חיבוק!!
כי שאר החיים מתוקתקים אש.שהתרגלו שאמא בעיקר מטפלת בהם.
ילדים שהאבא שותף ומטפל פעיל בילדים מינקות,
רוחץ מחתל מלביש מרגיע משחק שומר עליהם לבד מגיל קטנטן וכו'
ושהאמא משחררת שם באמת..
אז לרוב יהיו רגילים וירגעו גם מנוכחות אבא שלהם.
וגם אם ילד מעדיף את אמא,
אמא כבר נשה כמה פעמים והיא עיפה\מותשת
ועכשיו יש את אבא. מי שלא מרוצה-בעיה שלו.
אבא חשוב וקשור לילדים לא פחות מאמא.
זה ענין של גישה והילדים קולטים את זה מצוין.
ילדיי בד"כ נרדמים מאוד יפה
תמיד בשבת\חג אצל הורים לוקח להם זמן
אמא שלי גם מספרת שהזמנים היחידים שהילדים עשו בעיות בהרדמה
היתה כשהתארחו מחוץ לבית.
נראה לי
שהשהות שם משפיעה גם עלייך לא טוב
הלחץ הזה שהם לא מסוגלים לשמוע את הבכי שלה
וגם -הלחץ והבדידות שתא מרגישה, כי נשמע שבעלך בכלל לא פונקציה תומכת בגידול הילדים
וחבל מאוד שכך.
לדעתי כדאי לערוך שיחה טובה שבה תסבירי לו את כל זה
ושהמצב ככה לא יכול להמשך+
שעד שאין שינוי אין מה לדבר על עוד ילדים בשום אופן.
וכמובן-לחזור הביתה. לא בריא להתארח אצל הורים כ"כ הרבה זמן.
בהצלחה!
בכלל כתבת שאתם כרגע אצלם? לא?!
והתדירות שכתבת-זה די הרבה. למה חייבים להיות כל שבוע אצל ההורים?
ועכשיו בכלל כל זה אסור לגמרי.
כל משפחה צריכה להשאר בביתה.
כל המבוגרים לבד, זה שומר על החיים שלהם.
ההנחיות היו מאד ברורות ונשמע שזה יהיה הכי טוב לכולם מעוד סיבות: הילדה צריכה שיגרה, הם צריכים שקט ואתם צריכים פרטיות. (אנחנו גם מאלה שמתנחלים אצל ההורים לכל הפסח ולכמה שבועות בקיץ אבל עכשיו זה לא הזמן)
קראתי שיטה נהדרת שעבדה אצלי מעולה.
התחלתי בקרי"ש, נשיקה, משכיבה ומכסה ולא הייתי יוצאת מיד, יושבת כמה דק' קרוב ממש, אחכ מתרחקת מעט ונשארת עדיין באזור שיש עדיין קשר עין, ונשארת שם כמה דק', אחרי זמן מה יוצאת לגמרי,
כל הרעיון הוא שהשיטה היא הדרגתית ולא דרסטית.
והכל בלי לשדר לחץ (מתי כבר אצא , מתי כבר ירדם וכ"ו)
אחרי שיצאתי החוצה ופתאום היה בוכה הייתי נגשת מלטפת, מחבקת, אומרת לו מילים חמות, שאמא אוהבת וכ"ו..
מסבירה לו שעכשיו ישנים ואי אפשר לקום, עוד חיבוק חזק של כמה שניות משכיבה, מכסה שוב נשיקה.
כל זה בנינוחות ושלווה.
נשארת כמה דק' לידו, ולאט לאט מתרחקת כנ"ל.
עד שיוצאת לגמרי .
וחוזר חלילה בכל פרץ של בכי.
כך המצב נמשך בערך שבוע ולאט לאט הוא נרגע.
היום נרדם לבד.
גם הילדים האחרים
קוראת איתם קרי"ש , נשיקה חיבוק , משכיבה , מכסה. והם נרדמים לבד.
הם צריכים תחושת ביטחון וחמימות שאמא כאן ולא עוזבת.
אצלי השיטה עבדה מעולה!!!
ממליצה לנסות.
חשוב להבין שכל הרעיון זה ללמד אותה לישון בהדרגה ובלי לחץ.
פיג'מהלא מאמינה שכותבת את זה
מרוב רחמים עלינו חמותי הציעה שנבוא אליה לכל הפסח,
לא אליה ממש אלא לנסות לחפש דירה ולבוא..
יש דברים מאחורי זה שאני לא יכולה לכתוב מחשש לאאוטינג גדול
נשמע חלומי נכון?
אנחנו ממש בהתלבטות כי לבעלי יש משפחה גדולה ולהיות עם כולם
זה יכול להפוך את זה לאתגר גדול כי אנחנו לא הכי מסתדרים ויש לי כמה גיסות
בעייתיות נורא, יכולות פתאום להחליט להתהפך עלייך בלי שום סיבה
ויהרסו להורים שלהן ולנו את כל החג.
זה יכול להיווצר ממריבה טיפשית בין הילדים עד למי לא הרים צלחת מהשולחן, ברמה הזו
אנחנו לא בקשר במהלך השנה בכלל עם הגיסות גיסים, בעיקר עם ההורים של בעלי .
אני באופן אישי אוהבת מאוד את הפינה שלי וגם בעלי וזה גם חלק שגורם לנו לא לרצות ללכת על זה
נכון שעובדים קשה לפני ,אבל לפחות בסוף יום בפסח הולכים לישון במיטה שלנו
אשמח לשמוע את דעתכן
ואנחנו גם באזור עם מלא מלא אזעקות ואצל חמי וחמותי אין כלום...
ויש לי איזה קול פנימי שאומר שהיא יודעת שנגיד לא ולכל מציעה אבל זה לא הכי מתאים לה לאופי.. היא כן יכולה אחר כך להתלונן מאחורי הגב לבנות שלה...
ב"ה הקשר עם המשפחה בסדר,
אבל אנחנו אוהבים את הפינה שלנו,
ולארוז למשפחה עם כמה נפשות ל8 ימים נשמע לי עונש גדול מידי...
מתלבטים בגלל תחילת הריון קשוח ומעבר דירה בהמשך הקיץ...
כרגע הנטיה שלנו להכשיר רק מטבח כדי שנוכל לעשות לפחות חצי חג בבית.
לפחות בבית אפשר גם להיות עם פיג'מות חופשי
מצד שני ברגע שמתארחת את פנויה מהמטבח ויכולה לארגן את הילדים בנחת
וכשאני מתארחת אני דואגת לי ולילדים לבגדים יותר נורמליים...
עכשיו לא רואה איך זה קורה בכלל...
תמיד יגידו.
אם לא תבואו אולי מאחרי הגב יגידו "למה הם לא באו"
אם כן תבואו, אולי מאחרי הגב יגידו "למה הם באו"
ככה שתמיד לאנשים יהיה מה לומר.
אתם כיחידה אחת
קובעים ברצונכם מה בדעתכם לעשות.
אבל סתם אני באמת לא הכי עושה את החשבון של מה יגידו
הזמינו-נקבל את ההזמנה ושוקלת אותה
לדעתי ממש לא כדאי
זה פתח לבעיות, ובטח לא כדאי שלא תוכלו לחזור כי הבית לא כשר. עדיף לנקות
למה לסבול??
