אף פעם לאורך הקשר שלנו לא הייתי מאוהב ומסנוור, הכל קרה בהדרגתיות שלב אחרי שלב, תוך כדי שיחות והתייעצויות כל הזמן עם רבנים ותפילות לה'.
תמיד הייתה לי החלוקה הזאת שמבחינה שכלית אני מאוד שם, היא מתאימה לי בהכל [שאיפות, רצונות, כיווני חשיבה, תכונות אופי, מידות], אבל משהו ברגש לא השתחרר עד הסוף.
היו לנו שיחות מדהימות, שעות על גבי שעות לתוך הלילה, צחוקים בלי סוף, וגם כמובן שיחות על דברים רציניים יותר, אבל זה תמיד הרגיש לי כאילו זה במקרה, היה איזה חשש כזה כל הזמן שיגיע יום וכל זה ייגמר, לא יהיה לנו על מה לדבר ולצחוק.
למרות כל זה, אתמול בבוקר קמתי עם תחושת דחיפה מטורפת מהקב"ה ללכת ולהציע, ועשיתי את זה, הכל קרה כל כך מהר.
גם אחרי ההצעה היה טוב, אכלנו עם המשפחה ואפילו אני והיא דיברנו עד 4 לפנות בוקר וישנתי אצלה [כמובן בחדר נפרד לגמרי].
אבל בבוקר כשהתעוררנו, לא יודע למה, לא יודע איך, כאילו משהו נלקח מאתנו, אני מרגיש שאני לא מסוגל להגיד את המילים 'אני אוהב אותך', אין בי געגוע, הרגש התרסק לגמרי, ואני איתו ביחד. עכשיו אני אחרי תפילה מנחה מלאה בבכיות נוראיות.
אני פשוט מפחד. אני יודע שיש שיגידו שזה טבעי, ויש אפילו שיעידו שגם להם הייתה תחושה דומה לפני החתונה ובכל זאת היום הם נשואים באושר, אבל אני מרגיש שיש כאן משהו מעבר לזה.
כאילו פשוט עכשיו התברר באמת מה היחסים שלנו, עכשיו כשזה עובר לשלב רציני יותר, פתאום אנחנו לא רואים את ההשלמה בחצי השני.
דיברנו על זה, השיחה היתה טובה, דיברנו על זה שזה טבעי שיש לנו חששות ובכל זאת אנחנו רוצים ללכת על זה, אבל אני לא יודע כמה אני שלם עם זה. אני עשיתי הכל כמו שצריך, השתדלתי לפחות, ואני לא מצליח לשים את האצבע למה אני כל כך מפחד וחסום רגשית.
הכי באסה שכבר הודענו לכולם, זה יהיה נורא ואיום, אבל כמובן שעדיף ביטול אירוסין מגירושין.
מחשבות מישהו?
