הייתי בטוחה שזה תלוי בי ספק גאווה ספק תמימות

חשבתי שייקח גג חצי שנה, לקח בסוף מעל 5 שנים...

זה נהיה ארוך כמו שרוך

עם ממשיכים עם הדימוי, אולי היה פעם מסובך וזה היה נראה "קצר", עם הזמן הכל מתבהר והקשרים בו מותרים ואז הוא נהיה ארוך.

לא חשבתי בכיוון הזה

החוויה הראשונית שלי הפוכה, זה היה פשוט והסתבך

מה יקח יותר זמן: לימוד אסקימוסית? נקיון הבית? (רצינו שתי קומות...), סיום התואר?

הספר שהמליצו עליו? החיים?....... נא לדייק בשאלה.......

אנחנו רובנו אנשים שמחכים לזוגיות יציבה ועדיין לא מצאנו את זה, אז על זה היתה השאלה חח

הנכונה והראויה והמתקבלת. אני מאמינה בזה.

ולא להיפגע מזה; ברור שאתם ואתן רוצים. התכוונתי שאם יש רצון,

הכל יבוא על מקומו בשלום, בעזרת השם. אני מאמינה בזה.

וכמובן (כסבתא, מותר לי להגיד את זה) - להיות כנים וישרים עם

עצמנו; לבדוק אם אנו מוכנים לוותר על כך וכך או לא מוכנים

לוותר על כך וכך. האם אנו קצת...תקועים? האם זה קשור

אלינו, איכשהו? כן. לפעמים כדאי לחפש חברותא בנושא -

דהיינו, מישהו המכיר אותי מספיק טוב, לא חושש להיות

כן איתי, מעודד אותי ללכת בדרך הנכונה ומחזק את ידי

בדרך שלי, ו/או יכול להעיר לי בכנות על נקודה או נקודות

מסויימות שאני, בלי לשים לב, שם קצת לנגף בדרכי....

אני גם מאמינה די פאנאטית ביעוץ.

חורף טוב ושמח ובשורות טובות לכולכם, ואל תשכחו

לצלם לי את ההזמנה לחתונה!

ואחרי כל היעוץ

ואחרי כל הוויתורים

לפעמים

מה שנותר זה

לחכות

ולחיות בתקופת המתנה יש לזה איכות

אבל זה לא פשוט.

וכן ששומעים אנשים הרבה יותר מבוגרים מאיתנו (סבתות)

אז באמת כיף לשמוע שיש פרספקטיבה רחבה

ויום יבוא ונסתכל גם אנחנו מלמעלה

רק שלפעמים קשה להסתכל ככה על תקופת המתנה של שנה פלוס

אני מסתכל על תקופה של למעלה מ7 שנים שעדיין נמשכת

ויש כאלה שמסתכלים על תקופה יותר ארוכה

אז תן לי ברירה אחרת יותר טובה ואני אלך עליההה

היא לנסות למצוא את המתנות של התקופה הזו לנסות קצת לקבל חיות מהטוב שהיה

שחיפשה במשך תקופה כזו (שבע שנים), אני יכולה לומר שהגעתי אל הנישואין הרבה יותר בוגרת ומוכנה מבתחילת המסע. גם עם יכולות יותר טובות לבנות קשר, שנבנו עם הזמן, וגם עם הרבה הערכה לאיש ולקשר המדויקים שמצאתי אחרי הרבה חיפושים ונסיונות.

כמובן זה לא סותר קשיים שהיו בדרך.

בע"ה בקרוב... חזק ואמץ!

אם לא - אשמח אם תשתפו גם.

ככל שהזמן עובר יש לי יותר אורך רוח ביחס להמתנה. לפחות בינתיים. טפו טפו טפו חמסה חמסה.

יגעת ומצאת- תאמין.

ידעתי שזה יקח זמן. ועדיין.

דווקא הזמן הזה מאוד מדייקא אותי ואת מי שאני, גורם לי להעריך מאוד את מה שאני מביאה מעצמי.

בשבילי נברא העולם

למה?

בגלל האופי שלי, הצורה שבה אני מקבלת החלטות בחיים וכו'.

קיוותי שברגע שאפגוש את האדם הנכון, התהליך שנעשה יהיה פשוט, קל ומהיר.

זה לא קרה. גם זה לקח לי זמן, דרך ומאמץ.

בשלב הזה אני לא מתחרטת על הזמן שלקח, למדנו ועבדנו יחד.

על כל השנים בדרך עד שם, כל הקשרים שלא הבשילו -

כן, אני מתבאסת עליהם. לא יכולה להגיד שמכל קשר למדתי, שמכל קשר צמחתי - יש הרבה שהרגשתי שהיו בזבוז זמן.

כן, רציתי להתחתן צעירה יותר.

לא קרה.

באסה.

שמחה במה שיש לי עכשיו, שמחה בנקודה שהגעתי אליה - אבל עדיין יש תחושה של החמצה.

ובמבט לאחור על הדרך - מבחינת הקשרים שהסתיימו מצידי, לא רואה איך מבין האנשים שפגשתי דברים היו מתנהלים אחרת.

ייתכן שבדיעבד מתוך הקשרים המשמעותיים שהיו לי, אם היינו חוזרים ועושים עבודה - הייתי יכולה 'לחסוך' לעצמי די הרבה שנים. אבל לא חזרנו ולא עשינו את העבודה, אז לא קרה.

אם יש לך טיפים לאחרים שבתחילת הדרך

שהחלק הארי של האישיות

זה חוויות ילדות

לטוב ולרע

חוויות ילדות מושפעות בעיקר מההורים

ככה שבסוף רוב הדברים שעובדים עליהם קשורים ישירות אליהם

כי זה בסיס בפסיכולוגיה

אולי לא יצא לך ללכת לפסיכולוג קליני

של לנו

נכון, הרבה מהדפוסים שנוצרו בילדות יכולים להיות עמוקים מאוד ולהשפיע גם בלי שנשים לב. לפעמים דווקא המודעות למקור שלהם היא הצעד הראשון לשינוי.

אבל נניח קראתי הרבה פעמים מאמנות שכותבות דברים, או נניח בפרסומים של 252, וכמעט אף פעם לא התייחסו לזה (זה לא קשור לשאלה "אימון כדאי או לא", זה פשוט מראה על מה הפוקוס נמצא ועל מה לא)

נכון, דפוסים שנוצרים בילדות יכולים להשפיע עלינו שנים רבות, לפעמים גם בלי שנשים לב לכך. מודעות היא צעד חשוב, אבל ההבנה של המקור והעבודה הפנימית הן אלו שיכולות לעזור ליצור שינוי אמיתי.