לדעתי כדאי לנסות לעשות את המינימום ההכרחי ביותר לפסח ולהשאר בבית.
כמה כמה ימים של רגיעה מהאזעקות זה נחמד.
תנסי כמה שפחות ליצור קשר עם הגיסות וכו, הרבה לחייך ולהגיד כן כן
כי אם לא אז הייתי אומרת לך להישאר בבית אבל כל הארוחות והסעודות ללכת אליהם.
אני גם כמוך לא אוהבת לישון מחוץ לבית
ועשיתי פסח בבית בכל מצב גם בחודש תשיעי וילדתי בפסח עצמו
מבחינתי אין אפשרות אחרת גם כשהציעו לי כל מיני הצעות
אמרת שאתם רחוקים מהמשפחה ונוצרה תחושת בדידות גדולה. (מקווה שלא טעיתי וזו היית את...)
אם כן, למה להסתבך עם תהיות ומחשבות מה יכול לקרות.
מתאים לכם השנה להתארח- לא משנה הסיבה
אם החלטתם שאתם הולכים על זה אז חושבים איך לא להכנס מראש לפינות הבעייתיות.
ולנסות פחות להתחשבן למה הזמינו או למה אמרו, לקחת דברים יותר בקלילות
ואולי זה גם ישדר להם שדר של זרימה וכיף ודברים עברו יותר בטוב?
והעיקר להתפלל שה' יעזור שתקבלו את ההחלטה הכי נכונה עבורכם ושיהיה לכם רק טוב
שיהיה מקום מפלט?
אם כן- הייתי נוסעת בזרימה
נשארת כמה ימים
וחוזרת כמגיעים למיצוי
לא הייתי נוסעת לכל החג בלי שיש לאן לחזור במקאה הצורך
מעניין אותי מה דעתכם על הסיטואציה הבאה:
אתמול התקשרתי לאבא שלי לשאול אם הוא יכול לקחת את הבת שלי לטיול. (הם גרים בישוב ויש ישר מהישוב מלא מקומות מקומות של טבע)
הוא אמר שכן.
הילדה קמה מוקדם, התארגנה לטיול עם מים וכובע.
לקחתי אותה אליהם בדרך לעבודה.
כשאני מגיעה, אמא שלי נוזפת בי למה לא תיאמתי איתה את התוכניות.
מתסבר שהיא תכננה לשמור על אחיינים אחרים וביטלה אותם בגללי.
עכשיו מבחינתי למה אני אמורה לתאם עם אמא שלי מתי אבא שלי לוקח את הבת שלי לטיול?
אם הם רוצים שיתאמו תוכניות אחד עם השני.
בקיצור הם לא לוקחים את הילדה לטיול והיא נשארה לעזור להם לפסח.
מבחינתי היה להחזיר אותה הביתה עם אין טיול (בעלי בבית עם שאר הילדים) אבל לא רציתי לפגוע בהם יותר מדי אז השארתי אותה.
אבל היא הייתה ממש זקוקה לאוורור והסברתי לה כמה חשוב לצאת קצת לשמש.
בקיצור לא יודעת למה דברים עם המשפחה שלי נוטים כ"כ להסתבך.
מה יצא?
ילדה תקועה בבית של סבא וסבתא
אחיינים שבועלה להם התוכנית
אחותי שנתקעה
בעלי שצריך לצאת במיוחד לאסוף את הילדה (רק הנסיעה הלוך חזור יכל בזמן הזה להוציא אותה לטיול)
אמא שלי שלא מבינה למה לא תיאמתי איתה
ואני שלא מבינה למה הכל תמיד מסתבך.
זה רק המשפחה שלי ככה או שזה קורה במשפחות הכי טובות?
🫣
כנראה העניין הוא לא קשור אליך אלא בדינמיקה שלהם.
חמותי גם הזמינה את בני דודים שלה אליה כשהייתה בביקור בארץ. אבל לכולם ברור שזה לא יקרה כי אין לה מקום . ולא באמת יש לה כוח וכסף לארח. גם אותנו היו מזמינה אבל ברור שאם פעם נרצה להגיע , נצטרך לשכור דירה ולהעסיק את עצמנו בעצמנו .
כלומר הזמנה היא לא באמת הזמנה.
היא גם מתלוננת שאין קשר לנכדים אבל היא לא רוצה לתחזק אותו באמת.
היא עושה בכאילו. גם דואגת בכאילו. כי תרבות שלנו דורשת מהורים לדאוג ולרצות לארח ובפועל הם לא תמיד רוצים.
הורים שיש להם ילדים ממושמעים,
איך אתם עושים את זה?
בלי לייעץ לי על הדרכה ובלי לרחם עלי.
קשה לנו מאד! פינקנו אותם, שנינו לא רס"רים של משמעת ואוהבים לתת חופש ואכלנו אותה ובגדול.
למרות שתמיד הערנו, הם התרגלו לא לקחת אותנו ברצינות והיום- אנחנו אוכלים חצץ ובפרט עכשיו בחירום שהם בבית כל היום, אנחנו ממש מתקשים להיות איתם ימים שלמים.
בעלי הורה דומיננטי ויש לו סבלנות והכלה ואיכשהו הם חגגו עליו ואני עסוקה בעבודה אבל שנינו איפשרנו להם יותר מדי, לפרפר אותנו, להתווכח ולא נתנו עונשים ועכשיו הם המובילים ואנחנו המובלים.
כל דבר- ויכוח אפילו איזה ספר לקרוא
מאד דעתניים
מתמקחים איתנו
אחד בכיין וילדותי ואומר "חצופה/חצוף" לכל דבר שלא מוצא חן בעיניו.
אחד עושה מלא שטויות וכל היום צריך לרדוף אחריו ואחרי מעלליו, מסתכן, גוזר דברים, לא מבקש רשות, הורס חפצים בבית או מרטיב דברים במים
התלהבתי שהוא חכם וסקרן במקום להעמיד לו גבולות והוא חושב שאני מעריצה אותו.
אם זה לא בכי או דרישה או פינוק או תביעה
הם גם רבים ביניהם! ושובבים
הם מאד דורשים וחצופים- דורשים טלויזיה
דורשים ממתקים
דורשים ענבים
יודעים בדיוק מה הם רוצים
אבל רק תעז לבקש שיתלבשו או תבקש שיאספו ואתה צריך להתחנן מליוני פעמים
ולא מתרגשים
זורקים עטיפות של סוכריות וופלים על הרצפה!!!!
מליון פעמים הערתי "אתם לא יודעים איפה הפח"?
וזה חוזר שוב ושוב
כשהראיתי להם שיר מהפסטיבל הם אמרו למה את מראה לנו את זה ? במן זלזול
נורא ציניים
אין לנו מילה בבית בהקשר של אם אעניש, הם יוצאים מהחדר, אם אני מבקשת שישנו לבד בחדר אחרי טקס שינה הם דורשים!!! שנשכב איתם עד שהם נרדמים ואםלא מנצלים אותנו שהם פוחדים, שהם צריכים אותנו ויוצאים מלא פעמים מהחדר ומשגעים אותנו! לפעמים יחד- עושים ברית.
