בס"ד
החלטתי לכתוב לכם את סיפור חיי , כי אין לדעת מה יהיה איתי מחר. "כל יום שעובר לא חוזר"
נולדתי למשפחה חרדית, הורים שחזרו בתשובה. ההורים שלי עזבו אחריהם מקצועות מכובדים, מראה אסטטי , לאמא היה שיער בלונדיני מתולתל ועיניים כחולות מאחרי משקפיים עגולות וססגוניות, ועגילים פריקיות וחצאיות פירחוניות וארוכות שכל כך אהבתי, ופתאום היא החליפה הכל לבגדים רשמיים, חנוטים, משקפיים מרובעות, מטפחות כהות ואדוקות, והריח הנעים של הבושם שלה התחלף בבגדי הנקה לילדים הרבים שהיא ילדה אחריי.,מילדה דוברת אנגלית מפונקת שהולכת עם מכנסיים ושיער פרוע הפכתי לילדה עם שיער קצוץ, משקפיים וחצאיות קפלים רחבות, ובמקום החצר הגדולה עם העכברים המתים והבריכה בקיץ, במקום בית נינוח וחמים עברנו לשכונת גיטו בעיר חרדית עם קוד לבוש קיצוני קוד דיבור קיצוני הכל קיצוני, והמשפחה המורחבת כבר ניתקה איתנו קשר, גם החברים הפריקים של אבא ואמא, והמוזיקה האהובה התחלפה בהרצאות מבוקר עד ערב.
היה לי עצוב, היה לי קשה. הסביבה הטבעית והירוקה שלי בעימנואל התחלפה לסביבה שחורה ואפורה, בניינים בניינים בניינים , והיניהם פחי אשפה וכרוזים על הלוויות או הרצאות, והאיש מהמכולת כבר לא הכיר אותי יותר, והגננת כבר לא הייתה קבועה, זה היה בית ספר עם מורות שלא ידעו את שמי במשך 8 שנים.
אחוי הגדולה היא סוג של פביכופטית, או סדיסטית, או הפרעת אישיות. אף פעם לא ידענו את זה, רק הרגשנו. (המורה שלה בכיתה ד' כן עלתה על זה, אבל אמא שלי כל כך נפגעה שהיא העבירה אותה בית ספר מייד- במקום לבדוק...) ואני כל חיי סבלתי מאחותי הגדולה. היא הייתה שונאת אותי סתם, מציקה לי באכזריות, וכל פע שחברות שלי הגיעו אלינו היא הייתה מדברת עליי דברים איומים והן היו מאמינות, ואחר כך שואלות אותי, כל מיני שקרים, היא הייתה משתינה על המיטה שלי ואז צועקת לאמא שלי שתבוא לראות ששוב פיספסתי, או למשל פעם שכחתי כריך והמורה שלי הכריחה אותי ללכת לכיתה ח'- שם אחותי הגדולה הייתה, כדי שהיא תביא לי אוכל..בתמימותה של המורה היא לא ידעה על היחסים ביננו, ואני כל כך פחדתי מאחותי שהתחבאתי במסדרון כל ההפסקה, פתאום אחותי יצאה מולי וראתה אותי מתחבאת היא התחילה לצרוח עליי מה את עושה פה?? והחברות שלה יצאו וראו אותי מתחבאה באגף שלהן, ושאלו גם מה עובר עלייך??? ואני איבדתי את הלשון, ופתאום אחותי באה מולי וזרקה עליי קליפות בננה שהיו לה ביד ואני ברחתי במדרגות לקול צחוקן הלועג, כאילו הן עשו מעשה חינוכי והענישו אותי על זה שילדה קטנה מכיתה ד' מתחבאת אצלן , היו עוד אלף אירועים כאלה עם האחות הזאת, ותמיד היא הייתה אומרת לי את שבי את מאומצת את לא קשורה למשפחה, כולם בלונדינים ורק את שחורה לא שמת לב? לכולם שיניים ישרות לך היחידה שעקומות, ורק לך יש מקפיים ימכוערת !!!!!!!!!!
היא הייתה צורחת לי מול הפרצוף לפעמים, בהתקפי שינאה, את מכוערת!!! וכולם שונאים אותך!!!! זה היה קורה בפתאומיות, ואמא אף פעם לא התערבה. וכשאבא היה מתערב זה היה נורא, כי הוא היה מתנפל עליה בצרחות ואחר כך היא הייתה נוקמת כל כך חזק שהייתי מעדיפה שאבא לא ידע.
רק אבא אהב אותי. זה היה אהבה יתירה, מהסוג שהאהוב מעדיף להיות רגיל, ולא כזה אהוב, זאת הייתה אהבה חונקת, הגנת יתר.
