הימים מתחילים להיערם, דומים האחד למשנהו. מזל שיש שבת שתעשה רגע סטופ-כיבוי-אישור לכל שטף הזמן הזה שלא עוצר. זאת שבת שלישית ברצף שסוגרים.
וקצת קשה כי מתגעגעים הביתה, למשפחה ולחברים, ולעולם שנמצא שם בחוץ. אבל שומעים גם מה קורה בעולם ששם בחוץ, ושלא נשמע שיותר טוב שם, אז זה קצת מקל.
מזל שהבאתי איתי ערימת ספרים ונשנושים לכל התקופה הזאת, שיהיה קצת לאן לברוח בימים קשים יותר.
ואבא ואמא קפצו לבקר השבוע להגיד שלום ושגם הם מתגעגעים, וחידשו קצת את המלאי.
לפגוש אותם עשה לי אור וחושך בערבוביא.
מצד אחד זה לפגוש אותם פנים אל פנים ולא רק בפלאפון, מצד שני אפילו חיבוק לא קיבלתי. ואם בהתחלת הקורונה הזאת כל הסיפור היה קצת מצחיק והזוי, עכשיו הוא פחות מצחיק ויותר הזוי. ויותר רע. והקטע הכי קשה זה שלא יודעים כלום לגבי מתי זה יסתיים, או לפחות מתי נוכל לצאת מהבסיס.
אוף, ארורה תהיה המגפה הזאת, הלוואי שתסתיים כבר.
כמה עוד טעטע? רוצה הביתה