כן הם כן בגדול בגדול ילדים טובים, עוזרים לי במדיח כלים או לשאוב אם ארצה אבל לא קיימנו בבית שגרות של עזרה או איסוף ודיי לא היינו עקביים ועכשיו אוכלים את פירות הבאושים של זה.
ממש מתבאסת שככה הילדים שלי
שנינו מותשים
כנראה אין מנוס מלחזור להדרכה
אבל בינתיים- אלו שזה כן מצליח להם!
איך אתם עושים את זה????? אשמח לכל טיפ קטן
איך לנסות לתקן בגיל 5 למרות שקשה ולצערי אולי מאוחר מדי;(
והאם יש כאלו שמזדהים? ומשהו עזר להם?
הי יקרה!
אתם נשמעים הורים מדהימים אוהבים!
דבר ראשון, אל תלכי את עצמך! עשיתם מה שהיה נכון והסתדר לכם עד עכשיו מתוך אהבה ומסירות!
וכנראה שמעכשיו צריך לשפר או מעט לשנות.
אבל הבסיס של הכלה ואהבה הוא תמיד תמיד טוב!
מציעה כיוון הסתכלות מעט שונה,
הרבה פעמים כדי להסדיר משמעת אנחנו משתמשים במילים או הנהגות תקיפות. שלצערי משפיעות לא טוב
עלינו ועל הילדים. אנחנו לא מאלפים ילדים, אנחנו מחנכים אותם, מכוונים ומציבים גבולות כשצריך
לכן הייתי משנה את המילה משמעת למילה חינוך.
הילדים שלנו הם ילדים טובים שזקוקים לנו שנדריך ומכוון אותם
תנסו לחשוב עם עצמכם מהם הדברים שמבחינתכם הם קו אדום, דברים שהם קו כתום ודברים שהם קו ירוק.
השאיפה שהדברים שהם בקו אדום יהיו מעטים.
ועליהם תשימו את הדגש ותשומת הלב שלכם..
ותמיד תמיד לזכור, ילדים בפרט ובני אדם בכלל מסוגלים לשינויים. זה מיטיב איתם ומגדל אותם!
לאט אבל בטוח!
בהצלחה!
להיות אמא של הילדים האלה. הוא בחר בך עבורם.
עשית את המיטב שיכלת לפי מה שידעת באותו הזמן, וזה מצוין.
ותמיד תמיד תמיד אפשר לתקן.
לדעתי ה-נושא פה הוא האמון שלך בעצמך כאמא.
לדעת שאת אמא טובה עבורם, שהמסע שאת עוברת מול האמהות הוא המסע שהילדים שלך צריכים לעבור.
ובבקשה אל תשפטו את ההורות שלך לפי התגובות של הילדים. גם ליצחק אבינו גדל עשיו בבית. זה אומר שהוא אבא גרוע???
את האמא הכי טובה לילדים האלה.
ולדעתי כשזה יופנם, כל השאר כבר יהיה קל הרבה יותר.
פינוק לא שווה חוסר חינוך
וילדים לא צריכים להיות ממושמעים.
אם המטרה היא חינוך אז צריך הרבה הקשבה, הרבה ירידה לגובה העיניים של הילד והרבה הרבה הרבה סבלנות❤
אבל את רוצה ליצור שינוי באופן בו את מתנהלת, וזה הרבה פעמים קשה ליצור שינוי לבד.
ובכל זאת, אולי לחפש ספרים שלא חינוך שאת מתחברת אליהם לקרוא ולנסות ליישם?
יש לו שיעורים גם בקול הלשון
מאוד קל להבין ולהפנים, ממליצה מאוד לנסות
אחד הדברים שחוזרים בהודעות שלך שוב ושוב, זה הלקאה עצמית.
אני חושבת שטוב לעשות חשבון נפש, ואני מאמינה שתחושת הכישלון שמלווה התנהגות שהייתי רוצה לשנות היא ברוב המקרים בלתי נמנעת. השאלה היא אם נשארים בתחושת הכישלון ולא מפסיקים להזין אותה, או שמצליחים לא לקפוא מהטעם החמוץ שלה ולהבין שהיא נועדה לגרום לנו להתקדם.
זה בסדר גמור לזהות את החולשות ולהתבאס מהן, אבל זה לא בסדר אם מתמקדים רק בזה כאילו זה חזות הכל.
ה' בחר בך ובבעלך, אנשים עדינים, סבלניים ומכילים, להיות ההורים של הילדים האלה בדיוק. זו לא טעות, זה לא טרמפ מזדמן, זו בחירה בכם להיות הורים לילדים האלה, ובחירה בילדים האלה שיגדלו תחת ידיכם. ה' האמין בכם עד כדי כך שלמרות כל מיני דברים, הילדים הם תאומים על הפעם הראשונה שלכם. אני מדמיינת לעצמי איך זה להיות אמא לתאומים, שני בנים בכורים, כהורים חסרי ניסיון, ואני מאמינה שהייתי עושה פי עשרים טעויות ממה שודאי עשיתי עם הגדול שלנו. אז באמת, בבקשה, הרבה חמלה והרבה קבלה והכלה לך כאמא.
את מפרטת רשימה ארוכה של התנהלות מול הילדים שתמיד מוצגת בהתחלה כחיובית ואז מתהפכת עליכם באופן ממש גרוע. כמה ציטוטים:
פינקנו אותם- אכלנו אותה ובגדול, אוכלים חצץ.
סבלנות והכלה- לפרפר אותנו, הם מובילים ואנחנו מובלים.
התלהבתי שהוא חכם וסקרן במקום להעמיד לו גבולות והוא חושב שאני מעריצה אותו
אוכלים את פירות הבאושים
יקרה, התכונות שלכם כהורים כל כך חשובות וכל כך בונות את הילדים, כל כך חיוניות לגדל ילדים בעלי ביטחון עצמי ולא סמרטוטים. תסתכלי בעין טובה ותבדקי מה מזה הם דוקא כן קיבלו, תחמיאי לעצמך שיש לך ילדים בעלי עמוד שידרה שיודעים לדאוג לעצמם. את כן מודה שהם גם ילדים טובים.
יחד עם זה, ללמד אותם גבולות זה לא פחות חיוני בשבילם, ובזה יש מה להשתפר, ובהחלט לא מאוחר מידי. אני אכתוב קצת רעיוני- ה' ברא גן עדן לאדם, ממש עוד ועוד טוב וטוב מאוד. אבל האדם לא הצליח להכיל את כל הטוב הזה, אז הוא נמשך לדעת טוב ורע. וכשאכל מעץ הדעת, פתאום הגבולות היו הרבה יותר נוכחים ורק ככה הוא יצליח להבין את תפקידו הרבה יותר טוב. עם הרבה יותר קשיים, אבל מה לעשות, כשהיה טוב מידי הוא לא הצליח להבין את זה.
ומאז, האנושות כולה צריכה לעבוד קשה כדי לייצר גן עדן בתוך ההגבלות...