הוא היה אומר לי שאני ילדה מיוחדת: וזה הכניס לי לראש שאני מוזרה, אבל גם המורה בכיתה ב' הייתה אומרת לאמא שאני ילדה "בוגרת", שאני "מיוחדת" והייתה מסתכלת אליי כמעט כל השיעור, וזה היה מפחיד אותי. אמא הייתה מספרת את זה בגאווה, לאבא,לשכנות, ואחותי הייתה מקשיבה מהצד ואחר כך מושכת לי בשיער הקצר ומפילה לי את המשקפיים.
מעולם לא החזרתי לה. הרגשתי כבוד משתק מולה. היא הייתה בעיניי יצור כל יכולה, גדולה, ובכלל, היה לי כבוד למבוגרים- מגיל 0.
נעבור למה שקרה בהמשך: אבא שלי היה רב. ראש כולל כזה, מחזיר בתשובה, מתעסק עם קיצונים. יום אחד הוא אמר משהו נגד מנהג מאוד חשוב בקהילה, כי אבא שלי הוא אדם אמיתי, והוא גם תמים, והוא בסך הכל מתח ביקורת, אבל באישון לילה הגיעו שתיים או שלוש גברים מהחסידות ההיא , גררו אותו ברגליים וחבטו בו מכל הכיוונים. אבא שלי דמם וקיבל זעזוע מוח רציני, ועבר ארוע מוחי, הוא היה בבית חולים וכשחזר- הדבר הראשון שהוא עשה זה לגזור לעצמו את הפאות והזקן, ולהפוך לליטאי, וגם האחים שלי הפכו לילדים חרדים- ליטאים, ועברו תלמוד תורה.
אבל הוא שכח שאני ואחיות שלי עדיין בבית הספר החסידי, ושהאבות הבריונים האלו היו האבות של ילדות מהכיתה שלי.
הסיפור בבית הספר התפשט כשדה קוצים. אחותי הגדולה כבר עלתה לסמינר, ואני הייתי הקורבן. הילדות בבית ספר צעקו לידי שאני "בוגדת" שאבא שלי "משוגע" שאנחנו חילוניי ושאמא שלי "גויה" ואחר כך היו מושכות לי את החצאית ומורידות את הגרביונים, בשקט, בלי שהמורות יראו.
יום יום הושפלתי, זה היה כיתה ה' הגיל הכי קריטי לילדה מתבגרת . כל יום השפלות, השפלות, זריקת החפצים שלי מאחת לשנייה, ואני הייתי שותקת וכאילו זה לא נוגע אליי. כבר התרגלתי מהבית מגיל קטן לאחותי הגדולה, שהייתה מתנהגת אליי ככה בול, אז לא בכיתי. בכי היה בשבילי סימן לחולשה, ובכלל, בכי זה לילדות מפונקות, כמו גולדי מהכיתה שלי האמריקאית המוצהרת שאמא שלה הייתה מגיעה איתה לטיולים, ומכינה לה בבוקר לחם בתנור עם חביתה ופטרוזילה וסלט.
כשגולדי הייתה בוכה- וצמותיה הבלונדיניות הארוכות היו נשמטות על כתפיה- מיד כולנו היינו רצות למורה , ומביאות לה טישו, ומחכות עד שהיא תואיל להרים עיניים כחולות ובוהקות וללחוש שכואב לה הראש. או הבטן,
וכך עברו להם כמה שנים עד סיום כיתה ח', שנות בדידות מלוות בעקיצות וציחקוקים על חשבוני. בהתחלה הייתה לי גאווה, מהמעמד הקודם , שזכרתי , כי פעם היו לי המון חברות ואפילו חברה טובה, היום הן בוגדות בי ולועגות לי, אבל זיכרונות העבר הצליחו לשמר בי קורטוב של כבוד עצמי.
אחר כך הכבוד העצמי התחלף בבושה עצמית.
התביישתי בעצמי. שנאתי את עצמי.
מילדה שרוקדת ושרה ומספרת בדיחות, הפכתי לילדה עצובה באופן תמידי. הפסקתי לאכול, הפסקתי לגדול.
לא היה לי עם מי לעשות שיעורי בית, ואף אחת לא רצתה להיות איתי בחדר במחנה חורף . אז התחברתי לילדה הכי דחויה בכיתה, זאת שפעם לא ידעתי איך קוראים לה, וככה עברו עליי שנות בית הספר.
כשעליתי לסמינר, לכיתה ט', קיוויתי שאכיר בנות אחרות, אך קבוצת הבנות שעלו איתי מהכיתה הייתה גדולה, והן המשיכו אוטומטית לנדות אותי , וכך הקבוצות של בתי ספר אחרים שייכו אותי לבנות השוליים.