אני מנסה לומר, שטוב מאוד לפנק, טוב מאוד להסתקרן ולעודד חוכמה והתפתחות, להעריץ ולהיות גאה, אבל אם אין גבולות ששומרים עליכם ועליהם, להם אין כלים להבחין בין טוב לרע, ולכם אין כוחות להנות מהטוב והחוכמה והיצירתיות שלהם. צריכים להתמלא באמונה שהילדים רוצים את הגבולות לא פחות מאת הפינוקים, וצריכים הדרכה עקבית של מישהו חכם ומבין בחיים האמיתיים. צריכים את חשבון הנפש כדי לבדוק מה כדאי לשנות כי עד היום לא הוביל לתוצאות רצויות, אבל לא למחוק בגלל הטעויות את כל הטוב והברכה שיש בהשפעה שלכם על הילדים. צריך למצוא את הדרך *שלכם* כהורים (ולא של אחותך הגדולה או של כל מיני הורים של חברים שאצלם הכל מושלם ומאורגן ומתוקתק- לא להתבלבל, זו אחיזת עיניים, מה שמתאים אצלם זה כי הם- הם!) אז צריך למצוא את הדרך להתנהל עם *הילדים שלכם* (יש לאחותך הגדולה והמושלמת תאומים בכורים?), ולסמוך על ה' שזה ממש מדויק שנשלחתם לגדל אותם ולגדול ולהגדיל את הכוחות שלכם בעזרת התפקיד הזה. צריכים הרבה מיקוד כדי לא להשוות לכל מה שקופץ לנו מול העיניים כל הזמן, ולהתעסק בעיקר- להפנות את המבט פנימה כדי ללמוד מה נכון אצלנו בבית, מה נכון לכל ילד, מה נכון לכם כהורים ושתוכלו להחזיק בו לאורך זמן, ולא לעשות סיבוב רק כדי לגלות שהגעתם לנק' שכבר הייתם בה אבל הפעם זה עם פחות כח.
אל תדאגי. הנפש של הילדים גמישה ומתאימה את עצמה להורים, בהחלט לא מאוחר מידי. תתמלאי הערכה לעצמכם על כל מה שהשגתם עד היום, תגדילי את העין הטובה להצלחות שלכם איתם, ומכאן תחפשו את ההדרכה שתרגישו שמתאימה לכם ונותנת לכם עקרונות וכלים שאתם יכולים להתקדם באמצעותם.
את טובה. בעלך טוב. הילדים שלכם טובים ומתוקים 🤍
בהצלחה!
אבל חובה להבין שצריך שניים לטנגו.
הניסוח שלך מאד מאד פסיבי - הם דורשים הם רוצים אנחנו אכלנו אותה.
את גם צד פה. ואת אחראית על ההתנהגות שלהם כי את מאפשרת אותה.
הם דרשו טלויזיה ואת לא מרשה עכשיו? אז לא. שיבכו, שייללו. אז מה.. ואם היה שבת? היית מתעקשת נכון? אז תתעקשי. זה לא קורה ביום אחד, ולפני שהם ילמדו שיש גבולות חדשים תתכונני שתהיה הסלמה של ההתנהגות כדי לבדוק את הגבולות שלכם. אבל זה אפשרי.
ואם הם יעשו משהו קיצוני? לעצור אותם פיזית - "בבית שלא לא ___" ולקחת אותם פיזית משם. לא רק דיבורים.
עטיפה על הרצפה? זה לא רק להסביר איפה הפח. להגיד - שמוליק תרים את העטיפה לפח. ךא מליון פעם. פעם אחת. לא להרים במקומו. אחכ הוא בא לבקש משהו? אני בכלל לא עונה לבקשה, כל עוד זה לא מקרה חירום - תרים את העטיפה לפח. שיחזור על הבקשה/שאלה/סיפור גם 50 פעם - "קשה לי לשמוע כשהעטיפה לא בפח". זהו. אחרי שהעטיפה בפח אני פנויה לשמוע.
ובפעם הבאה שמבקשים הייתי אומרת שהם לא יכולים לקבל כרגע כי הם לא יודעים לזרוק את העטיפה לפח. אם אתם נותנים פעם ביום נגיד - אז יום אחד שלא יקבלו.
יש להם דמי כיס או משהו? אם כן הייתי מבהירה שאם הם הורסים משהו, דמי הכיס שלהם ישלמו על התיקון/קניית חדש.
ילד שגוזר, מתייחסת אליו כמו לבן שנתיים - שמה את המספריים רחוק מהישג ידו ומסבירה לו, אתה לא מסוגל להבין איך משתמשים בזה אז אתה לא יכול לגעת בהם.
נשמע שאת מפחדת לענות להם ומרגישה שהכל קורה לך ולא בשליטתך.
אל תפחדי לדבר. אל תפחדי לומר לא. את האמא בבית.
אל תפחדי להרוג להם את יצר הסקרנות או משהו כזה. בשלב הזה הם צריכים קודם כל גבולות.
גם הילדים שלי לא אוהבים לישון לבד, אבל יש גבול לכמות הזמן שאני אשב לידם. אחרי כמה פעמים של הרדמה שלקחה שעות התחלתי להגיד להם אני פה לרבע שעה ויוצאת מהחדר, ואז הולכת. אני מבינה את הפחד, אני פה בחדר ליד ואני אחזור. אם מפחדים אומרים שוב קריאת שמע. (זה רק במקרה שאני יודעת שמדובר בתירוץ. אם יש פחד אמיתי כן אשב שם. אבל נשמע שאת יותר עסוקה בפחד שזה פחד אמיתי ולא שזה באמת המצב). יוצאים מהמיטה? שיצאו. הם לא יכולים לאכול כי ארוחת הערב שלהם הסתיימה. לא יכולים לצפות בטלויזיה (כן, גם אם זה אומר שאתם תכבו את מה שאתם רואים עד שהם יבינו שאין עכשיו) ואתם לא יכולים לשמוע סיפורים או בקשות כי זה זמן שינה.
למה בעצם לא לחזור להדרכה?
נשמע שהקושי העיקרי שלכם הוא לא ההבנה מה לעשות, אלא ההבנה שבכלל יש אופציה לעשות משהו
'זורקים עטיפות של סוכריות וופלים על הרצפה'
את אומרת
'אתם לא יודעים איפה הפח'
גם הבן שלי זורק לעיתים על הרצפה
ואז אני מבקשת שהוא ישים בפח
לרוב הוא שם בפח
ההבדלים בין 2 הסיטואציות:
1. אני לא כועסת/ מופתעת מהסיטואציה (כי היא תואמת גיל)
את כנראה כועסת/ מופתעת
2. אני מבקשת בצורה נעימה ברורה אסרטיבית ונטולת שיפוטיות
המשפט שלך לא מספיק ברור לילד
(כן הוא יודע איפה הפח
אז מה)
לכן אצלי הסיטואציה היא שגרתית יוצרת שיח תקין של הורה ילד
ומסתיימת (כמעט) תמיד בנעימות (אם הילד עייף/ מתוסכל ולא זורק לפח
אני אעשה זאת)
תקבילי את הסיטואציה הזו לכל האינטרקציות ביניכם
את צריכה לתקן את האינטרקציה
ולא הם
הם ילדים
החלק שלהם מזערי לעומת שלך
הדגש המשמעותי הוא על האינטראקציה
ילדים הם ילדים
הם ממש לא תמיד עושים מה שמבקשים גם בגילאים גדולים יותר
אבל הקשר שלנו ישאר תמיד ללא תנאי
האם אנחנו שומרים על קשר טוב והרעפת אהבה ללא תנאי יחד עם עין טובה
בלי קשר לילדים, אנשים לא עושים דברים נגדנו הם מנסים להציל את עצמם
וגם אצלי הם רואים בפלאפון כל מיני דברים.
גם אצלנו לפעמים זורקים לרצפה, אז אני פשוט אוצרת לזרוק לפח.
אם הם מתחצפים הם הולכים לחדר.
ואם מישהו מאוד מתחצף אז אני לוקחת ממתק מקופסת הממתקים שלו, וזורקת. לרוב אין צורך כי זה מאפס אותם
אבל השאלה היא איך הם חווים אותך מהבוקר. האם את נלחמת איתם, או שאת זורמת איתם, מעלימה עיןממה שלא הכרחי (נגיד היום הבן שלי על הבוקר פתח חבילת שוקולד ולקח חתיכה גדולה. את החפיסה הפתוחה לקחתי לו פיזית, ואת מה שכבר חתך לעצמו- העלמתי עין)
על אוכל אני פחות עומדת עליהם, על התחצפויות כן. כי התחצפות זה ערעור על ההיררכיה בינינו, ועל זה אני אעמוד איתם.
מה זה אומר בפועל? כל מה שאת מכירה מעצמך כמורה.
כן, זה לפעמים אומר גם צעקות.
כשאת כועסת- תכעסי.
אל תפחדי "לפתוח מולם זירה". להילחם- בשבילם.
להגיד לו בפירוש- אתה לא מדבר אליי ככה. תבקש סליחה.
להיות רצינית ולעמוד מאחוריי הדברים.
מי שלא מדבר אלייך יפה- את עוצרת ומטפלת עד הסוף.
וזה אומר שלא יהיה שקט בבית. אבל זה לטובת הילד.
איך את מתמודדת עם במשמעת בכיתה?
שיכול להיות שטיפול אישי בשבילך יכול אולי לעזור יותר מהדרכת הורים (אצלי זה היה ככה, שטיפול בשבילי קידם אותי בהורות בצורה מדהימה)
לקבל עזרה של מישהי בלעצור רגע מהמירוץ המטורף של החיים, להבין מה את רוצה מהם ואיך את גורמת לזה לקרות. לתעדף מה הכי חשוב לך ומה פחות ויחכה כרגע כי אי אפשר הכל ביחד. לשחרר את המחשבות שלא נכונות לך ולא מקדמות לך ןלנסות להכניס אחרות במקומם
לי עזר ממש טיפול אצל עובדת סוציאלית בגישה של cbt. ממליצה ממש לנסות גם.
אבל אצלנו העניין הוא מול ילד אחד.
השניים האחרים לא כאלה.
מה שעוזר אצלי בהתקפי עצבים וחוצפה שלו זה רגע לרדת אליו לגובה העיניים ולהגיד לו שאני אוהבת אותו ושזה מה שאמא החליטה וזהו.
הוא יכול לצרוח
הוא יכול להשתגע.
אני לא אסכים שיזרוק לי חפצים.
ואני לא אסכים שידבר לא יפה.
אנחנו ממש ממש עומדים על הדברים האלה.
וגם הוא מקלל אותנו. אומר ששונא אותנו. ואומר שהוא עוזב את המשפחה.
אבל זו הדרך שלו כנראה לבקש תשומת לב.
על קללות אני לא עוברת בשתיקה.
ואני אומרת לו הרבה שגם אם הוא שונא אותנו אנחנו אוהבים אותו.
מה גם שאני יכולה קצת להבין אותו. אני גם הייתי עם זעם מאד גדול בתור ילדה.
באיזור כיתה ו התאזן לי אחרי טיפול פסיכולוגי.
ומשהו נוסף. אני לא חושבת שאני מפנקת אותו. ואני לא רוצה שיגדלו פה כמו חיילים בצבא.
זה הבית שלהם.
נכון, יש בבית חוקים. אבל יש גם פינוקים.
וזה בסדר גמור.
"נולדים" ככה, וזה לא קשור להתנהגות של ההורים שלהם.
אז אל תלקי את עצמך... לילדים שלך יש אופי מסוים, וכנראה הוא מתנגש עם האופי שלכם, ולכן קשה לכם יותר.
וזו הסיבה שאני לא בטוחה שטיפים מכאלה "שהולך להן" יצליחו לעזור לך, פשוט כי האופי של הילדים שלהן שונה, וגם האופי שלהן שונה.
אם כבר, אז בקשי טיפים מכאלה שהסתבכו, ואז למדו דרך איך להתנהל עם הילדים בצורה נכונה.
אבל שוב - הכי חשוב בלי הלקאה עצמית. כי שמלקים את עצמנו אנחנו רק נופלים יותר לייאוש, ואין יכולת לצאת ממנו ולהשתפר...
יש לי 3 בנים. כל אחד מתנהג בצורה אחרת לגמרי.
וכולם מקבלים אותו חינוך.
בהחלט שאופי וקשיים של ילדים משפיעים על התנהגות ויש ילדים שיותר ממושמעים ויש ילדים שפחות, אבל גם ילדים נוחים יותר וגם ילדים "קשים" יותר בסביבות ביתיות שונות עם דרישות שונות מתנהלים אחרת.
וילדים, בעיקר כאלה עם קושי בסיסי בויסות או הפרעות קשב דווקא זקוקים יותר לסביבה ברורה ומאורגנת עם עקביות וגבולות יציבים
פעם, בחיים השבטיים, היו לומדים באופן טבעי והזקנים היו מאוד דומיננטיים בחינוך הילדים. הורים עושים טעויות וצריכים ללמוד מישהו אין בזה משהו רע אלא טבעי..
אז יש לי גיס שגר בבית של ההורים
והבעיה איתו שהוא שם מכנס בגזרה נמוכה
מה זה אומר?
שאם הוא מתכופף מרים ידיים יושב על כסא
פשוט רואים לו את כל החריץ סליחה על הבוטות
וזה פשוט לא נעים בקטע אחרררר
כאילו אני לא מצליחה להבין את זה
הוא לא מרגיש?
איך אשתו לא מעירה לו?
אני מתחרפנת מזה
כאילו אנחנו שם
ואני מפחדת מכל תנועה שהוא עושה
לא מעוניינת
לצפות בזה
ואני גם לא מבינה איך אף אחד לא אומר גלום5
יכולה להיות סיטואציה שכולם יושבים בסלון
והוא מתכופף לאיזה ילד
ופשוט כולם רואים לו
ומתעלמיפ זה מזעזע בענייני
והעיקר להניק אצלם בסךון5
אסור בתכלית האיסור למרות שאני מניקה הכי צנוע שיש
ולא רואים לי כלום...
אחי, המכנס נופל לך כשאתה מתכופף, אתה צריך חגורה או משהו.
שיחשוב על משפט קליל שמתאים להם.
לא לעשות מזה דרמה.
שאני חושבת שצריך לעשות.
ודוגרי אם אני הייתי האח
חושבת שהייתי בעדינות אומרת לאותו אדם
* אולי הוא לא מודע לזה והיה רוצה לדעת מזה על מנת להיראות טוב / פחות חשוף
אפילו בעיני עצמו?
בלתת הערה.
בגלל שזה לא אחיך, כדאי דרך בעלך.