וכך עברו עליי 4 שנות בדידות ארוכות ארוכות. הייתי חולמת , לא למדתי, והמורות לא הכירו אותי. בסתר התאהבתי בכל מיני בנות מהסמינר, והייתי בטוחה שאני חולת נפש כי חשבתי שזה מחלת נפש לאהוב בנות, אבל אהבתי במקביל גם בנים, ארבע שנים של כתיבה ביומן לכל מיני בנים ש"הכרתי" ( דמיינתי שהכרתי אותם)
יום אחד בת מהכיתה שלי שהייתי מתוסבכת עליה בסתר , הגיעה אליי הביתה, זה היה בשבילי יום חג. היא הייתה ספרדיה מרוקאית כזאת, שמנמונת, מלאה בכריזמה, בדיוק הפוכה ממני שחל אז- ילדה שקטה וקרירה שמסתירה עודף רגשות מאחורי עיניים ירוקות ונוקשות.
היא ישבה בחדר ואמרה לי למה את לא נועלת את החדר? אז נעלתי, ואז היא התחילה לגעת בי בצורה שגרמה לי מצד אחד להרגיש כמו כלה עם חתנהף, מצד שני מבוכה נוראית מעורבת בגועל, והיא התחילה ללחוש לי באוזן כל מיני דברים הזויים, ואחר כך ישבנו לעשות שיעורי בית. הרגשתי אליה רגשות כמו בחורה בתולה לגבר מיומן וכריזמטי, ולמחרת בבוקר היא התעלמה ממני כאילו לא היה ביננו כלום.
מאז לא הגעתי לכיתה, ובימים שהייתי מגיעה הייתי צופה בה מרחוק ותוהה לעצמי למה היא נגעה בי ככה.
בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי בצורה מינית על בנות, הכל הסתכם בחיבוקים או נשיקות, וזהו. והיא פתאום הפכה לי את החלומות למקומות מלוכלכים, הרגשתי שאני יצור טמא ומגעיל, שכולן מסביבי נורמאליות, טהורות, צדיקות, ואני מוזרה ותמהונית.
ואז הסתיימה לה כיתה י"ב, ועליתי לה' סמינר. סוף סוף אף אחת מהסמינר הקודם א עלתה איתי לשם. זאת הייתה התחלה חדשה ,
התחלה מתוקה. זה היה סמינר מודרני, והיה מותר להתאפר ולשמוע רדיו.
דבר ראשון העפתי את המשקפיים והייתי עושה פאנים בשיער, מתאפרת, עונדת תכשיטים חמודים ומתבשמת, דברים שהיה אסור לעשות בסמינר החסידי בשום פנים ואופן.
הכרתי בנות מעניינות, מגניבות, למדתי גיטרה ונהניתי מכל רגע בסמינר. אני זוכרת שמרוב שהייתי מקובלת שם, היו בנות שהתחנוו לשבת לידי בשיעורים, הם היו רבות אחת עם השנייה מי תשב לידי, כותבות לי מכתבים, באות אליי הביתה, ישנות אצלי, עושות אצלינו שבתות. אחותי המפלצת התחתנה כבר, היופי הנדיר שלה כניראה הקסים את החתן , ואני באמת חגגתי בבית.
ואז יום אחד בחור התחיל איתי ברחוב. הוא חיזר אחריי כמה ימים, ובגלל שריחמתי עליו שלא ייפגע התייחסתי אליו בסלחנות. בלב לא נמשכתי אליו, כי ראיתי שהוא לא הכי חכם ולא בנאדם אמיתי כל כך. הוא היה משקר לי על דברים קטנים, ולא משמעותיים, והוא היה פליט של ישיבה אבל התהדר בה והיה משקר לי שהוא נמצא שם כל היום, ואחר כך אומר לי הייתי בבארים הייתי בכל מקום שאת רוצה, וסותר את עצמו אלפי פעמים , אבל בסוף הכתי להיות תלויה בו. והוא אמר לי לעזוב את הסמינר, ושכדאי לי לעבוד ולהרוויח כסף במקום. ולפני שעזבתי את הסמינר- העיפו אותי משם, הסגנית ראתה אותנו מתנשקים בשבת.
הפכתי לילדה שמחפשת עבודה, אבל מהר מאוד הפכתי לנערת רחוב. כבר לא היה איכפת לי ממה יאמרו עליי, כי רציתי להתפרק. החבר שלי עזב אותי פתאום, ולפני שהוא עזב אותי הוא קנה לי טבלט עם אינטרנט בלי הגבלה, ושם נפלתי לאתרי פורנו, ולמליון מקומות לא טובים , והפכתי לחילוניה גמורה.
ואז הוא חזר אליי. ויש המשך ארוך, אבל אני מרגישה שכתבתי יותר מידיי. אמשיך מחר.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