אבל לא שיחת נזיפה, לצחוק על זה " אחי, רואים לך את כל ה.. אתה תעשה טראומה לילדים"
זה מסוג הצחוקים שיכולים לעשות אצלנו במשפחה וזה סבבה.
אם מדובר בשיחת מדי רצינית, אולי זה קצת מוזר.
תארי לך שרואים לך את החזייה/ שמת חולצה שקופה מידי/ החלפת טיטול בסלון/ שכחת את החצאית/ החזייה שלך דקה מידי/ החצאית בהירה והתחתון כהה
ומגוון פדיחות אופייניות (אני מלכת הפדיחות מהסוג הזה, מחוסר שימת לב. לכן פרטתי:;)
היית רוצה שיעירו לך? (גיסך ישלח את אשתו-אחותך להעיר לך)
אני ממש לא הייתי רוצה. תנו לי את הזכות לעשות פדיחות כרצוני.
אגב, הגיוני שבעלך שם לב, אבל זה טבעי ולא עד כדי כך משמעותי כדי שהוא ירצה להעיר
הייתי רוצה שבעלי/אחותי/אמא שלי יגידו מיוזמתן
ולא שיפריע לגיסי וישלח אותן
לא משנה מי. אבל בטח שהייתי רוצה לדעת ולסדר.
ואם הן גם לא שמו לב ורק הגיס ראה? אז שישלח את אשתו. ברור שעדיף משינסה כל הזמן להסיט את המבט.
היית רוצה שגיסך יגיד לאשתו, ''זלדה, החולצה של עוד מעט פסח שקופה. תוכלי להגיד לה כדי שתחליף חולצה?''
זה דברים לא צנועים
שקשורים באברי מין
שזה מביך פי מילון והרבה פחות נעים
הסיפור של הפותחת לא עד כדי כך מטריד בעיניי
יותר מביך/ מגעיל/ קצת לא נעים
לא מעבר
תזיזי את העיניים וזהו.
יש אנשים עם בעיות תחושה שלא שמים לב.
מה אני אגיד שאחותי מסתובבת בחוסר צניעות משווע? מתביישת מבעלי, אבל
כמו שאני מצפה ממנו להזיז את העיניים ולנשום עמוק אז זה גם לכיוון השני...
וזה שאסור אצלם להניק בסלון - באסה.
האמת שאני גם ככה שונאת להניק עם כיסויים והתינןק אומלל ומזיע ואני מסתרבלת... פשוט הולכת לחדר ונחה לי בכיף.
אני מותשת
אני לא האמא שרציתי להיות
יש לי נקיפות מצפון בכמויות
אני מוצאת את עצמי מגיבה בצורות קשוחות
לילד בן 4.5 ולילדון בן שנתיים.
כאילו מצפה מהם להבין שגם לי יש צרכים, לדחות סיפוקים, למצוא לעצמם תעסוקה..
אני שונאת את עצמי על זה
רוב הזמן אין לי מספיק אנרגיות להמציא את עצמי ולהמציא שגרה בתוך הכאוס הזה.
גם אני משועממת, ורעבה, ועייפה וגם מוטרדת.
רוב הזמן עמוסה ועסוקה בלהצליח להיות גם בעבודה עם נסיעות בינעירוניות שמלחיצות אותי, גם עם הילדים, גם בתפעול הבית- בישולים, כביסות, ניקיון בסיסי ועוד.
בהחלפת משמרות עם בן הזוג, כך שגם הזוגיות נדחקת לפינה ומרגישה שאין לי מספיק מקום לאיוורור של תחושות, רגשות ועומס..
בן ה 4.5 מתנהג כמו תינוק (עוד לפני המלחמה הנוכחית), כזה needy.. צריך שאעסיק אותו, שאלביש אותו, שאאכיל אותו, שאלך איתו לשירותים. מבקש ודורש כל דבר ביללות.
כל כניסה למיטה בערב, כשהוא כבר שפוך מעייפות הוא מתחיל להשתולל. כל ערב מסתיים בהשכבה מבאסת עם משפטים קשים ואיומים.
אוף
ונכון, אני בסוף הריון, מותשת פיזית עוד לפני המלחמה הזו. אבל מרגישה אמא נוראית.
תודה למי שקראה עד פה
חוץ מלפרוק שזה חשוב בפני עצמו,
אשמח לנקודות מבט ולעצות בשבילי איך לא רק לשרוד את התקופה, אלא גם להצליח לא לסבול בה ולא לגרום לילדים שלי סבל
חוסרת לעקוב מהניק שלי
ממד בבית יש לכם לפחות?
אותי רק תפס ההשכבה של הגדול, תשכיבי אותו מוקדם יותר יהיה לך קל יותר
וחיבוק גדול
ב"ה מליון פעם יש לנו ממד, שזו ברכה עצומה.
אני משכיבה סביב 18:45
גם ככה הוא קם מוקדם, אם אשכיב אותו קודם הוא יקום ב 4:00 בבוקר. מניסיון
או עוד מלפני.
הריון הוא זמן קשוח שאנחנו הרבה פעמים חסרות סבלנות וקצרות, ובטח בזמן של מלחמה שהכל יותר אינטנסיבי.
אבל אם זו תחושה שמלווה את ההורות שלך באופן כללי מציעה ללכת להדרכת הורים על מנת לרכוש כלים להתנהלות הורית נכונה ויעילה
מלחמה מוציאה משגרה, חודש תשיעי זה קשוח לגמרי. השילוב יוצר באמת חוויה ממש מורכבת.
ממליצה לנסות להסתייע בדברים שהמדריכה עזרה לך וגם להיות עם הרבה חמלה עצמית, בעז"ה הדברים ישתפרו אחרי הלידה והמלחמה.
וגם, אם עדיין יהיה קושי שווה לחזור להמשך הדרכה
וגם הבהירו לנו שאי הגעה ככל הנראה יפגע בשכר
.אז כמה שהחשש מהנסיעות קשוח, אני עושה כמיטב יכולתי להגיע חלקית
לא קופצים למסקנות בזמן משבר, זה דבר ראשון ובסיסי.
ועכשיו זו שעת חירום, אז הכי הגיוני שקשה ובלתי נסבל
אבל נסי לא לצבוע את המצב הכללי על פי מה שקורה בשבועיים האחרונים.
ועכשיו באופן כללי - אני ראיתי שהיכולת שלי להיות אמא טובה, קשורה לשני דברים:
א. חמלה ועין טובה על עצמי
ב. בחירה ומעבר ממצב "לשרוד את החיים" למצב של "ניהול החיים שלי ובחירה באתגרים"
לגבי חמלה - ראיתי שאני שופטת את עצמי מאוד מאוד לחומרה. מציבה לעצמי סטנדרט שלפיו אמא טובה = אמא שלא כועסת אף פעם, שיש לה סבלנות נצחית לילדים שלה. זה גם לא אפשרי, וגם מציב לילדים מודל מושלמות שאני לא בהכרח רוצה שהם יגדלו לאורו. אז אני משתדלת הסתכל על תמונה מלאה, ולא רק על רגעים ספציפיים. ואם טעיתי, מנצלת את זה בשביל ללמד את הילדים גם חמלה על עצמם, ושרגשות כמו כעס או חוסר סבלנות הם חלק מהחיים.
לגבי בחירה - הבנתי שאני במצב מאוד כועס על העולם, כי הרגשתי שהתגלגלתי למצבים המאתגרים ולא באמת בחרתי בהם. ילדים, לימודים, עבודה, הכל ביחד. אז עשיתי עבודה של בחירה. מצד אחד לקחת אחריות על הבחירות שכבר עשיתי, ולקבל אותן באהבה. מצד שני, להבא להסתכל על החלטות משמעותיות ולבחור בלב שלם בהתאם למה שמתאים לי, ולא בהתאם לסביבה שלי. התחלתי לבחור גם בי, ולא רק בילדים. מתוך הבנה שזה מה שייתן לי כוח להיות אמא טובה יותר. אני מוסיפה במהלך השבוע נקודות זמן שהן שלי, שאני עושה בהן דברים שעושים לי טוב. אני לא ממהרת להוסיף על עצמי עומס אם אני חושבת שזה יכניס אותי למירוץ (נגיד פעם הייתי הראשונה להתנדב לכל דבר, כי לא נעים. ביום אני מפעילה שיקול דעת ולפעמים בוחרת שלא, כדי שאוכל לנשום). אני יכולה לתת דוגמאות ספציפיות, אבל חושבת שהדוגמא זה לא העניין. לי מה שבעיקר עזר זה שינוי התפיסה, לתפיסה של בחירה. הבנה שבחרתי בחיים האלו, שאם יש קושי זה חלק מהבחירה והוא מזמן התמודדות ולמידה, ושבכל נקודה יש לנו אפשרות לבחור ולהחליט את סדרי העדיפויות שלנו, גם אם זה לפעמים דורש קצת חשיבה מחוץ לקופסה. זה מאוד מאוד הקל עליי
אקרא בטח שוב ושוב.
בכל אופן מסכימה שדברים שיעשו לי טוב וימלאו אותי יאפשרו לי להיות טובה יותר גם כלפיהם. אבל בתקופה זו זה כמעט בלתי אפשרי.
לגבי בלתי אפשרי - יש לי אמירה מעצבנת, אבל אני חושבת שברוב המקרים היא נכונה - לרוב בלתי אפשרי קשור להגבלות שאנחנו שמים לעצמנו בראש, ולא כי באמת באמת אין שום מוצא (זה קצת קשור לעמדת הבחירה, אצלי זה ההבדל בין להרגיש קורבן ואז להרגיש מסכנה ואומללה וכועסת, לבין לנסות לבחור גם בתוך מציאות מאתגרת). ואני יודעת שאם מישהו היה אומר לי את זה, באוטומט זה היה מעצבן אותי והייתי מגלגלת עיניים. אבל אם בא לך, מוזמנת להמשיך לקרוא.
זה לא אומר שאפשר לעשות הכל, כן? באמת המציאות עכשיו לא מאפשרת לצאת לנופש על חוף הים ולהשאיר הכל מאחור. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מרחב כלשהו של בחירה שאולי יאפשר להכניס קצת אוויר (גם אם לא המון).
אני רק אתן דוגמה, ברור שזה מצריך התאמות למצב שלך.
אני מאוד אוהבת לצבוע, בתחילת המלחמה בעלי היה המון במילואים, והרגשתי שנגמר לי האוויר. קניתי לי חוברת צביעה וצבעי עיפרון, ואחרי שהילדים היו הולכים לישון, למרות כל הבית מסביב, הייתי שמה סטופר לחצי שעה וצובעת. סתם כדי לנשום.
עכשיו נגיד אני עושה את זה עם הילדים, הם עם החוברות שלהם, ואני עם החוברת שלי.
היום שמתי לילדים סרט, למרות שבדרך כלל לא רואים במהלך השבוע, והלכתי קצת לישון.
עכשיו נגיד הבית כאן די מבולגן, אבל אני בוחרת לשבת על הספה ולבהות כדי להחזיר לעצמי נשימה.
דווקא במלחמה (אני מתכוונת בשנתיים וחצי האחרונות), עם כל העומס, חזרתי לקרוא כי זה משמח אותי. אפילו אם זה רבע שעה לפני השינה. אפילו אם זה אומר שאלך לישון קצת יותר מאוחר. רבע שעה טכנית זה לא הרבה, אבל זה יכול לעשות הרבה הבדל בתחושה.
מבחינת ניקיון - שטיפת כלים רק פעם ביום, אני או בעלי. בשאר הזמן הכיור מלא, אין מה לעשות. לפעמים נשארים כלים מהיום למחר. והרבה פעמים חד פעמי.
הספות כאן באופן קבוע עם אוסף חפצים מצטבר, אני לא מתעקשת על הסדר הזה.
קיפול כביסה - פעם ביומיים, שלשה, מנצלת את זה יחד עם סרט שכיף לי לראות. בשאר הזמן יש כאן ערימות ואני שולפת משם.
כשכן מסדרים ומנקים את הבית, אפשר לנצל את זה לזמן זוגי. לסדר יחד ואז גם לדבר תוך כדי.
נכון שלא הכי רומנטי, אבל על הצורך של שיתוף זה יכול לענות
בן 4.5 הוא קצת בייבי בפני עצמו
והתיאור עליו הוא די קלאסי
ועוד תינוק בן שנתיים
והריון
ומלחמה
אין מה לצפות למשהו אחר
זה אובר ממש
אין איך לשרוד את זה בסבלנות/ בשפיות
אם רוצים הורות אחרת
צריך תנאים אחרים
וגם אז צריך לעשות עבודה משמעותית
אישית
הבנת מבט ותחושות של ילד
וגם תקשורת הורה ילד
עם ילדה בת 4 שדורשת תשומת לב... אצלי ראיתי שכמה שאני מצליחה יותר להביא לה את היחס והתשומת לב והזמן האישי מעצמי ככה היא פחות דורשת מעצמה, ואז זה גם פחות בכמות לפעמים וגם בצורות ובזמנים שמתאימים לי.
וההרדמות עובד לי הכי טוב סיפור או פודקאסט שהיא מקבלת כשהיא שוכבת במיטה...
אני מציעה ויוזמת, אבל זה לא עוזר עכשיו.
הוא פשוט משועמם נורא ולא יודע להעסיק את עצמו כמעט בכלל.
אם ישמע סיפור לפני השינה הוא כנראה לא יירדם מרוב שזה יעניין אותו כך היה בעבר לפחות אז הפסקנו
למה את מתכוונת לא יודע להעסיק את עצמו? הוא לא משחק לבד פשוט?
כדאי לדעתי להכין לך מלאי של פתרונות מהירים שכמה שיותר יפחיתו ממך עומס
זמן מסך, המון תעסוקות ןקשקושים שאפשר להוציא כל פעם משתעממים, להפחית סטנדרטים בבית כמה שיותר
ובאמת להיות בחמלה כלפי עצמך, את האמא הכי טובה שיש ועושה יותר מהמקסימום שלך בימים האמת לא קלים האלו🩷
'מדף שעמום'.
פיניתי מדף אחד ב זה פריה בסלון, ויש בו כל מיני דברים לקחת כשרוצים (חוברות עבודה, דפי גירוד, דברים כאלה) ועוד קופסא מלאה במשחקים אפשריים (פופיטים, סקוושים, סביבוני אורות- כאלה).
כשהם משתעממים אני שולחת אותם לשם, וזה ממש עוזר.
אפשר גם להכין 'קופסת שעמום' עם פתקי רעיונות מה אפשר לעשות (אצלנו מותר להם לשלוף 2 פתקים, אבל חייבים לעשות אחד מהם. יש שם גם דברים כמו לסדר את הספה, וגם לאכול ביסקוויט. אז הם תמיד מוציאים בתקווה לזכות בפרס... הם אוהבים את זה מאוד).
אל תצפי ליותר מדי גם מעצמך
זה עצבים מטורפים בגוף בלי קשר לאף אחד בעולם
אני רועדת מפחד לצאת
בעלי מנסה לשכנע אותי לנסוע להורים שלו במרחק של שעה נסיעה
עם כל הילדים
אתן נוסעות מחוץ לעיר ?
ועם זה שחמותי לא מפסיקה להזמין אותנו פתאום זה הזוי
אחרי שביקשנו לבוא לפני שבועיים והיא אמרה שלא רלוונטי עד פסח כי היא כבר ניקתה את כל המשחקים.
אנחנו גרים באזור מלא באזעקות ברמה קיצונית ולהם אין בכלל אזעקות
אני חוששת מהדרכים עם כל הילדיםץ מה עושים כשיש אזעקה
והמצב ממש מעייף אותי.
אני עם 4 ילדים בבית, מגיל 4 וחצי חודשים עד גיל 11,
בעלי עובד חיוני ומגיע הביתה בסביבות 19.00
מרגישה שכל היום שלי סובב סביבם, להכין להם ארוחות, לנקות, לכבס, להכניס אותם לזומים, לראות שהם לא רבים,
כמובן גם לטפל בתינוקת..
לא מוצאת כמעט זמן לנקות לפסח ולעשות דברים לעצמי שיהיה לי כיף.
בנוסף גם מבחינת הזוגיות,
מאז הלידה לא יצא לי ובעלי לקיים יחסים
ועכשו בגלל המלחמה זה ממש מלחיץ אותי שנתחיל ותהיה אזעקה, גם אין לנו ממ"ד בבית.
זהו אז רק רוצה לפרוק ולשאול אם יש לכן עצות
ואיך כן למצוא זמן גם לנקיונות לפסח וגם לעצמי?
דבר ראשון, המצב קשוח מאוד כולנו על הקצה, אז הגיוני שתרגישי עייפה, בטח עם ילדים קטנים ואחרי לידה.
כמה דברים שעלו לי, לגבי למצוא זמן, אולי למצוא נערה שיכולה להעסיק אותם, אפילו בבית כדי שאת תצליחי לנקות. אני חושבת שבזמנים האלה לגמרי לגיטימי לתת להם קצת מסך בזמן שאת נחה, שותה קפה או עושה משהו נעים עבורך. אפשר כמובן למצוא גם עזרה של מישהי שתנקה בזמן שאת איתם, מה שיהיה לך נוח יותר, וכמובן לזכור לנקות את המינימום ההלכתי ולא מעבר.
לגבי יחסים- אולי לנסות בתחילת הלילה, ממה שאני רואה בשעות הלילה המוקדמות לרוב רגוע, ויש יותר זמן. אני חושבת שזה חשוב לזוגיות וגם להרגשה שלך הקשר והחיזור הזוגי
זו באמת תקופה משוגעת עכשיו..
יש משפחה ברקע/ בייביסיטר/ שכנות/ אפשרות שהבעל יחזור יום אחד מוקדם או ייקח חופש ותתאווררי?
אתמול הייתי במצב דומה של קושי, הרגשתי חנוקה כבר, והצלחתי למצוא חלון של שעתיים ויצאתי לסיבוב לבד וזה פשוט החייה אותי. החלום הבא הוא לתפוס חלון דומה ולישון.. השם יעזור ויגשים את החלומות קטנים שיש לנו..
חיבוק ♥️
השנה אי אפשר גם לנקות לפסח כמו כל שנה וגם שיהיה לך זמן לעצמך… זה באמת לא עובד ביחד.
אז דבר ראשון להחליט שפסח השנה זה רק הוצאת חמץ ולא ניקיון אביב. אפשר להתחיל את זה שבוע לפני פסח וגם יחסוך לך הרבה צעקות על הילדים שנכנסים עם חמץ למקומות שכבר ניקית…
דבר שני, אפשר לקבוע מראש ערב בשבוע שבו יש לך זמן לעצמך. אם בעלך יכול לחזור שעה קודם ערב אחד זה מעולה. (אם לא, גם אפשר). ביום הזה תקלחי את הילדים בשעות הצהריים ותסיימו ארוחת ערב לפני שבע. ואחרי שבע הוא לבד עם הילדים ואת משקיעה בעצמך…
לצערי אצלי זה ככה
אם ביום רגיל גג ב8 הם ישנים כבר, אז מאז המלחמה ממש לא
הלילות עם האזעקות דפקו להם את השינה והם נהיים נאחסים ביום כשלא ישנים אז אני לפחות נותנת להם לישון עד מאוחר בבוקר (מאוחר אצלנו זה 9 או אפילו 10) ובלילה צפים אצלם כל החומרים מהשגרה וקשה להם לישון..
אני הכי בעד לשמור סדר יום, ועוד אצלי יש ממד והם מתעוררים מזה שסוגרים אותו בלילה. כשצריך לצאת כל אזעקה מהבית זה נראה לי בלתי אפשרי בכלל
זמן פנוי כשאת גמורה, אין בו הרבה תועלת והוא לא כזה ממלא
לדעתי
מבחינתי לשתות קפה, לאכול מקופלת ולקרוא פה בפורום זה הכי כיף בעולם ולא דורש טיפת כח 😂
במקרה שצריך לאגור כוחות לערב, הייתי הולכת לשנו"צ ביחד עם התינוק ומאפשרת מסך לילדים הגדולים יותר בזמן הזה.
האמת שאת זה הייתי עושה כל יום בלי קשר לתכניות ספציפיות לערב.
המקוריתקפה ושוקולד בשקט זה חלק מהיומיום שלי בשוטף, חלק מהשפיות
אני מדברת על לצאת מהבית וכאלה..
בטח כשקמים בלילה לתינוק והעייפות נמשכת
מסכימה לגבי שנצ, מוצר צריכה בסיסי בכל בית
סיבוב לשם הסיבוב, לשם האוורור
לשבת בחוץ לקפה, להסתובב קצת,לראות אנשים, להתפנק במשו..
חברות זה מוקצה בזמן מלחמה. רק בטלפון חח
ליצור זמן שלכם
לשים להם מסך או לשלוח אותם לבייביסיטר או משפחה
מה שאפשרי
להזמין וולט ולאכול לבד בחדר
או יותר טוב לצאת שניכם עם התינוקת לבית קפה והילדים ישארו עצמאית, אם מסןגלים
לדבר לדבר לדבר
ושוב לעשות את כל זה כשאתם בבית שתוכלו להתקרב גם במגע
ליצור מרחב של פניות של זמן ורוגע
הזוגיות גם ברגש וגם במגע זה הבסיס להכל
ואם הגעתם למצב שלא הייתם ביחד מאז הלידה
זה מראה שכרגע המקום של הזוגיות של מטופח מספיק...
וזה מוציא כוח מכל השאר...
בהצלחה בע"ה !!
